תוספתא כפשוטה על תענית א:ד

113-14. אי זו היא רביעה שנייה משתגיע זמנה של רביעה וכו'. בבבלי ו' ב' הביאו כמה משניות שהלכותיהן תלויות ברביעה שניה, עיין פאה פ"ח מ"א ושביעית פ"ט מ"ו ומ"ז. 4 עיין מ"ש בגליון הש"ס לר"ע איגר כאן ו' סע"א, והשוה מאירי, עמ' 12. ורב פפא אמר שם: כדי להלך בשבילי הרשות, דאמר מר מהלכין כל אדם בשבילי הרשות עד שתרד רביעה שניה. ובשרידים מפירוש הר"א לתענית הוצ' ר"ד הלבני, עמ' 30: שבילי הרשות, דרכים, שהן ברשות (צ"ל: כרשות) הרבים, בשדות. ופירש רבינו שבילי הרשות דרכים בשדות שנכנסין להם ברשות, כרשות הרבים. וכן פירש גאון (לפי שטמ"ק ב"ק פ"א ב' סד"ה לעניין פסק): להכי קרי להו שביל הרשות שיש לו לכל אדם רשות להלך בו וכו'. ועיין בפי' ר"ג כאן. והמחלוקת בין הראשונים היא לעניין הלשון גרידא, אבל עצם ההלכה ברורה, ובשדה של יחיד עסיקינן, שהרי בדרך של רשות הרבים יכול ללכת אימתי שירצה. ועיין מ"ש לעיל ח"ב, עמ' 581, ד"ה מאימתי. ובמשנת טהרות פ"ו מ"ז: הבקעה בימות החמה וכו' רשות הרבים לטומאה. ובתוספתא שם פ"ז ה"ח: ואלו הן ימות החמה משתיעקר תבואה מתוכה. אלו הן ימות הגשמים משתרד רביעה שניה. ובירושלמי ב"ב פ"ה ה"א, ט"ו ע"א: ומוטלין (צ"ל: ומטיילין) בשבילי הרשות משתיעקר התבואה עד שתרד רביעה שניה. ואפשר לומר שדין המשנה בטהרות הנ"ל תלוי בתנאי יהושע (או של שלמה, לפי הבבלי בב"ק פ"א ב'), כלומר, משום כך היא רשות הרבים לטומאה, משום שכל אדם רשאי לילך בה עד רביעה שנייה. ורב פפא נקט את התנאי הקדום ולא את משנת טהרות התלויה בו. ועיין בהגהות יפה עינים ו' ב' ד"ה דתנן. ועיין בתוספות ב"ב קנ"ג ב' ד"ה בימות. אבל עיין בפיה"מ להר"מ במשנת טהרות הנ"ל, ולטעמו אין רשות הרבים לטומאה תלויה ברשות שניתנה לרבים ללכת בה, אלא צריך שיהו רגילים ללכת שם, ואפילו רשות הרבים בלילה, בזמן שאין רגילין ללכת שם רשות היחיד היא לעניין טומאה, ולפיכך נתן שם טעם אחר, עיי"ש. ועיין מ"ש להלן.

214. וחכמים אומ' משתרד רביעה שנייה. בנדרים פ"ח מ"ה: עד הגשמים, עד שיהיו הגשמים, עד שתרד רביעה שניה, רבן שמעון בן גמליאל אומר עד שיגיע זמנה של רביעה. ולעניין נדר המחלוקת מובנת, ובזה הכל תלוי בלשון בני אדם, ורבן שמעון בן גמליאל יכול לסבור שאין אדם מכניס את עצמו לספק ונודר עד זמן קבוע. אבל בנידן דידן לא נזכרו כלל נדרים, ומשמע שבכל מקום שאמרו רביעה שניה סובר ר' מאיר שהכוונה לזמנה של רביעה, וחכמים סוברים שהכוונה לגשמי הרביעה. ובמאירי כאן, עמ' 12: כל שאמרנו שזמנו ברביעה שניה יראה לי שאין בדבר חלוק בין ירדו בין לא ירדו, אלא אפילו לא ירדו נדון לאותו דבר כאילו ירדו וכו', עיין להלן. ובדברי חכמים לא נתבאר אם הם מצריכים תרתי, זמן רביעה וגשמי רביעה, אבל אם ירדו גשמים לפני הזמן, אין כאן רביעה שניה, ואין רביעה שניה לפני זמנה, או שאם היתה שנה בכירה וירדו גשמים ברביעה שניה לפני זמנה, רביעה שניה היא. ועיין בגבורות ארי ו' סע"א ד"ה לנדרים שחקר כן לעניין משנת נדרים הנ"ל.

