תוספתא כפשוטה על סוכה ג:טו

169-70. מי החג חייבין עליהן משום פגול נותר וטמא. וכ"ה בד ובכי"ל. ובכי"ע: מי (מלה זו נשמטה בטעות אצל צוקר') החג אין חייבין עליהן וכו'. וקרוב לוודאי שהיא גירסא "מתוקנת" ע"פ ההלכה, ואין לשבש בכגון דא שלש נוסחאות. וכבר תמהו המפרשים איך אפשר להעלות על הדעת שיהא חייב משום פגול, והרי אפילו לר"מ שמחייב בנסכים משום פגול (זבחים פ"ד מ"ג) לא חייב אלא בבאים עם הזבח, שהזבח מתירן, אבל בנידון שלפנינו, אין לו מתיר אחר, ואין כאן פיגול, ועיין מה שהאריך בזה בצפנת פענח, קונטרס השלמה לח"ד, י"ג סע"ד ואילך. ועיין ריטב"א מ"ט סע"ב (בד"ר בהשמטות לסוף המסכת) מ"ש בשם הרב אב ב"ד (כ"ה בד"ר), ומשמע שהראב"י סובר שניסוך המים דינו כנסכים הבאים עם הזבח, והוא תמיד של שחר, כפי שהבין בדבריו בערוך לנר בסוף פירקין עיי"ש. ועיין בגבורות ארי תענית ב' ב', ובשו"ת אבני נזר או"ח ח"ב סי' תצ"ה, שהביא את הריטב"א, והסתייע מן התוספתא כאן. ועיין גם בתו"י יומא כ"ד א' ד"ה וניסוך ומ"ש בריטב"א שם. ועיין בגליוני הש"ס לר"י ענגיל תענית ב' ב', עיי"ש שהעיר גם על התו"כ אמור פרש' י"ב ה"ט, ק"ב ע"ב, והירושלמי בסוגיין. ברם מסתבר שהברייתא שלנו אף היא מדברי ר' עקיבא (שלהלן, שו' 74), שהוא סובר שניסוך המים מן התורה, משום שמרבה נסכי מים מנסכי יין (עיין מ"ש להלן שם), ומשווה אותם, ושניהם באים מחמת התמיד, ומנסכים עם איברי תמיד דווקא (עיין מ"ש לעיל, שו' 62–63, ד"ה מימתיי), ואם אין תמיד אין נסכים. ור"מ הנ"ל שנה את משנת ר"ע, ואף הוא סובר שאם נתפגל הזבח נתפגלו הנסכים. מעתה אין סתירה לכאן מן הירושלמי והבבלי שסוברים (ירושלמי כאן רפ"ד ומקבילות, בבלי ל"ד א' ומקבילות) שניסוך המים היא הלכה למשנה מסיני, 35 ולא עוד שהשאלה בירושלמי פ"ד ה"ח, נ"ד ע"ד, נשאלה לר' יוחנן, והוא הרי סובר בין בירושלמי ובין בבבלי שניסוך המים אינו מדאורייתא. ואינה קשורה עם קרבן תמיד בדווקא, וממילא יכול לנסך גם לפני שחיטת התמיד. ועיין בערוך לנר ובצפנת פענח הנ"ל.

