תוספתא כפשוטה על תענית ג:ו

127-29. אותן ימים אסורין בהספד ובתענית בין משחרב הבית ובין עד שלא חרב הבית. ר' יוסה אומ' משחרב הבית מותרין, מפני שאבל הוא להם. בכי"ל: אסורין בספד. ועיין מ"ש לעיל ח"ב, עמ' 515, הערה 14. וכ"ה להלן מגילה פ"א, שו' 30. והברייתא שלנו הובאה בירושלמי הנ"ל, והוכיחו ממנה שאפילו במכשירי קרבן (כגון עצים למערכה) אוסרים החכמים להביא משל יחיד. ופירשו הראב"ד (הובא ברש"ס שקלים, כ"ט ע"א) ור' משולם (שם, עמ' 39) שלרבנן לא הביאו אח"כ עצים, 37 כלומר, משלהם, אלא משל ציבור לזכר בעלמא. אלא חגגו את הימים הללו לזכרון נדבתם הראשונה, 38 כנראה, שהכוונה היא שהתנאי הראשון לא היה אלא עם המשפחות שיביאו שנה בשנה כל זמן חייהם (עיין נחמיה י', ל"ה). והגר"נ וויידערפעלד בספרו חזון נחום סי' צ"ג הביע השערה יפה שלא קבלו קרבנות ציבור מיחידים, משום שחששו לצדוקים שהיו אומרים שתמידים באים משל יחיד (ריש מגילת תענית ובבלי מנחות ס"ה א'), ולפיכך לא חששו למכשירי קרבן (וצ"ל שלמ"ד חששו, גזרה אטו קרבן). ולפ"ז אפשר לפרש שלדברי החכמים וויתרו המשפחות על התנאי כשקלקלו הצדוקים, וחגגו את הימים הללו לזכרון בעלמא. משום שאין מקבלים עצים למערכה מיחיד, 39 ועיין לעיל הע' 7. אעפ"י שהם מכשירי קרבן. וממילא אסורים אפילו משחרב הבית שהרי אף בזמן הבית לא חגגו אלא לזכרון בעלמא, 40 ככמה ימים שבמגילת תענית שנהגו בהם יו"ט לזכר מאורע שקרה רק פעם אחת. אבל ר' יוסי לשיטתיה הסובר שיחיד מתנדב (עיי"ש), ובזמן הבית קבלו גם מבניהם עצים למערכה, וממילא כשחרב הבית מותרים בהספד וכו', מפני שאבל הוא להם. ובק"ע שם, וכן בנועם ירושלמי מגילה, פ"א ע"ד, ועוד הגיהו את הירושלמי, אבל אין להגיה את הנוסח המקויים ע"י המקבילות והראשונים. ואעפ"י שפירוש הראשונים ז"ל נראה לכאורה דחוק, אבל כשנתבונן נראה שפירושם אינו דחוק, שהרי רוב רובן של הימים שנשנו במגילת תענית הם ימים טובים לזכר מאורעות שקרו בימים קדמונים, 41 היוצא מן הכלל היחידי הוא י"ד אייר משום פסח שני (עיי"ש, עמ' 70, ובבלי חולין קכ"ט ב'). ולפ"ז אין עניין עצי כהנים לשם, שהרי הדבר נוהג בכל שנה ושנה, 42 ואעפ"י ששם לא נשנה אלא ט"ו באב, מ"מ אף יום זה היה נוהג למעשה בעם בזמן הבית. והוא יו"ט מחמת עצמו. ולפיכך פירש הירושלמי שלרבנן עיקר היו"ט היה מפני מעשה שאירע גרידא, ולא קיבלו מהם אח"כ עצים למערכה, והוא יום טוב כמו כל הימים שנשנו במגילת תענית על שם נס שאירע. ור' יוסי חולק וסובר שיחיד מתנדב, והיו מקבלים מהם עצים לציבור, ואינו כשאר ימים טובים שנשנו, וכשחרב הבית מותרים, משום שאבל הוא להם, כאנשי משמר שמותרים בתספורת ובכביסה לדעתו, עיין לעיל פ"ב, שו' 26. ובבבלי ר"ה י"ט ב': תנאי היא (כלומר, אם בטלה מגילת תענית) דתניא הימים האלו הכתובין במגילת תענית בין בזמן שבית המקדש קיים, בין בזמן שאין בית המקדש קיים אסורין דברי ר' מאיר, ר' יוסי אומר בזמן שבית המקדש קיים אסורין, מפני ששמחה היא להם, אין בית המקדש קיים מותרין מפני שאבל הוא להם. ועיי"ש בהגהות יפה עינים שהעיר על הירושלמי כאן, שממנו מוכח שמדברים רק בזמנים של קרבן עצים, עיי"ש מה שתמה על הבבלי. ובאמת גם בגמרא של מגילת תענית הנ"ל, עמ' 77: ואותן הימים אסורין בהספד ובתענית וכו', כלפנינו בתוספתא, ומוכח מן העניין שם ש"אותן הימים" פירושו זמני קרבן עצים. ולפי פירוש הראב"ד ור' משולם הנ"ל בירושלמי אף בזמני קרבן עצים לא נהגו יו"ט אלא על שם המאורע הראשון, ואין הבדל ביניהם לשאר ימים טובים שנשנו שם. אלא שלשיטת הבבלי סובר ר' יוסי שאין נוהגים אחר החורבן, משום שבטלה מגילת תענית, ודלא כסברת הירושלמי הנ"ל. והברייתא שלעיל פ"ב, שו' 26, לא היתה ידועה להם (או שלא קבלוה). והירושלמי יפרש את הברייתא בפ"ב הנ"ל, שחכמים אסרום, משום שאף בזמן הבית היו כל הכהנים של אותו משמר אסורים בתספורת ובכיבוס, אף שלא עלו לירושלים, מפני שהיה יום טוב שלהם, 43 עיין בהערות למאירי, עמ' 80, הע' ב'. ובוודאי שאין הדברים פשוטים כל כך, כמו שסבר ידידי הרב המעיר. ולפיכך אמרו שאף משחרב המקדש לא נשתנה דינם, ור' יוסי התיר משום שאבל הוא להם, וכשיטתו כאן.