314-16. ר' יוסה אומ' כל התלוי ברביעה משתגיע זמנה של רביעה, וכל שאין תלוי ברביעה משתרד וכו'. וכ"ה בד ובכי"ל. אבל בכי"ע: כל שתלוי ברביעה משתרד רביעה שנייה כל שאין תלוי ברביע משתגיע זמנה של רביע. וכע"ז גם בירושלמי שביעית פ"ט ה"ז, ל"ט ע"א, ונדרים פ"ח ה"ו, מ"א ע"א, בשם תני ר' יוסי. ובמאירי, עמ' 12 הנ"ל: ויש בזו חולקין בקצת דברים מצד שהטעם אצלם בקצת דברים אלו סבת הגשמים, כעין שתאמר בהיתר הנאת תבן וקש, מפני שהגשמים עשאום כזבל גמור, כמו שפירשנו, וכן בהיתר זיתים הנשארים לעניים, מפני שהגשמים המאיסום ונתיאשו העניים מתוך כך. ואחר שכן אין קרויה רביעה שניה אלא א"כ ירדו גשמים. ועיין בגבורות ארי ו' ב' ד"ה רב פפא אמר. ובפי' הרש"ס לשביעית, קנ"ג ע"א, כתב: ר' יוסי ס"ל כרשב"ג דפרק קונם יין, דלא בעי עד שירד אלא עד שיגיע סגי, וקאמר דאם תלה נדרו במידי דשייך לרביעה, כגון שנדר שלא לנעול מנעלים עד הגשמים, דוודאי בגשמים נתן דעת, בההוא בעינן ירדו ממש, אבל לא ירדו אסור, ואי אינו תלוי ברביעה כגון הנודר מחבירו שלא ליהנות ממנו עד הגשמים, עד שיגיע סגי.

416-17. רבן שמעון בן גמליאל אומ' גשמים שירדו שבעה ימים זה אחר זה ולא פסקו יש בהן כדי רביעה שניה. לעיל שביעית ספ"ז, ועיין במסורת התוספתא שם, ומ"ש לעיל ח"ב, עמ' 581, ועיין בגבורות ארי ו' א' ד"ה גשמים ואילך. ולפי גירסת התוספתא פירושו שאין צורך בהפסק גשמים בין רביעה לרביעה, ואפילו ירדו גשמים ז' ימים בלי הפסק, נקראת רביעה שניה. ועיין מאירי, עמ' 13, שכתב: ואף אחרים פרשו בה אלא א"כ ירדו בראשונה, שאין שניה אלא אחר הראשונה, אבל בירדו ז' ימים כ"ע מודים שיש כאן רביעה שניה.

517-18. כמה גשמים יורדין ויהא בהן כדי רביעה מלא כלי של שלשה טפחים דברי ר' מאיר. וכ"ה בד ובכי"ל. וכע"ז בירושלמי ברכות פ"ט ה"ג, י"ד ע"א, וכאן פ"א ה"ג, ס"ד ע"ב, וב"ר פי"ג, י"ג, עמ' 122. ובבבלי כ"ה ב': ת"ר עד מתי יהו הגשמים יורדין והצבור פוסקין מתעניתם, כמלא ברך המחרישה דברי ר' מאיר. וכבר פירשו שהוא ברך של מחרשה הן ג' טפחים, עיין בהערות תיאודור לב"ר הנ"ל. ברם בכי"ע כאן: ויהא בהן כדי רביעה שנייה וכו'. וע"פ גירסא זו הדברים דבוקים למעלה, שהרי ברביעה שנייה עסיקינן באן. אבל גירסא זו מתנגדת לכל הנוסחאות ולכל המקבילות, ולא זו בלבד אלא שר"מ סובר לעיל שבעניינים התלויים ברביעה שנייה אנו הולכים אחר זמנה של רביעה, ולא אחרי ירידת גשמים. ולפיכך קרוב לוודאי שהכוונה כאן להפסק תענית, כמפורש בבבלי ובירושלמי הנ"ל, או לברכת הגשמים, עיין בירושלמי הנ"ל, ועיין מ"ש להלן.

