תוספתא כפשוטה על תענית א:ו

125. כל אילו שאמרו וכו'. משנתנו פ"א מ"ד ומ"ה.

226-27. אוכלין ושותין עד שיאור המזרח דברי ר', רבי לעזר בי ר' שמעון או' עד קרית הגבר. וכע"ז גם בד. ובכי"ע: דברי ר', ר' שמע' בן אלעזר אומ' וכו'. ובכי"ל: דברי ר' אלעזר, ר' שמעון או' וכו'. ובאו"ז ח"ב ה' תענית סי' ת"ו: תניא בתוספתא דמכילתין אוכלין ושותין עד שהאיר המזרח דברי רבי ראב"ש אומר וכו'. ובירושלמי פ"א סה"ד, ס"ד ע"ג: תני מותר לוכל עד שיאור המזרח דברי רבי, רבן שמעון בן גמליאל אומר וכו'. ובבבלי י"ב א': תנו רבנן עד מתי אוכל ושותה עד שיעלה עמוד השחר דברי רבי, ר' אלעזר בר' שמעון אומר וכו'. ולכאורה הוא "האיר המזרח" הוא "עלה עמוד השחר", עיין בשנות אליהו ברכות פ"א מ"א, ובבלי פסחים ב' ב', אבל עיין מ"ש לעיל פסחים פ"י, שו' 34, ד"ה עד. ולעניין השמות בברייתא שבבבלי רבו בהם הנוסחאות, וכגירסא שלנו בבבלי תענית כ"ה גם בה"ג ד"ו ברכות פ"ז, י' סע"ג, ד"ב, עמ' 65 ועוד, עיין בשנו"ס אצל מלטר. ובקטע של הלכות פסוקות שפרסם הרי"ן אפשטין ביאהרבוך הפרנקפורטי חי"ב, עמ' 112: דברי ר' אליעזר, ור' שמעון או' עד קריאת הגבר. ובראבי"ה ח"ב ריש סי' תתנ"ט, עמ' 618: דברי ר' אלעזר בר' שמעון אומר וכו', ושמא צ"ל שם: דברי ר' אלעזר ור' (במקום: בר) שמעון וכו', והוא כגי' כי"ל בתוספתא. ובבבלי פסחים ב' ב': דברי ר' אליעזר בן יעקב, ר' שמעון אומר וכו', אבל בכי"י שם ובראשונים גורס כמו בבבלי תענית. ובראב"ן ה' תענית, פ"ב ע"ד: דברי רבי, רבן שמעון אומר וכו', וב"ה באו"ז ח"ב ה' תענית סי' ת"ו, פ"ב ע"ד. ובר"ח כאן י"ב סע"א: דברי רבי, ר"ש בן אלעזר אומר וכו', והוא כגי' כי"ע בתוספתא.

327-28. ישן ועמד אסור מיד. כ"ה בכל הנוסחאות, וכ"ה באו"ז הנ"ל. וכ"ה בירושלמי הנ"ל (אלא שאין שם "מיד"). ובראבי"ה ח"ב סי' תתנ"ט, עמ' 618 הנ"ל: ובתוספתא דתענית פרק קמא מסיים בה ישן ועמד ב"ה אסון , וכנראה שצ"ל: מיד אסור. ובבבלי י"ב א': איכא דאמרי אמר רבא לא שנו אלא כשלא ישן, אבל ישן אינו אוכל. איתיביה אביי ישן ועמד הרי זה אוכל, התם במתנמנם. ובראבי"ה הנ"ל: והך ברייתא דמותיב מינה אביי ישן ועמד הרי זה אוכל, ברייתא אחרת היא, ולא ידענא איפה שנויה. אבל הגירסא בבבלי שם אינח בטוחה כלל, עיין בהוצ' מלטר ובהערות שם שציין לגירסאות הראשונים, עיין מש"ש.

428-29. כל אילו שאמרו אסורין בנעילת הסנדל יוצא מן הכרך נועל הגיע לכרך חולץ, וכן אתה אומ' במנודה ובאבל. וכ"ה בירושלמי פ"א ה"ו, ס"ד ע"ג, וביומא פ"ה ה"א, מ"ד ע"ד. ולעיל שם: תני אבל ומנודה שהיו מהלכין בדרך מותרין בנעילת הסנדל לכשיבואו בעיר יהלוצו, וכן בתשעה באב וכן בתענית ציבור. וכ"ה גם בירושלמי ברכות פ"ב ה"ז, ה' ע"ב, מו"ק פ"ג ה"ה, פ"ב ע"ד. וכ"ה בשמחות פ"ה הי"ב, הוצ' היגר, עמ' 128. וכן מעתיק בשם הירושלמי בראבי"ה ח"ב סי' תתס"ד, עמ' 627, ומוסיף: והכי נמי תניא בתוספתא דמכילתין. וכן כתב הראב"ד: 5 לפי ס' המכתם למו"ק, עמ' 297, הרא"ש שם פ"ג סי' ד' (ועיין גם בתוספות הרא"ש הוצ' הגר"ד קוק, עמ' נ"א, ובהע' 8 שם), נ"י שם סי' אלף קפ"ג ועוד. וכן נמי תניא בתוספתא ובירושלמי אבל ומנודה וכו'. ועיין גם ברבינו ירוחם, הוה, נתיב כ"ח ח"ב, בארחות חיים ח"ב, עמ' 576, ובשיטת הריב"ב למו"ק פ"ג בסוגיין שם. ונראה שלא כיוונו אלא לירושלמי, ובחרו בברייתא זו שמפורש בה שמנודה אסור בנעילת הסנדל (עיין להלן), ורמזו לתוספתא שלנו שאף מתוכה ברור שמנודה אסור בנעילת הסנדל, אבל לא היתה להם שום גירסא אחרת בתוספתא. ובשו"ת הרשב"א ח"א סי' תק"ע: ומנודה מותר בנעילת הסנדל, אך רבי' אברהם (כלומר, הראב"ד הנ"ל) פסק לחומרא מההיא דתוספת' דאבל ומנודה שהיו מהלכין בדרך כשיגיע לעיר יחלוצו, וכן אתה מוצא וכו', ולא הזכיר כלל את הירושלמי. ושמא כיוון לברייתא של מס' שמחות הנ"ל. ובבבלי י"ג א': תא שמע כשאמרו אסור ברחיצה וכו' וכשאמרו אסור במלאכה וכו', וכשאמרו אסור בנעילת הסנדל לא אמרו אלא בעיר אבל בדרך מותר, הא כיצד יצא לדרך נועל הגיע לעיר חולץ (כ"ה הסדר בכי"י ובר"ה), וכן אתה מוצא במנודה ובאבל. מאי לאו אכולהו. לא אשארא. 6 כגי' הגאונים והראשונים, עיין בהוצ' מלטר. ולפי פירוש הבבלי אין הוכחה שמנודה אסור בנעילת הסנדל, עיין בתוספות מו"ק ט"ו ב' ד"ה לא (השני), במאירי שם, עמ' פ"ח, ובהערה 10 שם. אבל מתוך דברי התוספתא כאן ברור שמנודה אסור בנעילת הסנדל, שהרי לא שנו בבבא זו דברים אחרים, אלא נעילת הסנדל גרידא, ולפיכך צרפוה הראשונים לירושלמי הנ"ל. ועיין בראב"ד הנ"ל.