תוספתא כפשוטה על תענית ב:יב

175. עיר שהקיפוה גוים או נהר וכו'. בכי"ע: שהקיפוה גייס וכו'. וכ"ה בכמה נוסחאות של משנתנו פ"ג מ"ז (עיין בהוצ' מלטר, עמ' 73), ובהבאה שבבבלי שם י"ד א' (עיי"ש, עמ' 50), ובברייתא כ"ב ב' (עיי"ש, עמ' 94). והברייתא שלנו בשם התוספתא הביאה הריא"ז (לפי שלטה"ג ספ"ג) והר"מ מקוצי בסמ"ג ה' תשעה באב, רמ"ט ע"ב.

276-77. וכן יחיד הנרדף מפני גוים ומפני לסטין ומפני רוח רעה אין רשאין לסגף עצמן וכו'. בבבלי כ"ב ב': עיר שהקיפוה וכו' ואחד יחיד שנרדף מפני גוים או מפני לסטין ומפני רוח רעה, על כולן יחיד רשאי לסגף את עצמו בתענית וכו'. אבל ברוב הנוסחאות שם: מתריעין עליהן בשבת, ועל כלן יחיד רשאי וכו'. והברייתא שם אינה מדברת באנשים שהם בתוך הסכנה, אלא ביהודים שהם מחוץ לסכנה ומתפללים על אחיהם, ומתענין עליהם (אפילו בשבת, לשיטת הר"מ בפיה"מ שם ובחיבורו פ"א מה' תעניות ה"ו), ואף הם אינם רשאים לסגף את עצמן בתעניות רצופות (כשם שעשו בזמן אסתר), אבל היחיד רשאי לעשות כן, אם יכול לסבול (עיין במגיד משנה על הר"מ הנ"ל), והתוספתא שלנו מדברת באנשים שהם בפנים הסכנה, ובהם אין חילוק בין יחיד לרבים, ואסורים לסגף את עצמן, כמו שכתב הריא"ז הנ"ל. ועיין גם בס' חסידים הוצ' מק"נ סי' ס"ח, עמ' 50.

377-79. וכן היה רבי יוסי אומ' אין היחיד רשאי לסגף את עצמו בתענית שמא יפול על הצבור ויהיו צריכין לפרנסו. כלומר, ר' יוסי חולק וסובר שאף היחיד שהוא מחוץ לסכנה ומתענה על אחרים, דינו כאילו הוא בפנים הסכנה ואסור בסיגופים, מטעם אחר, שמא יפול על הציבור שיצטרכו לפרנסו. ובבבלי הנ"ל: שמא יצטרך לבריות ואין הבריות מרחמות עליו, ופי' במיוחס לרש"י שמחמת תעניותיו יחלש ולא יהיה בו כח להרויח ולהתפרנס מיגיעו. ועיין ירושלמי סוף פיאה, כ"א סע"ב. ועיין ר"מ סוף ה' ערכין ופ"ג מה' דעות סה"א ובעבודת המלך שם. ועיין מאירי סוטה כ"א ב'.