תוספתא כפשוטה על תענית ב:ו

143-44. בשבתות ובימים טובים מותר להתענות לפניהם ולאחריהם וכו'. ראבי"ה ח"ב סי' תתנ"ו, עמ' 610, בשם התוספתא. ירושלמי כאן פ"ב הי"ג, ס"ו ע"א, מגילה פ"א ה"ו, ע' ע"ג, בבלי כאן י"ז ב', ר"ה י"ט א'.

245. אילו מדברי תורה ואין דברי תורה צריכין חזוק וכו'. המקורות הנ"ל, להלן יבמות פ"ב סה"ד, ובמקבילות שבירושלמי שם פ"ט ה"ה, י' ע"ב, כתובות ספי"א, ל"ד ע"ג, ובבלי יבמות פ"ה ב'. ועיין בבלי כאן כ"ח א'.

346-47. אבא יוסי בן דוסאי אומ' משם ר' יוסה הגלילי נשבע שיתענה בערב שבת הרי זו שבועת שקר. וכ"ה ("שקר") גם בד ובכי"ל, אבל בכי"ע לנכון: שבועת שוא, וכ"ה בגמרא שבסוף מגילת תענית ובראשונים שנציין להלן, ובכי"ל: אבא יוסי בן דסי או' משום ר' אליעזר וכו'. ובראבי"ה הנ"ל: אבא יוסף בן דוסתאי אומר הרי שנשבע שיתענה וכו'. וברוקח סי' ר"י בתוספתא דתענית פ"ב אבא אסי בן דוסתאי אומר משום ר' יוסי הגלילי וכו'. ובס' אדם לרבינו ירוחם נתיב י"ח ח"א: וכן בירושלמי (ליתא לפנינו) 38 ומ"ש ע"ז בתס"ר ח"א, עמ' 221, הם דברים בטלים, עיין לעיל, שו' 36–38, ד"ה מעשה וגזרו. ובקטעים ממרדכי הגדול כ"י ששון (לפי הקטלוג של ששון ח"א, 181 ע"א): וכן משמע בשאלתות, וכן משמ' בירושלמי דתענית דמגלת (צ"ל: ומגלת) תענית א"ר יוסי בר' דוסתאי וכו'. ובתוספת' ובסוף מגלת תענית הנשבע להתענות וכו', וכל הראשונים הנ"ל גרסו בתוספתא כאן: הרי זו שבועת שוא , כגי' כי"ע. ובס' יהודית ח', ו', אמרו על יהודית שלא התענתה בערבי שבתות ובערבי ראשי חדשים, והוא כדברי ר' יוסי הגלילי (או ר' אליעזר לפי גירסת כי"ל) כאן. ודברי הגר"ל גינצבורג בגנזי שכטר ח"א, עמ' 543, צריכים תיקון. ועיין תנחומא שנדפס מכבר בראשית סוף סי' ג'. אבל עיין בשאילתות בראשית סי' א' שפסק בפירוש שמתענה ומשלים, כשיטת הירושלמי והבבלי בכמה מקומות. ומ"מ גירסתנו ("שבועת שקר") המקויימת ע"י ד וכי"ל אינו שיבוש וודאי, ואפשר שאם השבועה חלה מדאורייתא, והחכמים הם שמכריחים אותו לבטלה (עיין להלן) אין כאן שבועת שוא אלא שבועת שקר לשיטת התוספתא. ועיין ר"מ פ"ה מה' שבועות ה"ח ובכ"מ שם סה"ז. ועיין בלחם משנה פ"ג מה' נדרים ה"ט. ועיין מ"ש להלן בשם מגילת תענית, ויש כאן שתי מסורות חולקות. והנה הבבא שלנו צריכה ברור, והיא תלויה בפירוש הראשונים בברייתא של מגילת תענית שהובאה בבבלי י"ב א': יחיד שקיבל עליו שני וחמישי וכו', אם גזרתנו קודמת לנדרו תבטל גזרתנו את נדרו. ותמהו הראשונים למה מבטלת גזרתנו את נדרו, והרי נדר חל על דבר מצוה כעל דבר הרשות (עיין במשנת נדרים פ"ב מ"ב, שם פ"ט מ"ו ובה' נדרים להרמב"ן שם ועוד). ותירץ בעל ס' המקצועות (לפי הראבי"ה סי' תתנ"ו, עמ' 610 הנ"ל), שבאמת אין הנדר חל, וצריך היתר חכם, ואם נשבע שלא יתענה, בימים אלו לוקה וכו', עיי"ש בראבי"ה שנוטה לפרש אף את התוספתא שלנו שלוקה מכת מרדות על שנשבע לעבור על איסור דרבנן, ונשאל לחכם ומתיר לו את שבועתו, ואינו מתענה, עיי"ש. ועיין בס' ההשלמה, עמ' 242, שפירש את הבבלי הנ"ל שיש כאן נדר טעות, ואין צורך בשאלת