תוספתא כפשוטה על סוכה ד:יב

138-39. כיצד שלש להבדיל בין קדש לחול חזן הכנסת נוטל חצוצרות ועולה וכו'. וכ"ה בשו"ת הרשב"א הנ"ל. ומתוך דברי התוספתא אין הכרח שאותו חזן עצמו שתקע את הראשונות תוקע את האחרונות.

239. נטל לקרות מעבירין תבשיל וכו'. בד: מעבירין ממנו תבשיל וכו', והנכון כלפנינו. וכ"ה בכי"ע, בכי"ל ובשו"ת הרשב"א הנ"ל. ועיין מ"ש על נטל לעיל, שו' 21, ד"ה נטל.

339-40. וטומנין לו מיחם ומדליקין לו את הנר. כלומר, כל זמן שלא גמר לתקוע עדיין מותר המאחר להטמין לעצמו מיחם וכו'. ובתנחומא הנ"ל דלג על בבא זו, מפני שדינה כתקיעה שלישית. ועיין בתוספות שבת ל"ה ב' ד"ה ר' יהודה, ומ"ש במרכבת המשנה פ"ה מה' שבת הי"ט.

440-41. גמר מלקרות אפי' מיחם בידו אין טומנו אלא מניחו בארץ, אפי' נר בידו אין נותנו על גבי מנורה אלא מניחו על גבי הארץ. וכ"ה בשו"ת הרשב"א ח"ד סי' קי"ט הנ"ל. ובשאלת השואל שם: אבל המדליק עצמו נראה שהוא אסור במלאכה לאחר שהדליק, דתנן במס' סוכה גמר (גמר) מלתקוע אפילו מחם בידו אינו מטמינו אלא מניחו לארץ ואפילו נר בידו אין מניחו על גבי קרקע (צ"ל: מנורה) אלא מניחו לארץ. ובמרדכי הגדול (לפי תשובות בעלי התוספות, הוצ' רא"י איגוס, עמ' 69 ואילך) כתב מעשה בר' שמריה [בר' מרדכי משפירא] ששכח ולא עירב עירובי חצרות מבעוד יום בפסח שחל בשבת, ועירב אחרי שקראו קריאת שמע בבית הכנסת, והוא כותב שם: ולמחר חזר הרב והביא ראייה מתוספתא התחיל לתקוע תקיעה ששית (כלומר, גמר מלקרות שלפנינו) אפילו מיחם בידו מניחו לארץ, אלמא לאחר שקיבל שבת אין יכול להטמין, ובספק חשיכה תנן (במשנת שבת ספ"ב) מערבין וטומנין, אבל מצאתי כתוב ספק חשיכה אע"פ שקבל עליו שבת כבר. ובתוספתא 22 עיין בהערת המו"ל. ויותר נראה שצ"ל: בתוספות, שיבוש רגיל בכ"י הראשונים, עיין מ"ש במחברתי תשלום תוספתא, עמ' 10 ואילך. ועל תוספות רבינו יואל, עיין בס' בעלי התוספות של ר"א אורבך, עמ' 181. דשבת ראיתי שכתב רבי' יואל הלוי והתיר לערב עירובי חצירות לאחר שיצאו הקהל מבית הכנסת בערב שבת, וכתב דהוא הדין עירובי תבשילין בי"ט. ולפנינו במרדכי שבת פ"ב סי' ר"צ מקוצר ומשובש. ועיין בתשובת ר' אברהם ן' נחמיאש שהביא בכנה"ג או"ח סי' רס"א ובברכי יוסף שם ס"ק ד', עיי"ש. ועיין בשו"ת חכם צבי סי' י"א ובט"ז או"ח סוף סי' ת"ר, ובמחצית השקל או"ח סי' רס"א אות י"א. ועל כל פנים דברי השואל להרשב"א ברורים, שאחד מגדולי המורים פירש את התוספתא שלנו בחזן עצמו, ולפיכך מניחו בארץ, מפני שכבר קיבל עליו השבת, אבל אחרים עדיין מותרים. וכן מפורש בסמ"ג עשין ל', קט"ז סע"ג: גרסינן בפרק במה מדליקין הטמין המטמין והדליק המדליק ושוהא כדי לצלות דג קטן וכו', אמנם המדליק עצמו יכול להיות אסור במלאכה לאחר שהדליק. דתניא בתוספתא דסוכה גמר מלקרות, פירוש מלתקוע, אפילו מיחם בידו אינו מטמינו אלא מניחו, ואפילו נר בידו אינו מניחו על גבי מנורה אלא מניחו בארץ. והובאו דבריו בהגה"מ פ"ה מה' שבת הי"ט אות ר' ובפ"ד מה' חנוכה ה"ה אות ב', ועיין במרדכי שבת פ"ב סי' רצ"ו. ובתנחומא