תוספתא כפשוטה על יבמות י:ב

110-12. ולא הספיק לבועלה עד שנעשה פצוע דכא, וכרות שפכה, הרי זו אוכלת בתרומה, הואיל ובאת לכלל היתר אפי' שעה אחת. במשנתנו פ"ח מ"א: פצוע דכא וכו', ואם לא ידעה משנעשה פצוע דכא וכרות שפכה הרי אלו יאכלו. והוסיפה התוספתא שלאו דווקא אם נעשה פצוע דכא אחר שכבר בא עליה, אלא אפילו נעשה פצוע דכא אחר החופה, והחופה היתה בהיתר, אוכלת אח"כ, משום שכבר אכלה. ולכאורה היא כר' יוחנן בירושלמי פ"ח סה"א, ט' ע"א, ובבלי ע"ה א'. ועיין שם נ"ז א' 8 עיין בחי' הרמב"ן שם, ולפי פירושו בלשון אחר (וכן הביא הרשב"א בשם "יש מפרשים") המחלוקת של אביי ורבא היא אליבא דר' אלעזר בבבלי ע"ה א', עיי"ש. ועיין בתוספות ישנים ע"ה א', ובד' ראם הגיהו, ולא עמדו על העניין. ועיין בירושלמי פ"ו ה"ג, ז' ע"ג, ופ"ז ה"א, ח' ע"א. וירושלמי פ"ו ה"ג, ז' ע"ג. וכן היא שיטת הר"א אב"ד והרשב"א שהברייתא כר"מ 9 במשנתנו פ"ו מ"ג, אבל לר' אלעזר ור' שמעון אוכלת משום שאפילו משתמרת לביאה פסולה אוכלת, ואין הטעם משום שבאת כבר לכלל היתר. (עיי"ש נ"ז א'), אבל לפי שיטת התוספות נ"ז א' (ד"ה אביי) והרמב"ן שם הברייתא היא ככולי עלמא. 10 ולא הכשירו ר"א ור' שמעון במשתמרת לביאה פסולה אלא בכהן שמאכיל במקום אחר, אבל בכהן פצוע דכא שאינו מאכיל במקום אחר אנו מזדקקים לטעם של "הואיל ובאת לכלל היתר שעה אחת".

212. עודה ארוסה ונעשה פצוע דכא וכו'. כלומר, אינה אוכלת, אעפ"י שנכנסה לחופה ולא נבעלה 11 שהרי כאן מפורש שבבת ישראל לכהן עסיקינן, ופשיטא שאין היא אוכלת בתרומה כשהיא ארוסה, ואין צורך לפרשה כמשנה ראשונה שלפיה ארוסה אוכלת בתרומה, וכר"מ דווקא, או כר"א וכר' שמעון משום שאינו מאכיל במקום אחר. (שלא נתחללה לשיטת התוספתא, עיין להלן ומש"ש). והברייתא שלנו ככולי עלמא, שאם אין חופה לפסולות הרי עדיין היא ארוסה ואינה אוכלת למשנה אחרונה, ואם יש חופה לפסולות, החופה פוסלת (כל זמן שהיא אתו) אפילו לר"א ור"ש. ועיין בבלי נ"ו ב'-נ"ז א' וברש"י ובתוספות שם, ועיין בירושלמי פ"ו ה"ג, ז' ע"ג. ועיין בגירסת הגאונים והר"ח נ"ו ב' (אוה"ג, עמ' 285). ועיין בתוספות חד מקמאי נ"ז ב' ובתוספות נ"ח א', ד"ה דהני.