618-19. ר' יהודה או' ראשונה טפח שניה טפחיים ורביעה שלש' טפחים. בירושלמי הנ"ל: ר' יהודה אומר בתחילה טפח ובשנייה שני טפחים ובשלישית שלשה טפחים. ובב"ר הנ"ל: בקטנה (ברוב הנוסחאות: בקשה) טפח ובבינונית טפחיים ובשביעה ג' טפחים. ובבבלי הנ"ל: ר' יהודה אומר (כגי' כי"י וראשונים, עיין בהוצ' מלטר) בחרבה טפח בבינונית טפחים ובעבודה שלשה טפחים. ואין לפרש בכל המקורות באופן שוה, אלא יש כאן מסורות דומות. וברביעה ראשונה שהאדמה היא חריבה וצמאה והמים נבלעים מיד, כשחדרו לעומק טפח היא רביעה, וברביעה שניה שהאדמה היא בינונית, צריך ג' טפחים, וברביעה שלישית (כלשון הירושלמי) שהאדמה כבר שביעה צריך שיחדרו לעומק ג' טפחים. ואשר ללשון התוספתא "ורביעה" הרי נראה שבכי"ל רצו לתקן "סביעה" (במקום: רביעה), כלומר, שביעה כב"ר הנ"ל. ואף רבֵיעה כאן, ארץ רבויה, רוייה, עיין ישעיה נ"ה, י', ובבלי ו' ב'. ובבבלי כ"ב סע"ב: לא שכורה (=רוויה) ולא צמאה אלא בינונית. ובבבלי ו' ב': ואמר ר' אבהו רביעה ראשונה כדי שתרד בקרקע טפח, שניה כדי לגוף בה חבית. ועיין במיוחס לרש"י ובירושלמי ברכות (י"ג סע"ד) ותענית הנ"ל, ומשמע שם שהשיעור השני הוא מרובה מן הראשון. ועיין במאירי, עמ' 13, ומ"ש בגבורות ארי ו' ב' ד"ה רביעה. ולפי פשוטו לא נזכרו השיעורים אלא להגדרת הרביעה, ואם ירדו בפעם הראשונה גשמים פחות מטפח כשהאדמה צמאה, אין כאן רביעה, ומה שבא אחריה היא רביעה ראשונה, והשלישית היא שנייה, ואם בכל אלו ירדו בפחות מכשיעור מתחילים להתענות.

719-20. אמ' ר' שמעון בן לעזר אין לך כל טפח וטפח שיורד מלמעלה וכו'. ילקוט המכירי תהלים מ"ב י"ז, ח"א, עמ' 246, בשם הירושלמי והתוספתא. ועיין בס' הישר לר"ת שבת סי' קצ"ח, כ"א ע"ב, וסי' ר"ה, כ"א ע"ד. ואף הברייתא שלנו בירושלמי, ב"ר ובבלי הנ"ל, ועיין בבבלי שם. ועיין בירושלמי ובב"ר למטה בסמוך שם, בקה"ר פ"א, ז', קהלת זוטא שם, עמ' 87, מדרש תהלים פמ"ב, ה', קל"ד, ע"א, פרקי דר"א פ"ה, הוצ' הרד"ל, י"ב סע"ב ואילך.

821-22. למה נקרא רביעה שרובעת את הארץ. בירושלמי נדרים פ"ח ה"ו, מ"א ע"א, בבא זו היא המשך דברי רשב"ג שלעיל, שו' 16. ובירושלמי שביעית פ"ט ה"ז, ל"ט ע"א: תני רבן שמעון בן גמליאל אומ' שבעת ימים וכו', תני ר' חייה בשם רבן שמעון בן גמליאל ולמה נקרא שמה רביעה וכו'. אבל בירושלמי כאן פ"א ה"ג, ס"ד ע"ב הנ"ל: ר' אחא ותני לה בשם רבן שמעון בן גמליאל וכו'. ובירושלמי ברכות פ"ט ה"ג, י"ד ע"א הנ"ל: ר' אחא תני לה בשם רבי שמעון בן גמליאל וכו'. ובבבלי כאן ו' ב': אמר ר' אבהו מאי לשון רביעה דבר שרובע את הקרקע וכו'.