תוספתא כפשוטה על יבמות י:א

11. בת ישראל פקחת שנתארסה וכו'. ירושלמי פ"ו סה"א, ז' ע"ב, ספי"ד, י"ד ע"ג, בבלי נ"ו א'.

22-1. ולא הספיק לכונסה עד שנתחרש וכו'. וחופה צריכה דעת, ואין חופה לחרש, ועדיין דינה כארוסה, וכשם שארוסת חרש אינה אוכלת מן התורה, כך גזרו שנשואת חרש אינה אוכלת, וחרש פוסל ואינו מאכיל, כמשנתנו, וכלעיל פ"ט רה"ד. ועיין בבלי נ"ו א', מחלוקת ר' נתן וחכמים, ומה שפירשו בבבלי שם. ובקג"נ עד שנתחרשה . ועיין להלן.

32. מת, והניחה לפני יבם, אפי' חרש, אוכלת וכו'. מכיוון שהיא זקוקה לחרש מדאורייתא הרי כשייבמה קנה אותה, וביאת יבמה אינה צריכה דעת, כמשנתנו רפ"ו. ובירושלמי ובבבלי הנ"ל הוכיחו מכאן שביאה גרועה מאכילה בתרומה. ולפי הירושלמי ושיטת רב בבבלי שם (בלשון ראשון) הברייתא מתפרשת כפשוטה. ולמ"ד שאם לא אכלה בחיי הבעל אין ביאה גרועה של היבם מאכילתה בתרומה, פירשוה בבבלי בכנס ונתחרש ומת, שכבר אכלה בחיי בעלה, ויפה כח היבם מכח הבעל, דאילו בעל חרש מעיקרא אינו מאכיל וכו'. ברם בקג"נ: ונפלה לפני יבם, חרשת אוכלת בתרומה. ועיין גי' קג"נ לעיל, סד"ה ולא הספיק. ולפי גירסא זו יתכן שבדידה אין כאן ביאה גרועה כלל, עיין קרן אורה נ"ו א', ד"ה ויש. ונוסח זה מחלק בין יבמה חרשת ויבם חרש, עיין להלן בסמוך.

43-4. בת ישראל פקחת שנתארסה לכהן פקח, ולא הספיק לכונס' וכו'. בבבלי לא הובאה ברייתא זו, אבל בירושלמי כאן פ"ו וספי"ד הנ"ל כרכוה עם הבבא הראשונה: לא הספיק לכונסה לחופה של נישואין עד שנתחרש הוא, או עד שנתחרשה היא וכו'. והירושלמי אינו מחלק בין ביאה גרועה שלו לשלה, ואפי' שלו מאכלת, וכ"ש שלה.

55. אפי' חרש אוכלת. בקג"נ: פקח אוכלת וחרש אינה אוכלת. והטעם הוא שאם היבם חרש ביאתו גרועה, ואינה מאכלת, עיין מ"ש לעיל, ד"ה ברם.

65-6. בת ישראל פקחת שנישאת לכהן חרש וכו'. כלעיל בריש פירקין ופ"ט, שו' 30, ולא נשנית כאן אלא אגב הסיפא. ועיין להלן בשם הירושלמי.

76-7. מת והניחה לפני יבם, היה פקח, אוכלת, חרש, אין אוכלת. וכע"ז בד ובכי"ע. ולפי פשוטה ברור שהכוונה לבת ישראל פקחת שנישאת לכהן חרש, שאם נפלה לפני יבם פקח אוכלת, שהרי היבם עושה בה מאמר ובא עליה. ואפילו אינה אשת אחיו מן התורה, הרי היא נשואה לו עכשיו (וכמו שמפרש להלן בסיפא), ומאכילה בתרומה, אבל אם גם היבם היה חרש אינו מאכילה בתרומה אפילו מדאורייתא, שהרי לא היה לאחיו קניין בה, ואף הוא אינו קונה בה. ובקג"נ הנוסחא משובשת. ובירושלמי פ"ו סה"א, ז' ע"ב: מתניתא מסייעא לשמואל (הסובר שאם לא אכלה בחיי בעלה אין ביאה גרועה של היבם מאכיל אותה) בת ישראל פיקחת שנישאת לכהן חרש אינה אוכלת בתרומה. מת ונפלה לפני היבם אם היתה פיקחת אוכלת, חרשת אינה אוכלת. ואין להבין כלל את הראייה מכאן, שהרי אם היה חרש לא היתה קנוייה כלל לבעל, 1 בפ"מ פירש: אם היתה פיקחת, כלומר, אשת פיקח מעיקרא וכו', הרשת, אשת חרש וכו'. ואין להכניס פירוש זה ללשון הברייתא. ואין כאן יבם מדאורייתא, ופשיטא שביאת חרש אינה מאכילה אותה לכולי עלמא. והגהת בק"ע רחוקה, ועיין גם בקרן אורה נ"ו א', סד"ה רב. ולפיכך נראה שצ"ל בירושלמי: אם היתה פיקחת [אשת פקח] אוכלת, 2 בין שהיבם פקח בין שהוא חרש, שהרי אכלה בחיי בעלה והיא זקוקה לחרש מדאורייתא. [נת]חרשה אינה אוכלת. 3 בין שהיבם פקח, בין שהוא חרש. כלומר, אם נתחרשה לפני הנישואין (בעודה ארוסה) אינה אוכלת, ואעפ"י שיש כאן יבם מדאורייתא, מ"מ מכיוון שהיא חרשת, ואין לה דעת, אין ביאה גרועה מאכלת אותה בתרומה. וצ"ע.