מטות הנ"ל: גמר לתקוע היתה קדירה על גבי כירה היו מניחין אותה בארץ (כלומר, ולא בפי הכירה), ואם היה נר ביד אשה היתה מנחת אותה בארץ. וכן מעתיק בשם התנחומא באו"ז ה' ע"ש סי' י"א הנ"ל, ומסיים: הרי אתה רואה דכל זמן שהי' תוקע היתה מדלקת, וכשגמר מלתקוע אפי' בטלטול אסור, ש"מ שהדלקת הנר הוא קבלת שבת. ועיין בשו"ת הרשב"א הנ"ל. ועיין בראבי"ה ח"א סי' קצ"ט, עמ' 266, ובשבה"ל השלם עניין שבת סי' נ"ט, עמ' 46, שהביאו את סוף הבבא שלנו, ועיין בהגה"מ הנ"ל, ובמרדכי שבת פ"ב סי' רצ"ז (בשם ס' המקצועות) ואילך ובבגדי ישע שם, ובאו"ז הנ"ל בהמשך הדברים שם. ונתברר לנו מכל המקורות ששלש תקיעות של הבדלה בין קודש לחול היה תוקע בבת אחת, כדי להודיע שהוא שבת. ובתנחומא הנ"ל, אחרי שהביא את הברייתא שלנו סיים: השבת בחצוצרות היא מתקדשת, וכן ראשי חדשים והמועדים, שנאמר וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשיכם ותקעתם בחצוצרות . ומתוך המשך העניין ברור שהכוונה לתקיעה של הודעה וקידוש, והפסוק אינו אלא אסמכתא בעלמא. ומכאן מוכח שהיו תוקעים גם בקידוש החודש, עיין צפנת פענח להגר"י ראזין סוף ה' ברכות, ובקידוש ירחים לר' פנחס שפרסם מרמרשטין בהצופה ההגרי ח"ו, עמ' 49, ומ"ש הרמ"מ כשר בתו"ש בא חי"א, עמ' 175. ובמס' סופרים פי"ט ה"ז, הוצ' היגר, עמ' 329 ואילך: בראש חודש ישבו החבורות של זקנים ושל בולווטין ושל תלמידים מן המנחה ולמעלה עד שתשקע 23 כלומר, לפני ששקעה החמה, שהרי אין מקדשין את החודש בלילה, כמשנת ר"ה רפ"ג. החמה, וצריך בברכת היין לומר וכו' מקודש החודש וכו'. ובקידוש ירחים הנ"ל מוסיף: ויתקע תשר"ת, ובכ"י אחר: תקיעה תרועה תקיעה, וכן נכון, ותוקעים עד שתשקע החמה, וכתנחומא הנ"ל. ולפי דרכנו למדנו מן התנחומא שגם בערב יו"ט 24 בתלמוד לא נזכר שתוקעין בערב יו"ט. ובר"ח שבת קט"ו א' כתב בשם רב האיי גאון שגם בערב יוה"כ תוקעין להבטיל את העם ממלאכה ולהבדיל בין קודש לחול, והוא מוסיף: ולערבי יו"ט נמי איכא טובא. ומסתמיות לשונו משמע קצת שהוא מפקפק אם גם בערב יו"ט תוקעין שש תקיעות כמו בערב שבת ובערב יוה"כ, או שתוקעין להבדיל בין קודש לחול גרידא. ועיין רש"י במשנת חולין ספ"א כ"ו ב' ד"ה תקיעה, ומוכח מלשונו שאף בערב יו"ט תוקעין שם. ועיין מה שתמה בהגהות הרש"ש שם, אבל אם נאמר שבערב יו"ט אין תוקעין אלא להבדיל בין קודש לחול, אין קושיא מן הגמרא שם. תוקעין לכל הפחות תקיעות של הבדלה, ומקדשין את היום בחצוצרות.

542. חזן הכנסת מניח חצוצרות בראש הגג וכו'. שו"ת הרשב"א ח"ד סי' קי"ט הנ"ל. ובירושלמי שבת פי"ז ה"א, ט"ז ע"א: חצוצרת תוקע השלישית בראש הגג ומניחה במקומה. ולא כלי הוא? אמר ר' יודן קודם להתרת כלים שנו. ועיין בבבלי שם ל"ה סע"ב ואילך.

642-43. ר' יוסה אומ' רצה להדליק אחר שש מדליק, אמרו לו נתת דבריך לשעורין וכו'. בבבלי הנ"ל: אמר ר' יוסי בר חנינא שמעתי שאם בא להדליק אחר שש תקיעות וכו', כל הברייתא. ובכי"י שם: אמר ר' יוסי בר יהודה וכו'. ופירש"י: לשיעורין. פעמים שביתו קרוב, פעמים שביתו רחוק.