חכם, עיי"ש. ולס' זה כיון תלמיד הרמב"ן בפירושו, עמ' מ"א, ועיי"ש, עמ' מ'. ולפי שיטת הראשונים שעשו חיזוק באיסור דרבנן, 39 עיין ר"מ פ"ג מה' נדרים ה"ט, ברדב"ז שם, בשו"ת ללשונות הר"מ סי' פ"ח, בשו"ת שלו ד' ליוורנו תי"ד סי' קצ"ה, בב"י טאו"ח סי' תי"ח ובאחרונים שם. ועיין בס' ההשלמה, עמ' 243. ולפיכך אפילו נדר אינו חל על איסור מדבריהם שאין לו יסוד בתורה, אף בשבועה כן ואינה חלה אם נשבע שלא להתענות בערב שבת (לתנא שלנו), ולוקה. ולשיטת הראב"ד בפ"ג מה' נדרים ה"ט, ה' נדרים להרמב"ן פ"ט, ס"ו א' ועוד, הרי הברייתא במגילת תענית הנ"ל אינה מדברת בנדר גמור אלא בקבלה בעלמא, ולפיכך מבטלת גזרתנו את נדרו, ולפי שיטה זו אינה עניין כלל לנידון שלנו שיש כאן שבועה גמורה, ולשיטת כמה מן הראשונים שבועה חלה על איסור דרבנן, ואין כאן שבועת שוא וצריך לקיים את שבועתו. ועיין בקרן אורה בסוגיין י"ב א'. ברם בברייתא שבסוף מגילת תענית 40 והביאוה כמה מן הראשונים הנ"ל בפנים. וכן במחז"ו סי' רע"ג, עמ' 234, במנהיג ה' תענית סי' י"ג, מ"ה רע"א (ומ"ש במנהיג שם לפני כן: "ובהלכות רבי' האלפסי מייתי לה" שייך לסימן הקודם, והכוונה לרי"ף כאן ספ"ג. ומתוך ד' קושטא שם נראה שהסימן "י"ג" נכנס שלא במקומו, ויש שם ריוח אחרי המלים "מייתי לה"), במגן אבות למאירי עניין כ"ג, עמ' קנ"ב, בספרו למגילה ב' ע"ב (מן הספר) ועוד. המקבילה לתוספתא כאן מפורש: הרי זו שבועת שוא, שמקצת ערב שבת כשבת, ומקצת ערב יום טוב כיום טוב. ומתוך פשוטן של דברים משמע שלוקה מדאורייתא, ודינו כנשבע שיתענה בשבת שהיא שבועת שוא, כמו שפסק הר"מ בפ"א מה' שבועות סה"ו. וכן פירשה הרשב"א בשו"ת ח"א סי' תרי"ד. והתנא שלנו סובר שכל תענית שלא שקעה עליו החמה אינה תענית, ודינו כנשבע שיכנס לתוך השבת כשהוא מעונה, והוא איסור מדאורייתא לתנא שלנו, כפירוש הרשב"א. ובראבי"ה הנ"ל העיר על הירושלמי בנדרים פ"ח ה"א, מ' ע"ד: נדר להתענות ונמצאו ימים טובים ושבתות לוקה, ואין צריך היתר חכם. נדר להתענות ונמצאו ימים טובים הכתובים במגילת תענית ר' חזקיה ר' יודן ר' ירמיה בשם ר' חייה בר בא חד אמר מתענה ואינו משלים, וחרנה אמר לוקה ואינו צריך היתר חכם, הדא דאת אמר עד שלא בטלה מגילת תענית וכו'. וכתב עליו הראבי"ה שם: ואיני יודע אם טעות סופר היא בירושלמי (כלומר, שצ"ל: והוא צריך היתר חכם), כי איני יכול ליישבו כלל. 41 הראבי"ה שם סובר ששבועה חלה על איסור דרבנן (וכל שכן נדר), ובירושלמי מפורש שלוקה (משום שבועת שוא) ואינו צריך היתר חכם. ברם קשה מאד להגיה בירושלמי, שהרי כן העתיקו גם בה' נדרים להרמב"ן ס"ו א', בריטב"א ונ"י שם, בפי' הרנב"י, לפי שטמ"ק שם, והר"ן כאן פ"א סי' תת"ז סד"ה גמרא (ברוקח סי' ר"י קיצר), ופירשוה ע"פ שיטת הראב"ד הנ"ל בבבלי תענית י"ב א' שאין מדברים בנדר גמור, ולוקה מכת מרדות ואינו מתענה. ועיין גם בריטב"א כאן י"ב א'. ונראה שהר"מ פירש את הירושלמי שנדר פי' נשבע, 42 עיין בבלי נדרים פ' ב', בר"ן שם ח' א' ד"ה והלא מושבע, שם י"ד ב' ד"ה הנודר, שטמ"ק שם ט' א' ד"ה כנדרי, ועוד