313-14. אלמנה לכהן גדול, גרושה, וחלוצה לכהן הדיוט, שנכנסה לחופה לשם נישואין, ולא הספיק לבועלה עד שמת, כשירה לכהונה, וכשירה לאכל בתרומה. כלומר, כשירה לכהונה אם היתה אלמנה לכהן גדול, וכשירה לאכול בתרומה בין אם היתה אלמנה לכה"ג ובין גרושה וחלוצה לכהן הדיוט אם היתה בת כהן. ובתוספתא כאן מפורש שאפילו אם נכנסה לחופה, כל זמן שלא נבעלה, לא נתחללה. וכן בירושלמי פ"ו סה"ג, ז' ע"ג: לא נבעלו, בין מן האירוסין בין מן הנישואין כשירות. 12 עיין מ"ש בהגהות יפה עינים נ"ז ב', ולפלא שלא השגיח כלל בשיטת ר"ת (תוספות שם, ד"ה רב, ועוד) ובראשונים שנביא להלן בפנים, ד"ה והרשב"א. ובמשנתנו פ"ו מ"ג: אלמנה לכהן גדול, גרושה וחלוצה לכהן הדיוט וכו', נתאלמנו, או נתגרשו, מן הנשואין פסולות, מן הארוסין כשרות. ובפיה"מ להר"מ שם: מן הנשואין פסולות וכו', מפני שנתחללו בביאה שנבעלו. וכן בפיה"מ קידושין פ"ד מ"ו: ואפילו נשא אחת מאלו האסורות וגרשה היא תשאר חללה לעולם כל זמן שבעלה הכהן. ומוכח מלשונו שאם לא בעלה כשרה, אעפ"י שנכנסה לחופה. וכן משמע מדברי התוספות בגיטין פ"ה א', ד"ה חוץ, כמו שהעירו האחרונים. אבל בפי"ט מה' איסורי ביאה סה"ג כתב הר"מ: ואם נשאת אע"פ שלא נבעלה נתחללה, שכל נשואה בחזקת בעולה היא אעפ"י שנמצאת בתולה. ועיין במ"מ ובשו"ע אה"ע סי' ז' סקי"ב, בבאורי הגר"א, בבאר היטב ובפתחי תשובה שם. ועיין מ"ש בקרן אורה נ"ח א', ד"ה נישאו, ביישוב דברי הר"מ, עיי"ש. ועיין במאירי נ"ט א', הוצ' דיקמן, עמ' 219, ובהערה 111 שם. והרשב"א נ"ח א' הביא את התוספתא שלנו, והסיק: ואתיא כשמואל, דאמר אין חופה לפסולות. והרשב"א לעיל שם קיבל את פירוש ר"ח 13 הביאו הרשב"א להלן שם והרמב"ן נ"ז א'. שרב ושמואל נחלקו בין בחופה בלא קידושין ולא נבעלה, ובין בחופה אחרי קידושין ולא נבעלה, והוא כותב שם: "וכל שכן חופה שלאחר קידושין דקניא לגמרי לכל מילי שפוסלת בבת כהן", ומשמע שאפילו אם מת כבר נפסלה, ועיין להלן שם בסוף הדיבור, ולפיכך כתב שהברייתא שלנו שלא כרב, אלא כשמואל. 14 ועיין בקרן אורה נ"ח א', ד"ה נישאו, ולא זכיתי להבין את קושייתו על הרשב"א. והרמב"ן נ"ז א' הביא את הירושלמי הנ"ל, ואמר עליו: אתיא כשמואל דאמר אין חופה לפסולות. והמשיך: אבל קשה לי דתניא בתוספת' לא נבעלו אע"פ שנכנסו לחופה הרי אלו כשירות לכהונה, קשיא לרב, אלא מדלא מקשו מינה בגמרא ש"מ קים להו בה דלאו מתריצתא היא. ורבינו הביא רק את תורף דברי התוספתא ולא את לשונה ממש, ואף הוא מדבר שם לפירוש ר"ת והר"ח שהחופה פוסלת בת כהן מן התרומה לשיטת רב, ואע"פ שמת קודם שנבעלה, מפני שהחופה היא כביאה, עיי"ש. ועיין רש"י נ"ז רע"ב. ובפירוש ר"א מן ההר, עמ' קל"ד, ניסח: פסלה מתרומה דבי נשא לעולם , דחופה ככניסת בעילה דמיא (כלומר, לרב). וכ"ה שיטת הר"מ בפ"ז מה' תרומות הכ"א. ובעל כרחנו אנו אומרים שהברייתא שלנו כשמואל, 15 במצפה שמואל בתוספתא שברי"ף אות ה' כתב: ועיין ירושלמי פ"ח ה"ג (כנראה שצ"ל: ה"א) בשיטת התוס' דחופה פוסלת כרב, דיש חופה לפסולות. ולא ידעתי מניין לו כן. ובירושלמי שם אמרו: שומרת יבם כוהנת וכו', ולא הספיק לכונסה לחופה של נישואין עד שנעשה פצוע דכא וכו'. ואין להסיק משם שהמחלוקת היא דווקא בלא הספיק לכונסה לחופה, אבל אם הכניס אותה לחופה אחרי שנעשה פצוע דכא פסולה לכולי עלמא, שהרי אפשר לומר שנקטו כן משום רבותא דר"ש בן לקיש, שאפילו בלא נכנסה לחופה פסולה. כמו שהסיקו הרמב"ן והרשב"א הנ"ל, ודין הנשים האילו כמתו בעליהן מן האירוסין, שאוכלות בתרומה, אבל הר"מ פסק כרב, וכמו שהסיק הגר"א בבאוריו לאה"ע סי' ז' ס"ק י"ב, אות נ', הנ"ל (לעיל בסמוך סד"ה אלמנה) ועוד.