270. לפיכך אם לנו או שנטמאו יצאו לבית השריפה. ברייתא זו דבוקה למשנתנו ספ"ד: נשפכה וכו' היה ממלא מן הכיור, כלומר ממלא את הצלוחית ישר מן הכיור, ומוסיפה הברייתא: לפיכך אם לנו וכו', שהרי כבר נתקדשו בצלוחית המקודשת, ונפסלין בלינה. ועיין בירושלמי בסוף פירקין ובבלי נ' א' ותוספות שם ד"ה ואי. 36 ואשר למי כיור, עיין רש"ש סוטה ט"ו ב' ובריטב"א כאן מ"ט ב' סד"ה מתני'. אבל בירושלמי משמע שמן הכיור עצמו היה ממלא, ויתבאר אי"ה להלן סוטה פ"ב סה"ב. ועיין לפי שעה בהערות של הר"י יאסקאוויטץ לספרי זוטא נשא, נ"ח ע"ב, נ"ט ע"א. והנה כאן מפורש שמי החג שנפסלו טעונין שריפה. ובתוספתא סוף תמורה לא נזכרו מן המשקין אלא יין ושמן. ובבבלי זבחים צ"ב א': והנסכים שנטמאו עושין להן מערכה בפני עצמן ושורפן, ועיין רש"י שם. ובר"מ פ"ו מה' איסורי מזבח סה"ה: וכל הנסכים שנטמאו עושה להם מערכה בפני עצמן ושורפן במזבח . מי החג שנטמאו וכו', ואם הקדישן ואח"כ נטמאו הואיל ונדחו נדחו. וכנראה שטעונין שריפה, והם בכלל כל הנסכים. ובמשנתנו תמורה פ"ז מ"ה, והערלה וכלאי הכרם, את שדרכו לישרף ישרף, ואת שדרכו ליקבר יקבר. ופירש"י (ל"ג ב'): אוכלין ישרפו ומשקין יקברו. ובתוספ' הרי"ד להרידב"ז בירושלמי ספ"ד תפס כדבר פשוט שמים אין טעונין לא שריפה ולא קבורה. ובזבחי אפרים להגרא"ד לאפ, זבחים צ"ב א', תמה למה נסכים פסולים טעונין שריפה ולא קבורה, דומיא דערלה וכלאי הכרם, ועיי"ש שציין לבבלי פסחים פ"ב ב' (ויותר ברור בתו"כ צו, פרש' ט', ל"ז ע"ג: כל שהוא קודש טעון שריפה). 37 ועיין היטב ברש"י זבחים פ"ח סע"א ד"ה ליפסל. ונראה שכוונת רש"י שבכגון דא אפילו נסכים (משקין) של ערלה טעונין שריפה. ואח"כ כתב: ונ"ל עוד שיש לפרש הדם והנסכים שנטמאו שמיירי כשקרשו וכו', עיי"ש, ועיין לעיל שו' 60–61. ונעלמה משניהם לפ"ש התוספתא כאן, שאף המים טעונים שריפה. ומ"מ לא מצאתי במי כיור שנפסלו שטעונין שריפה, והם הרי בוודאי אינן בכלל נסכים, אלא בכלל "כל שהוא קודש" שבתו"כ הנ"ל. ובכי"ע כאן: לפיכך אם נפסלו או נטמאו וכו', וכולל כל הפסולין, לרבות שאם נתעשנו, עיין מ"ש בטל תורה לזבחים ס"ד א', ור"מ פ"ז מה' מעשה הקרבנות הי"א. ועיין מ"ש בזבחי אפרים הנ"ל ד"ה ונ"ל, וכאן מפורש: נפסלו (או: לנו).

370-71. אבל חבית וצלוחית עצמן מועלין בהן מפני שהן גופן הקדש. כבר העירותי בתס"ר ח"א, עמ' 201, שהפיסקא קטועה ועיקרה להלן מעילה פ"א סהכ"ג: מים שבחבית אין מועלין בהן, נתנן (כ"ה בכי"ו) לצלוחית מועלין בהן, אבל חבית וצלוחית עצמה וכו'. וכן במשנתנו שם פ"ג מ"ז: המים שבכד 38 והיינו כד היינו חבית, עיין בתוספות שם י"ג ב' ד"ה מים. של זהב לא נהנין ולא מועלין, נתנן בצלוחית מועלין בהן. ופירש"י (י"ג ב'): לא נהנין משום דנתמלאו לצורך הקדש. ועיין בשו"ת זרע אברהם להגר"מ זעמבא סי' כ"ג שתמה למה לא ימעלו בהן, והרי מ"מ הקדש הן, עיי"ש שתירץ שכיוון שהמים הם הפקר (כלומר, שהיו לוקחים אותן מן השילוח שהיה עובר באמצע המדינה, ושייך לכל בני ירושלים), והשואב זוכה להקדש, ודינן כחצר הזוכה להקדש, ואין כאן קדושת פה, לפיכך לא מעל, כשיטת הרמב"ן בב"ב ע"ט א' ועוד. ועיין בקרן אורה מעילה י"ג סע"ב, ובצפנת פענח, קונטרס השלמה לח"ד, י"ד סע"א ואילך. ועיין מ"ש הרי"ז יאסקאוויטץ באמבוהא דספרי לס"ז פנחס, ר"נ ע"ב ואילך. ואפשר שאין נהנין מהן אלא דווקא כשהן בחבית, דומיא דמעיין 39 וכפירש"י והמיוחס להר"ג י"ג ב' שם. והר"מ בפ"ה מה' מעילה ה"ו פירש אחרת. ועיין בקרן אורה שהבאנו בפנים. בשדה הקדש, שנשנה במשנה שם יחד עם ההלכה שלנו, אבל אם העבירן לכלי חול נהנין מהן, מפני שההקדש נתכוין שלא לקנות אותן, וכן משמע קצת מלשון הר"מ פ"ב מה' מעילה ה"ט שכתב: מים שמנסכין בחג הסוכות כל זמן שהן בכד של זהב אין נהנין בהן, והנהנה לא מעל, נתנו אותן בצלוחית מועלין וכו'. אבל אפשר שכוונתו להוציא שאם הם כבר בצלוחית מועלין, עיין לשונו בפיה"מ שם. 40 ובדפוסים יש שם ט"ס, וצ"ל: ואין מועלין (כגירסת כי"י. ולפנינו בטעות: ומועלין) בו עד שיתנו לצלוחית. ומוסיפה התוספתא שחבית וצלוחית עצמן מועלין בהן, שאעפ"י שאין החבית כלי שרת, אבל מ"מ הקדש היא, ואם שתה מי החג מן החבית של זהב, ונהנה בשוה פרוטה בשתיה מכלי זהב, מעל, עיין במשנת מעילה פ"ה מ"א ובמפרשים שם.