בכ"מ, עיין לעיל עירובין, עמ' 330, ד"ה אימתי. והכריח כן מן הרישא שאם נמצאו שבתות ויו"ט לוקה, ואין צריך היתר חכם, מפני שאין השבועה חלה כלל (מה שאין כן בנדר שהוא חל אף על השבתות). וכן בימים טובים הכתובים במגילת תענית עשו חיזוק לדבריהם, ולוקה ואינו צריך היתר חכם (עיין בפ"ג מה' נדרים ה"ט). ולכל הפירושים למדנו מדברי הירושלמי שביו"ט דרבנן המחלוקת היא בעניין השלמה, ולחד מאן דאמר אם אינו משלים מקיים את דבריו ויוצא ידי תעניתו, ואף לא ביטל דברי חכמים. אבל למ"ד השני כל תענית שלא שקעה עליו החמה אינה תענית כלל, ולפיכך לוקה ואינו מתענה (לכל אחד מן הראשונים לפי שיטתו). ובמשנתנו ספ"ב שנינו: אין גוזרין תענית על הציבור בראשי חדשים וכו', ואם התחילו אין מפסיקין דברי רבן גמליאל. אמר ר' מאיר אעפ"י שאמר רבן גמליאל אין מפסיקין מודה היה שאין משלימין. וכן תשעה באב שחל להיות בערב שבת. ולפי ההלכה הקדומה שהמנהג היה שלא להתענות בערבי שבתות (עיין מ"ש לעיל סד"ה אבא יוסי), דין ערבי שבתות כדין חנוכה וכו', ולרבן גמליאל הסובר שאם אין משלימין יצאו ידי תעניתם, וגם לא ביטלו תקנת חכמים, הרי גם בתשעה באב שחל להיות בערב שבת הדין כן, והתנא הסתמי של משנתנו הסיק כן מדברי רבן גמליאל. אבל החכמים שסוברים שמפסיקין (עיין מ"ש לעיל, שו' 38–39, ד"ה כל זמן ואילך), או שמשלימין, סוברים שכל תענית שלא שקעה עליו החמה אינה תענית, שאלמלא כן אין צורך לא להפסיק לגמרי ולא להשלים (בימים טובים שאסור להתענות מדרבנן), ומקיים דברי שניהם, כמפורש גם בירושלמי נדרים הנ"ל. ולפי התוספתא כאן מי שנשבע שיתענה בערב שבת לוקה משום שבועת שוא, משום שאינו יוצא ידי שבועתו אלא אם כן התענה והשלים, ונכנס לשבת כשהוא מעונה (עיין בשו"ת הרשב"א ח"א סוף סי' תרי"ד שצויין לעיל), ואין השבועה חלה עליו. ותנא זה יסבור או שמפסיקין לחנוכה (עיין גירסת כי"ל בתוספתא כאן, ולעיל שו' 37), או שמשלימין, מפני שאין איסור התענית אלא מדרבנן. ובתשעה באב שחל להיות בערב שבת לתנא שלנו ידחה ליום ראשון (ואין תשעה באב יותר חמור משבועה). סוף דבר כל מי שסובר שמפסיקין לחנוכה, או שאין שבועה חלה על הנשבע שיתענה בערב שבת, מוכרח לסבור (לפי מגילת תענית) שכל תענית שלא שקעה עליו החמה אינה תענית, וחולק על רבן גמליאל שאם מתענה ואינו משלים יצא ידי תעניתו, והא בהא תליא לשיטת הבבלי בעירובין מ"א א', 43 ור"א בר' צדוק שהתענה ולא השלים בתשעה באב שנדחה ליום ראשון, הוא מפני שהיה יו"ט שלו, ולא היתה אצלו תענית כלל, אלא לצעורי נפשיה בעלמא הוא. כמפורש בבבלי כאן י"ב א', ועיי"ש בגבורות ארי שכתב שלא התענה מפני שהקל בנדחה (עיין בירושלמי כאן פ"ד סה"ט, ס"ט ע"ג ובמקבילות, ובבבלי מגילה ה' ב'), ולפיכך לא הוכיחו בבבלי עירובין מ"א א' ממעשה דר' אלעזר בר' צדוק שהוא סובר כרבן גמליאל, אלא אדרבא הראו מדיוקא שהוא חולק עליו. וכמו שהסיק בקרן אורה שם שהבאנו לעיל שו' 38–39, סד"ה ברם. אלא שלפי המסקנא אין הנכנס לשבת כשהוא מעונה כאילו התענה בשבת, ושלא כר' יוסי הגלילי ומגילת תענית הנ"ל.