415-16. טומטום אינו אוכל בתרומה וכו'. כל הברייתא בבבלי ע"ב א'. ופירשו בו משום שהוא ספק זכר, 16 במנחת חינוך מצוה ר"פ כתב שאפילו ביציו מבחוץ עדיין בספיקו עומד, שמא הוא אנדרוגינוס, ועיין להלן הע' 17. אבל בתוספתא בכורים פ"ב סה"ז משמע שלא כדבריו, עיי"ש בתוספתא כפשוטה, עמ' 846. ועיין בבלי בכורות מ"ב ב' ובשטמ"ק שם אות ה'. ובמה"פ רפ"ח, ד"ה טומטום, כתב: וצ"ל: דפליג בהא אבבלי דקאמר שם דף ע"ב דטומטום אינו אוכל משום דספק ערל הוא וכו'. הרב ז"ל הגיה שם בירושלמי ונדחק מאד בפירושו, אבל הפירוש הנכון בירושלמי הוא בהגהות בן אריה במקומו (בהוצ' ראם). וכן פירש הגאון ר' מאיר מארים בספרו לולאות (ווילנא תרכ"ו) לבכורות נ"ז א'. ולפ"ז אינו עניין כלל לנידון שלנו, ומדברים שם בטומטום ובאנדרוגינוס בהמה לעניין מעשר. ואם הוא זכר הרי הוא ערל.

516. אשתו ועבדיו אוכלין. ושאלו בבבלי אשה מניין לו? ואעפ"י שאמרו (להלן רפי"א) שאם קידש קדושיו קדושין, אינו אלא מספק ולחומרא להצריכה גט, ולאיסור קרובות, אבל כיצד יאכילה בתרומה מספק ? ותירץ אביי כשביציו ניכרות מבחוץ (ולפ"ז הוא וודאי זכר), ורבא אמר מאי נשיו אמו (וגם אם אמו בכלל) 17 ולא נתברר מתוך לשון הגמרא אם רבא חולק על אביי וסובר שאף אם ביציו מבחוץ עדיין בספיקו עומד, או שנראה לו דוחק לפרש את הברייתא כדברי אביי, אבל הוא מודה לו לדינא. וכתב בפי' הר"א מן ההר, עמ' קס"ט: אמו. ולא תצטרך לאוקמה בודאי זכר . ומוכח מלשונו שפירש שלא נחלקו אביי ורבא לדינא. וכן משמע מפסק הגאונים (הוצ' אסף ח"ב, ירושלים תרפ"ט, עמ' 22): וטומטום וסריס חמה כשירין לעדות ולצלויי בהון צלותא וכו'. ומסתימת הלשון משמע שמדברים בוודאי זכר, והיינו שביציו בחוץ, ולפיכך כשר לעדות. ודוחק לפרש שהכוונה לטומטום שנקרע ונמצא זכר (כמו שפירשתי בבכורים, עמ' 846) שכל כי האי גוונא היה להם לפרש. ומדברי המאירי בסוגיין (הוצ' דיקמן 267 ע"ב) משמע שהראשונים נחלקו בכך. ועיין ר"מ פ"ז מה' תרומות הי"ד, ופירשו מהר"י קורקוס, הרדב"ז ומרן בכ"מ שהר"מ פוסק כרבא, ומכאן שהם תפסו בשיטת הר"מ שרבא חולק על אביי. ועיין במשנה למלך במקומו, וכיוון מדעתו לפי' הר"א מן ההר הנ"ל. ועיין מ"ש לעיל, הע' 16, בשם בעל מנחת חינוך. וכו'. ועיין בתוספות ע"ב א', ד"ה מבחוץ.

