תוספתא כפשוטה על סוכה ד:יג

144-45. יום טוב שחל להיות בערב שבת תוקעין ולא מבדילין. אחר השבת מבדילין ולא תוקעין. וכ"ה בד ובכי"ל. וכן במשנת חולין ספ"א (והובאה בבבלי שבת קי"ד ב'), ולהלן בתוספתא שם ספ"א. ובכי"ע: ערב שבת תוקעין ולא מריעין (והבבא השניה חסרה). והוא תיקון על פי חולין כ"ו ב'. ובבבלי (שבת הנ"ל) שואל על משנה זו: ואמאי, ליתקע כי היכי דלידעי דשרי שחיטה, ועיי"ש ברישא. ובאמת מסוגיית הגמרא לעיל שם מוכח שבכל מוצאי שבת היו תוקעין, כפירוש שהביא הר"ח שם, אלא שתמה: וקשיא לן וכי יש תקיעה במ"ש (=במוצאי שבת) דאמר ליתקע במ"ש. והיו מן החכמים מפרשין ואמרי' האי גירסא מאן דגריס ליתקע טעותא היא וכו'. ואף הר"מ פסק בפ"ה מה' שבת ה"כ: וכן תוקעין במוצאי שבת אחר צאת הכוכבים, להתיר העם למעשיהן. ובמ"מ שם: זה דקדק רבינו וכו', והקשו שם, ונתקע כי היכי דנדעו דשרי בשחיטה לאלתר וכו', והוציא רבינו מזה שבמו"ש אחר תוקעין. ושמעתי שכן פסק ר"ז (ר"ח?) ז"ל וכו'. ועיין ברמב"ן, רשב"א והמיוחס להריטב"א שדחו את דברי הר"מ, וכתבו שלא מצאנו בשום מקום שתוקעין במוצאי שבת. ברם אף הסוגיא שלעיל שם מתפרשת כפשוטה שתוקעין במוצאי שבת, וכפירוש שהביא הר"ח. ועיי"ש בפירש"י, בתוספות ד"ה ליתקע, בתוספ' רי"ד שם ד"ה דאי, וכן פירשו שאר כל הראשונים, ונדחקו מאד. וכבר נמצא מסייע לפירוש שהביא בר"ח ולהר"מ הנ"ל יהודי מסיח לפי תומו, והוא יוסף הכהן במלחמות ס"ד, ספ"ט, 582, שהנוהג היה במקדש לתקוע מראש גגו בערב שבת כדי להפסיק את המלאכה ובמוצאי שבת להתיר את המלאכה, עיין מ"ש הר"ל גינצבורג בספרו איינע אונבעקאנטע יידישע סעקטע, עמ' 153. ואפשר שמנהג זה נשרד לנו במוצאי יוה"כ, וכסברת התוספות בשבת קי"ד ב' ד"ה ואמאי. והאשכנזים נוהגים כמנהג א"י שבמוצאי קודש לא תקעו אלא תקיעה אחת פשוטה. ברם ברור שתקיעה זו שבסוף השבת לא היתה אלא הודעה בעלמא, 25 ובישיבות הגאונים היו נוהגים לסיים את התקיעות בר"ה בתרועה גדולה , עיין אוה"ג ר"ה, עמ' 50, סי' פ'-פ"ב, שם עמ' 59, סי' קי"ג, קי"ד. ויש שנתנו טעם לזה (עיין אוה"ג הנ"ל, סוף עמ' 59): ולאחר שמתפללים (ו)מריעין בלא תקיעה ובלא שלשה שברים, כדי להרשות העם שילכו לבתיהם . ומכאן שהתרועה האחרונה לא היתה אלא הודעה בעלמא, וכמנהג בבל, ועיין יהושע ו', כ', ש"א ד' ה'. ועיין מה שתמה בראבי"ה ח"ב סי' תקמ"א, עמ' 239. וכנראה שטעם הגאון הוא למה הריעו לבסוף ולא תקעו, ואף הוא מודה לנימוקם של שאר הגאונים שהובאו באוה"ג שם, עמ' 50. אבל במוצאי יוה"כ נהגו בישיבות שם לתקוע תקיעה שברים תרועה תקיעה, עיין אוה"ג יומא, עמ' 42 ואילך, סי' קכ"ז-קכ"ט, ובהערות שם. ועיין גם בריטב"א ר"ה כ"ו ב' ד"ה א"ר לוי, בחי' הרשב"ץ שם ד"ה נהגו, ובשו"ת יכין ובועז ח"ב סי' י"א. וטעם הגאונים הוא משום זכר ליובל, ולפיכך אין שם מקום לתרועה בלבד שהיא הודעה בעלמא. ולא באה בחשבון תקיעות כלל, כפי שמוכח מן הבבלי סוכה נ"ד א', עיי"ש. ועיין מ"ש להלן.