87-8. אין אוכלת בתרומה עד שתכנס לחופה לשם נישואין ותבעל לשם אישות. כ"ה בכי"ע. ובקג"נ: לחופה לשעת נישואין וכו', והוא שיבוש. ובד ובקג"נ יש כאן השמטה קטנה. וכבר פירשתי בתס"ר, שברייתא זו מפרשת את הרישא "היה פקח אוכלת", והיינו בת ישראל פקחת שנישאת לכהן חרש ומת והניחה לפני יבם היה פקח אוכלת, אינה אוכלת בביאה גרידא ככל יבמה, אלא צריכה חופה לשם נישואין ובעילה לשם אישות. וטעם התוספתא הוא, שמדאורייתא אינה זקוקה ליבום, ולפיכך צריכה מתחילה (אחרי המאמר) חופה 4 עיין בהגהת הרמ"א בשו"ע אה"ע סי' קס"ו ס"ק ב', ובמאירי כ"ט ב', הוצ' ר"ש דיקמן, עמ' 123, ובהערות שם. ועיין בקרן אורה כ"ט ב', ד"ה ואלא, נ"ה ב', ד"ה אשה לבעלה. ובירושלמי כאן פ"ח סה"א, ט' ע"א: עשה בהן אחד מאמר לא הספיק לכונסה לחופה של נישואין וכו', הרי לך מפורש שלכתחילה צריכה חופה. לשם נישואין, 5 וכן להלן שו' 10 ושו' 13, ובידושלמי שהבאנו לעיל, הע' 4, ובפנים, שו' 3–4, ד"ה בת, ועוד. ועיין רש"י כתובות מ"ח רע"ב. ומה שאמרו "חופה לשם נישואין" משום שהיתה קיימת חופה שלא לשם נישואין, כמפורש להלן כתובות פ"ד, שו' 9. ואפשר שהכוונה (בחופה שלא לשם נישואין) לאפיריון (עיין בבלי סוטה י"ב א', ב"ב ק"כ א', מכילתא דרשב"י, הוצ' אפשטין-מלמד, עמ' 6). ובירושלמי כאן פ"ו ה"ד, ז' ע"ג: הערמה עשה שאל פריו מהו ייתב לאמה (צ"ל: שאל פריומה וייתב לעמה, כלומר, וייתב ליה עמה) בגויה, שמעת וקבלת עליה, ותני יצא שמה בעיר מקודשת, הרי זו מקודשת. ועיין שו"ע אה"ע סי' נ"ה ס"ק א' ובהגהת הרמ"א שם ובקרן אורה כאן נ"ז סע"ב. ובעיטור, ברכת חתנים, הוצ' רמא"י, ס"ג ע"א ואילך: ויש שעושין סוכה בוורד והדס כפי המנהג, ומתייחדין בה שניהם, והיא שקורין טלמ"י בלע"ז וכו'. וכן קראו לה ביונית, עיין Corp. Gloss. Lat., הוצ' Goetz ח"ז ערך Thalamus ובמלונו של היזיכיאוס ערך θάλαμος. והשבעים מתרגמים חופה שבמקרא ΙΙαστός. ותיבעל לשם אישות, אבל אם נבעלה שלא לשם אישות אין הביאה קונה, משום שאינה יבמתו, והחופה אינה מאכילתה, משום שאנו הולכים לחומרא, ומדרבנן היא יבמתו, ואינה אוכלת בתרומה עד שתיבעל. 6 כמפורש להלן כתובות פ"ה, שו' 9. ועיין מש"ש, ד"ה היבמה. סוף דבר, אשת חרש שנפלה לפני יבם פקח, מטילין עליו שני חומרין, והיא יבמתו לעניין שאינה אוכלת בתרומה עד שתיבעל, ואינה יבמתו לעניין שהיא זקוקה למאמר ולחופה (מן התורה), וביאה לשם אישות. 7 וחופתה אינה מועילה, משום שהיא יבמתו, עיין לעיל הע' 4.

98. בת ישראל חרשת שנישאת לכהן פקח וכו'. לעיל פ"ט, שו' 31–32, ולא נשנית כאן אלא אגב הסיפא.

109. מת והניחה לפני יבם, אפי' פקח, אין אוכלת. שהרי מדאורייתא אינה יבמתו, וצריכה קניין מדעתה, והיא חרשת, וקידושיו בה אינן קידושין מדאורייתא.