616-17. משוך ומי שנולד כשהוא מהול הרי אילו אוכלין בתרומה. בבבלי הנ"ל הקשו מברייתא זו לרב הונא שאמר (לעיל שם) שמשוך אינו אוכל בתרומה מדרבנן, ואיתותב רב הונא. ולפי גירסא אחרת 18 עיי"ש ברש"י, בתוספות, בפי' הר"א מן ההר, ברשב"א, בריטב"א ובמאירי. תניא דמסייע ליה 19 במשנה למלך פ"ז מה' תרומות ה"י כתב: ומן הירושלמי דפירקין נראה כגי' האחרת דגרסי מסייע ליה לרב הונא. וכוונתו לירושלמי שהבאנו להלן בסמוך, ד"ה ובירושלמי, ופשיטא שאין הכרח, והיא ברייתא אחרת, ואפשר שהיא חולקת. והר"מ בפ"ז הנ"ל פסק: משוך מותר לאכול בתרומה ואע"פ שנראה כערל. ומדברי סופרים שימול פעם שנייה עד שיראה מהול. והסיק מהר"י קורקוס ומרן בכ"מ שם שהר"מ גרס בגמרא כגירסא של הספרים שלנו, ורב הונא איתותב. ובמה"פ פ"ח ה"א, ד"ה המשוך, כתב: וצ"ע, דהרי בהדיא כתב שם ומדברי סופרים שימול פעם שניה. ועיין במנחת חינוך מצוה רפ"ב שהבין כן בדברי הר"מ (ועיין גם בס' החינוך עצמו שם). והדברים תמוהים, שהרי הר"מ לא אמר שלא יאכל בתרומה מדברי סופרים עד שימול פעם שנייה (וכן דייק הרדב"ז שם במקומו, ועיין גם בדברי מהר"י קורקוס שם), אלא אעפ"י שמותר לאכול בתרומה צריך למול פעם שנייה, כרי שלא יראה כערל. ועיין גם במנחת סולת במקומו שם. והיא ברייתא ערוכה בתוספתא שבת פט"ו ה"ט והובאה בבבלי בסוגיין ע"ב א', ורצו לומר שם שצריך למול מדאורייתא, והסיקו שאינו אלא מדרבנן. ובערוך לנר בסוגיין כתב כדברי בעל מה"פ הנ"ל, והסתייע מזה שהר"מ לא הביא הלכה זו בה' מילה אלא בה' תרומות, שמע מינה שלעניין תרומה קאמר שצריך למול שנייה. ונעלם ממנו לפ"ש פסק הר"מ בפ"ב מה' מילה סה"ה, ועיין בשאגת אריה סי' נ"ה. ועיין בתוספתא הנ"ל ובבבלי שבת קל"ז ב' ובמשנה שם ספי"ט. ועיין מ"ש בקרן אורה ע"ב א', ד"ה אמר רב הונא. ולפיכך ברור שלפני הר"מ היתה בגמרא גירסת הספרים שלנו, והיא גם גירסת ספרי ספרד, ונאמנים עלינו דברי הריטב"א שכתב: אבל אנו מצאנו ברוב הנוסחאות מתיבי טומטום וכו'. ותיובתא דרב הונא תיובתא. ואין, איפוא, לזוז מדברי מהר"י קורקוס ומדברי מרן. וכו', ועיקר חידושו של רב הונא היה שמשוך אוכל בתרומה מדאורייתא, ולא שמדרבנן אינו אוכל, והברייתא כאן מדברת מדינא דאורייתא. ובירושלמי פ"ח ה"א, ח' סע"ד: המשוך, והנולד מהול, והמל עד שלא נתגייר (כלומר, עבד, כפירוש בעל קרן אורה) לא יאכלו בתרומה וכו', בשם ר' יוחנן, משום קנס וכו', בשם רב, גזירה גזרו. מה נפק מן ביניהון ? משך לו אחר ערלה (כלומר, בעל כרחו), או שנמשכה מאיליה, אין תימר קנס אין כאן קנס. אין תימר גזירה גזרו, אפילו כן גזירה גזרו. ולשיטת ר' יוחנן מדברת הברייתא בירושלמי במושך לעצמו בזדון, אבל אם נמשכה הערלה מאליה אוכל בתרומה. ובמכילתא בא פט"ו, הוצ' הרח"ש האראוויטץ, עמ' 54: להביא את שנתקיימה בו מצות מילה אפילו שעה אחת, אפילו שחזר הבשר וחפה את העטרה אינו מעכבו מלאכל לא בפסח ולא לאכל בתרומה. ואפשר שהברייתא בבבלי מדברת במשוך שנמשכה הערלה מאליה. אבל רב הונא בבבלי שם אמר מפורש: ומדבריהם גזרו עליו מפני שנראה כערל, והוא כשיטת רב בירושלמי הנ"ל, ואין הבדל בין משך לעצמו ובין נמשכה מאליה, ובשתיהן אינו אוכל בתרומה מדרבנן. ואשר לנולד כשהוא מהול, כתב עליה במאירי ע"ב א' (הוצ' ר"ש דיקמן, עמ' 267): וברייתא זו דקאמרה אוכל, דלא כהלכתה היא, וכדעת האומר אין צריך להטיף כו', וגדולי המחברים (הרמב"ם) שפסקו שאוכל, תמהני עליהם. ועיין בקרן אורה ע"ב א' שהוכיח שדעת הר"מ היא שהטפת דם ברית בנולד מהול אינה אלא מדרבנן, עיי"ש.