229-30. אמ' ר' לעזר בי ר' צדוק אני הייתי מבני סנואה בן בנימן וכו'. ירושלמי הנ"ל, בבלי י"ב א', עירובין מ"א א' (ועיי"ש בתוספות ד"ה מבני), גמרא של מגילת תענית הנ"ל, עמ' 77. ובס' יוחסין השלם, 26 ע"ב: ובפרק שלישי 44 כחילוק הפרקים שלפנינו, או ככי"ל. דתעניות בתוספתא אמר ר' אלעזר בר ר' צדוק אני הייתי מבני סנואה בן בנימין וכו'.

330. ודחינוהו לאחר שבת וכו'. בירושלמי הנ"ל הוכיחו מכאן שהימים הללו נוהגים אף אחר החורבן, כרבנן לעיל, מפני שאף בזמן הבית לא היו אלא לזכר בעלמא (עיין מ"ש לעיל, שו' 27–29, ד"ה אותן ימים). ועיין מ"ש בס' יחוסי תנאים ואמוראים ערך בר נתן (הוצ' הרי"ל פישמן, עמ' 8), ולפי הירושלמי סובר ר' אלעזר בר' צדוק כחכמים לעיל שימים אילו נוהגים בין בפני הבית ובין שלא בפני הבית, 45 עיין בס' יחוסי תנאים ואמוראים שהזכרנו בפנים שפירש שההוכחה היא משום שהתענו בתשעה באב, שלא נהג בזמן הבית. ועיין גם בתוספות כאן י"ב א' ד"ה התם. ומכאן אין הכרח (שת"ב לא היה נוהג בזמן הבית), משום שלפי סדר הזמנים מוכח שר"א בר' צדוק לא סיפר על זמן הבית, עיין במקורות שהביא ביוחסין השלם שהבאנו לעיל בפנים. ועיין לעיל סוכה פ"ב ה"ב, שו' 7–8, ומש"ש. והם הם שסוברים שלא בטלה מגילת תענית (עיין מ"ש לעיל במקום הנ"ל), וממילא אין מקום לקושיית רבינו. ולפלא שרבינו לא הביא את התוספתא כאן. ולעצם הדחייה, עיין מ"ש מהרי"ן אפשטין הנ"ל במ"ח חע"ח, עמ' 98. ובמשנת מגילה פ"א מ"ג מבואר שאם נזדמנו ימים אילו בשבת מאחרין ולא מקדימין, כלומר נדחין ליום ראשון.