תוספתא כפשוטה על תענית ב:יז

198. הנכנס לעיר ומצאן שמתענין הרי זה משלים עמהן. בבבלי הנ"ל: למקום שמתענין הרי זה מתענה עמהן. ובטאו"ח סי' תקע"ד כתב: אבל סוגיא דשמעתה מוכח (נגד הריב"א שהביא בראבי"ה ח"ב סי' תתנ"ב, עמ' 601) דמיירי בהולך לשם קודם לכן, וקבל עליו תענית וכו'. וכבר העיר באליהו רבה שם אות ה' על התוספתא שלנו שמוכח מתוכה ("ומצאן שמתענין") שהלך לשם ביום התענית, והוסיף שם: ונ"ל פירושו אף שאכל היום קודם שבא לעיר, מ"מ משלים עמהן. וע"פ דבריו נראה לפרש גם את הבבלי הנ"ל שמוסיף אחר בבא זו: שכח ואכל ושתה וכו', אבל בכי"מ השני, במיוחס לרש"י, בפי' תלמיד הרמב"ן, עמ' ט', חסרה המלה "שכח", 58 עיין בשנו"ס אצל מלטר, עמ' 36. אבל מש"ש שאף לפני הראב"ן חסרה המלה "שכח" אינו נכון, ואף שם, פ"ב ע"ג: שכח אכל ושתה וכו'. ומלטר טעה בדברי בעל דק"ס, עמ' 53, הע' ק'. וכן מה שכתב שם: אבל איתה בתוספתא אינו נכון, והבבא שלעיל, שו' 96–97, אינו עניין לכאן, לפי הנוסחאות שבבבלי שחסר בהן "שכח", ולפי פירושנו. וגורס שם: אכל ושתה וכו', ולפ"ז הדברים דבוקים לסמוך לה (לפי גירסת כת"י), והכוונה שאם הלך ממקום שאין מתענין למקום שמתענין 59 וכן צריך לפרש לכל הפירושים (אפילו לפי הסדר שבבבלי בדפוסים) ששכח ואכל (או שאכל "דיעבד", לפי המיוחס לרש"י), היינו כשהלך למקום שמתענים, שאם לא כן אינו שייך לא יתראה וכו'. וכבר אכל ושתה מקודם, אל יתראה בפני הצבור כשהוא שבע ורווי, 60 עיין בתוספות י' ב' ד"ה למה, ובתו"ש מקץ מ"ב, א', הע' י"ד. ואל ינהיג עידונין בעצמו, כלומר תפנוקין ותענוגין. 61 עיין בלשון הגאונים באוה"ג, עמ' 65, ומ"ש לעיל הע' 55. ולפי הפירוש שלנו אין לבבא זו שום יחס להלכה שלעיל, שו' 96–97, עיין מש"ש ד"ה והנה בבבלי. אבל לפירוש הטור הנ"ל (ועיין בקרן אורה בסוגיין) הרי הבבא האחרונה מדברת בקבל עליו תענית, ושכח ואכל, 62 והברייתא מלמדת שלא יתראה בפני הציבור וכו', ופשיטא שאסור לו לאכל אח"כ אלא אף להתראות אסור, והוא הדין בכל תעניות ציבור. והבבא שלעיל, שו' 96–97, מלמדת שצריך להשלים תעניתו, ושלא יאמר הואיל וכבר בטלתי את תעניתי, אף אני מותר באכילה, וכפירוש המיוחס לרש"י י' ב' ד"ה ואל ינהיג. והיא כעין הברייתא לעיל, שו' 96, ד"ה הרי שהיה.

299. אי זהו הלל הגדול הודו לאלי האלים, הודו לאדוני האדונים וכו'. ובכי"ע: איזו הלל הגדולה וכו'. וכן במשנה ספ"ג בהוצ' לו: וקראו הלל הגדולה, איזה הוא הלל הגדולה וכו'. וכן ("הגדולה") נכון, 63 והיא לשון נקיבה, עיין מ"ש לעיל פסחים פ"ד, הע' 40. שהרי בירושלמי כאן ספ"ג, ס"ז ע"א, ובמקבילה בפסחים פ"ה ה"ז, ל"ב ע"ג, אמרו על ההלל (חמש פעמים): הדא דידן, כלומר, זו שלנו, ואף שם פתחו: אי זו הלל הגדולה וכו'. וברייתא זו נוספה בכמה נוסחאות של המשנה, עיין מלא"ש ספ"ג ומ"ש מהרי"ן אפשטין במבוא לנוה"מ, עמ' 972. ועיין בירושלמי הנ"ל (ויש שאמרו שם שזו הלל שלנו) ובבלי פסחים קי"ח א'.