717. אנדרגינוס אוכל בתרומה, אבל לא בקדשים. ופירש"י: אנדרוגינוס מהול וכו'. ובר"מ פ"ז מה' תרומות הי"א: "ואנדרגינוס מל ואוכל". אבל בקדשים (כלומר, בקדשי קדשים) אינו אוכל משום שהוא ספק אשה. והוא הדין שאינו חולק אפילו בקדשים קלים, עיין מ"ש בתוספתא כפשוטה בכורים, עמ' 840. ועיין מ"ש להלן.

817-18. טומטום אינו אוכל לא בתרומה ולא בקדשים. ופירשו בבבלי ע"ב א', שהסיפא משמיעה לנו שאפילו טומטום שלא נראו ביציו מבחוץ (עיין מ"ש לעיל, שו' 16, ד"ה אשתו) אינו אוכל מספק, שמא הוא זכר, והרי הוא ערל. ולפ"ז טומטום אינו אוכל אפילו בקדשים קלים, כמו שפסק הר"מ בפ"י מה' מעשה הקרבנות ה"ט. ומטעם זה כתב הר"מ שם: האנדרוגינס יראה לי שאוכל בקדשים קלים. כלומר, אע"פ שבתוספתא כאן אמרו על שניהם שאינם אוכלים בקדשים, אבל אין דינן שוה, ובאנדרוגינוס הכוונה לקדשי קדשים גרידא, ובטומטום אפילו קדשים קלים אינו אוכל, ועיין מ"ש להלן בסמוך, ד"ה ובד. ובמכילתא בא ספ"ג, עמ' 12: אשה טומטום אנדרוגינוס מנין (כלומר, שאוכלין בפסח) תלמוד לומר במכסת נפשות , ריבה. ואין ספק ש"טומטום" נשנה באשגרה מכמה מקומות אחרים 20 וסמי מכאן טומטום, כבבלי בכורות מ"ב א' (שש פעמים באותו עמוד). ואינו אוכל בפסח, משום שהוא ספק ערל, כמו ששער ביד איתן על הר"מ הנ"ל הי"ז (תירוצו השני הוא דחוק). ובד מוסיף כאן: מי שחציו עבד וחציו בן חורין אינו אוכל לא בתרומה ולא בקדשים. ולעניין תרומה עיין מ"ש לעיל, פ"ט, שו' 19–20, ד"ה ובתו"כ הנ"ל. ואשר לקדשים, צ"ל שמדברים כאן בעבד כהן שהוא חציו בן חורין שאינו אוכל במורם מן הקדשים ובבכור (עיין מ"ש בירושלמי כפשוטו, עמ' 515), אבל בקדשי קדשים אינו אוכל אפילו כולו עבד, או כולו משוחרר (שהרי אינו כהן), ובשאר קדשים קלים אוכל בין כך ובין כך, כמפורש במשנת פסחים פ"ח סמ"א ועוד. ואף מכאן אנו רואים ש"קדשים" שנשנו בברייתא שלנו הם כל אחד כדינו, עיין מ"ש לעיל, ד"ה אנדרגינוס.

