תוספתא כפשוטה על תענית ב:ט

157-58. דבר שיש בו הפסק אפי' שלשה מתים ביום אחד זה אחר זה אין זה דבר. במשנתנו פ"ג מ"ד: איזהו דבר. עיר המוציאה חמש מאות רגלי (כלומר, גברים), ויצאו ממנה שלשה מתים בשלשה ימים זה אחר זה הרי זה דבר. פחות מכאן אין זה דבר. ועיין בירושלמי פ"ג ה"ה, ס"ו ע"ד, 45 אלא שהגירסא שם משובשת, והנכון הוא בקטעים מן הגניזה בגנזי שכטר ח"א, עמ' 422. ובבלי כ"א א'. ופירושה שאפילו מתו שלשה ביום אחד והפסיק בינתים ואח"כ מתו עוד ג' ביום שלישי, אעפ"י שיש כאן ששה מתים בשלשה ימים אין כאן דבר. והמפרשים פירשוה ע"פ הבבלי כ"א ב', ו"אפילו" הוא כדי להוציא מדברי ר"מ. אבל הלשון "יש בו הפסק" אינו סובל פירוש זה. ולעניין טיב המתים, עיין ירושלמי פ"ג ה"ה, ס"ו ע"ד, ובר"מ פ"ב מה' תעניות ה"ה, והא בהא תליא (עיין ברכי יוסף או"ח סי' תקע"ו אות ג'), כפי שמוכח מן הירושלמי, 46 אלא שהר"מ נתן הגדרה לזקנים [תיקונים והשלמות: מקור הר״מ הם דברי הגאונים, עיין אוצר הגאונים במקומו, עמ׳ 30, סי׳ ס״ג (חיבור כת״י שהזכרתי לעיל במלואים לח״ג, עמ׳ 287).], והם "זקנים ששבתו ממלאכה", שהם עשויים למות מחמת הבטלה, ועיין אבות דר"ן נו"א פי"א, כ"ג ע"א, נו"ב פכ"א, כ"ב סע"ב ואילך. ופשיטא שהר"מ לא כיון לכך, אלא פירש זקנים ששבתו ממלאכה [שהם רגילים בה]. עיין מ"ש הריא"ז בשלטה"ג למשנתנו.

260. אסכרה אם מתין בה מתריעין עליה וכו'. בירושלמי פ"ג ה"ה, ס"ו ע"ד: תני אסכרה כל שהיא. ובבבלי י"ט ב': ואסכרא בזמן שיש בה מיתה מתריעין עליה וכו'. ולפי פשוטה פירושה שאפילו אם מת אחד מתריעין עליה מפני שמחלה זו 47 מוצא המלה לא נתברר, ונחלקו בו חכמי זמננו. היא מחלה מדבקת וממארת ומצויה בפי הילדים 48 ירושלמי פ"ד ה"ד, ס"ח ע"ב. ועיין בלשון הבבלי כ"ז ב' ושבת ל"ג ב'. ובגרונם. 49 עיין בבלי ברכות ח' א', ובפי' ר"ג למעילה י"ז ב'. ועיין ר"מ פ"ב מה' תעניות הי"ג ובלח"מ שם. ושמא סובר הר"מ שאין לעמוד על טיבה האמיתי אלא אם כן מתו בה כמה אנשים, אלא שבה אין הבדל אם מתו ביום אחד, או בכמה ימים, לסירוגין.