245-46. כיצד תוקעין תוקע פשוטה אחת ואינו מריע. וכ"ה בכי"ל ולהלן חולין ספ"א. והברייתא מפרשת כיצד תוקעין בערב שבת שחל להיות ביום טוב. ובבבלי חולין כ"ו ב': היכי תוקע, אמר רב יהודה תוקע ומריע מתוך תקיעה, ורב אסי אמר תוקע ומריע בנשימה אחת וכו'. מיתיבי יו"ט שחל להיות בע"ש תוקעין ולא מריעין (והיא כגירסת כי"ע לעיל ברישא), מאי לאו לא מריעין כלל. לא, רב יהודה מתרץ לטעמיה, ורב אסי מתרץ לטעמיה, רב יהודה מתרץ לטעמיה, לא מריעין בפני עצמה אלא מתוך תקיעה, ורב אסי מתרץ לטעמיה, לא מריעין בשתי נשימות אלא בנשימה אחת. ונראה שהאמוראים בבבל פירשו את הברייתא לפי מנהג בבל שהיו נוהגים לסיים את תקיעות ההבדלה בין חול לקודש בתרועה, כמו שהעיד רבן שמעון בן גמליאל בבבלי שבת ל"ה ב': מה נעשה להם לבבליים שתוקעין ומריעין ושובתין מתוך מריעין. ושואל התלמוד: תוקעין ומריעין, הוו להו חמשה (כלומר, והרי קיימא לן שתוקעין שש)? אלא שתוקעין וחוזרין ותוקעין ומריעין ושובתין מתוך מריעין, מנהג אבותיהן בידיהן. ובתוספתא כאן מפורש שלא היו תוקעין בערב שבת שחל ביום טוב אלא תקיעה פשוטה אחת , שהרי לא היה צורך לבטל את העם ממלאכה וממסחר, ותקעו תקיעה אחת להודיע שנכנסה שבת ונאסרו במלאכת אוכל נפש. וכן הביא במאירי חולין שם, מ"ו ע"א: ויש אומרים שאין מריעין בה כלל, וכסתם ברייתא שאמרה תוקעין ולא מריעין, ומפני שצריך לשנות בה, אחר שאף היום היוצא יש בו קדושה 26 כלומר, ולפיכך לא תקעו שלש קולות. ועיין בתוספות כאן נ' ב' ד"ה ורבנן. ומוכח מדבריהם שפירשו שגם בערב יו"ט שחל בשבת תקעו שלש, והשינוי היה שהריעו מתוך תקיעה, או שתקעו והריעו בנשימה אחת, כסוגיית הבבלי בחולין. וכו'. ולכאורה תמוה מאד שהיש אומרים לא השגיחו כלל בסוגיית הבבלי, עיי"ש במאירי. ולפי דברינו הנ"ל לא אמרוה בבבלי שם אלא לפי מנהג בבל גרידא, שאינו הלכה, כפי שמוכח משבת ל"ה ב'. ובטעם הדבר למה שבתו בבבל מתוך מריעין, כתב בהגהות ריעב"ץ בשבת שם, שלא יטעה מי שהוא ויחשוב על התקיעה האחרונה שהיא ראשונה, ולפיכך הריעו באחרונה. ולפי טעם זה הרי בע"ש שחל ביו"ט, שאין שם אלא תקיעה אחת, אין מקום לטעות, ולא היה צורך להוסיף תרועה משום כך. ובאו"ז ה' ע"ש סי' י"א, ד' ע"ב כתב: אלא היה שוהא כדי הדלקה, שלא יהא נראה כשובת מתוך הדלקה, משום דמחזי כמדליק בשבת, ותדע דהא אפי' על התקיעה היה מקפיד רשב"ג שהיו שובתין מתוך מריעין. ונראה בבאורו שבכוונה לא סיימו בתקיעה, כדי להראות שלא סיימו את הקולות הרגילים (תקיעה תרועה תקיעה), וכאילו הפסיקו באמצע, שהרי מעולם לא סיימו בתרועה. ואף בערב שבת שחל ביו"ט נהגו כן, כדי לשבות מתוך מריעין, מה שלא היה ניכר אם תקעו רק פשוטה אחת. ואף שבזמן הגאונים כבר לא תקעו בבבל בערב שבת, כמפורש בחלוף מנהגים שבין בני א"י ובין בני בבל סי' נ"ד, הוצ' רב"מ לוין, עמ' 109, ור"מ מרגליות, עמ' 179, אבל עדיין בזמן רבא נהגו לתקוע בבבל בערב שבת, כמו שמוכח מן הבבלי ע"ז ע' א', כפי שהעיר לנכון בהגהות ריעב"ץ לשבת ל"ה ב' הנ"ל.