918. אמ' ר' אלעזר שמעתי באנדרגינוס וכו'. כ"ה ("אלעזר") בד ובכי"ע, ובכ"י ווינה נשמטה המלה "אלעזר" בטעות. ובמשנתנו ספ"ה: ר' אליעזר 21 כ"ה הגירסא ברוב רובן של הנוסחאות, וכן נכון, עיין להלן. אומר אנדרוגינוס חייבים עליו סקילה כזכר. ובתוספתא שלפנינו הגירסא בטוחה, והכוונה לר' אלעזר בן שמוע ששמע כן ("שמעתי") בשם ר' אליעזר בן הורקנוס, וסתם משנתנו היא משנת ר"א בן שמוע ששנה כן בשם ר' אליעזר בן הורקנוס. וכן מפורש בבבלי פ"ד א': תניא אמר רבי כשהלכתי ללמוד תורה אצל ר' אלעזר בן שמוע וכו', אלא דבר אחד במשנתינו ר' אליעזר אומר אנדרוגינוס וכו', כמו שהעיר לנכון בפי' מהר"ם לובלין במקומו. ועיין בתיו"ט כאן, ודבריו תמוהים מאד, עיין במלא"ש למשנתנו ספ"ח שהוכיח גם מן הבבלי פ"ג ב' שהגירסא הנכונה במשנתנו ספ"ח היא ר' אליעזר ביו"ד. ועיין מ"ש להלן בסמוך בשם הברייתא שבבבלי.

1019. במה דברים אמורים בזמן שבא עליו דרך הזכרות וכו'. מלשון התוספתא אינו ברור אם ר' אלעזר (בן שמוע) מפרש כאן את דברי ר' אליעזר (בן הורקנוס) שבמשנתנו, או שסתם הברייתא מפרשת כן את משנתנו. ובבבלי פ"ג ב': מיתיבי ר' אליעזר אמר אנדרוגינוס חייבין עליו סקילה כזכר (והוא לשון משנתנו ספ"ח), במה דברים אמורים בזכרות שלו וכו'. והפירוש במשנתנו "כזכר" כזכר וודאי, ואינו חייב עליו אלא במקום זכרות. וכדי להבין את העניין עלינו לבאר כאן את ההבדלים בין הירושלמי והבבלי בפירוש משנתנו ספ"ח. וכן שנינו שם: ר' יוסי ור' שמעון אומרים אנדרוגינוס כהן שנשא בת ישראל מאכילה בתרומה. ר' יהודה אומר טמטום שנקרע ונמצא זכר לא יחלוץ, מפני שהוא כסריס, אנדרוגינוס נושא, אבל לא נישא. ר' אליעזר אומר אנדרוגינוס חיבים עליו סקילה כזכר. ובבבלי פ"א א' נחלקו ר' יוחנן וריש לקיש אליבא דר' יוסי ור"ש, לר"י הוא זכר וודאי ומאכילה אפילו בחזה ושוק, ולר"ל הוא ספק ואינו מאכילה אלא בתרומה דרבנן. וסובר הבבלי שהסיפא של משנתנו "נושא אבל לא נישא" היא מדברי ר' יוסי ור' שמעון, 22 עיין בתוספות פ"ב סע"ב, ובפי' הר"א מן ההר, עמ' קצ"ד. אלא שהמשנה הפסיקה באמצע בדברי ר' יהודה. ואמרו שם (פ"ב ב') שלר' יוחנן "לא נישא" הוא מדאורייתא, וחייבין עליו סקילה כזכר גם לת"ק, אלא שלת"ק חייבין עליו סקילה אפילו נישא, ובא עליה במקום נקבות (מגזירת הכתוב, עיין להלן), ור' אליעזר חולק, ואינו מחייב אלא במקום זכרות, כמפורש בתוספתא כאן. ורב פוסק (פ"ג א') כר' יוסי של הברייתא, והיינו שר' יוסי סובר שאנדרוגינוס הוא ברייה בפני עצמה (עיין מ"ש בתוספתא כפשוטה בכורים, עמ' 845 ואילך). ולהלן בבבלי שם פ"ג ב': אמר רב שמואל בר יהודה א"ר אבא אחוה דר' יהודה בר זבדי אמר רב הונא 23 כגירסת תוספות ועוד, עיין בגליון הש"ס לר"ע איגר במקומו. אמר רב אנדרוגינוס חייבין עליו סקילה משתי מקומות. מיתיבי ר' אליעזר אמר אנדרוגינוס חייבין עליו סקילה כבזכר, בד"א בזכרות שלו, אבל בנקבות שלו פטור, הוא דאמר כי האי תנא, דתניא ר' סימאי אומר אנדרוגינוס חייבין עליו סקילה משתי מקומות. מ"ט דר' סימאי וכו' ואת זכר לא תשכב משכבי אשה, אי זהו זכר שיש בו שני משכבות, הוי אומר זה אנדרוגינוס. ורבנן ? אע"ג דאית ביה שני משכבות, את זכר כתיב (כלומר, בזה שיש לו שני משכבות חייב על זכרותו גרידא). וכבר הקשה הרשב"א במקומו למה לנו לומר שרב סובר כר' סימאי, הרי לשיטת הבבלי אף הת"ק של משנתנו סובר כן, 24 בפירוש הר"א מן ההר, סוף עמ' קצ"ד: כדקאמר לקמן ר' סימאי בשם ר' שמעון . וכ"ה להלן שם, עמ' ר'. ולפ"ז פשוט הוא למה הביאו מר' סימאי משום שהוא מפרש כן את דברי ר' שמעון של משנתנו, ושלא כריש לקיש בבבלי שם. אבל פירושו שם בסוגיין (עמ' ר' הנ"ל) הוא דחוק מאד. עיי"ש שנדחק מאד בתירוצו. ולא עוד אלא שיש כאן סתירה בין רב הונא לרב הונא, עיין בתוספות פ"ג א', ד"ה הלכה ועוד. ופירשו כמה מן הראשונים 25 עיין בתוספות ישנים פ"ג א', רמב"ן, הריא"ז (לפי שלטה"ג ספ"ח), הריטב"א ועוד. שרב סובר כר' יוסי דברייתא, ומ"מ חייבין עליו סקילה כזכר משני משכבות מגזירת הכתוב שהבאנו לעיל, ואפילו לר' יוסי של הברייתא, ואף ר' אליעזר מודה שאנדרוגינוס בריה בפני עצמו. ועיין ר"מ פ"א מה' איסורי ביאה הט"ו, ברשב"א ובמאירי פ"ג א', בנ"י במקומו ועוד. ובה"ג ה' יבמות ד"ו, נ' ע"ג, ד"ב, עמ' 247, הביאו את דברי התוספתא בבכורים פ"ב בעניין אדרוגינוס, ומיד אח"כ הביאו להלכה את דברי ר' סימאי וטעם הכתוב, ופסקו כמותו. נמצאנו למדים שבבבל פירשו את משנתנו שאפילו לר' יוסי (של משנתנו) חייבים עליו סקילה בשני מקומות, ור' אליעזר הוא שחולק, כבתוספתא כאן, ור"א אינו מדגיש "חייבין עליו סקילה", שהרי בזה אינו חולק על הת"ק. אלא העיקר הוא "כזכר", כזכר בלבד. ודברי הברייתא כאן כבר רמוזים במשנה עצמה. ברם בירושלמי פ"ח רה"ו, ט' ע"ד, סובר ר' יוחנן (העיקר כפירוש בעל פ"מ) שאף לר' יוסי ור"ש אין אנדרוגינוס מאכילה בחזה ושוק, ולפ"ז בהכרח שאין אנדרוגינוס זכר וודאי. ולהלן שם אמרו בשם ר' יוחנן (על דברי ר' אליעזר של משנתנו): ובלבד ממקום זכרות. 26 לשון זו אינה יכולה להתפרש אלא על דברי ר' אליעזר גרידא. וריש לקיש חולק ברה"ו על ר' יוחנן וסובר שלר' יוסי ור"ש אנדרוגינוס מאכיל אף בחזה ושוק (והמחלוקת בין ר"י ור"ל היא להפך מאשר בבבלי פ"א א'), ומכאן שהוא זכר וודאי, ולהלן שם אמר ריש לקיש על דברי ר' אליעזר של משנתנו: אפילו ממקום נקיב' (אלא שאח"כ חזר בו ריש לקיש מחמת דרשת הכתוב). ומכאן ששניהם פירשו שלת"ק שאמר במשנתנו "אנדרוגינוס נושא אבל לא נישא" אין כוונתו שחייבים עליו סקילה משני מקומות, שאם נאמר שת"ק זה הוא ר' יוסי, הרי לר' יוחנן בירושלמי אין הוא זכר וודאי לר' יוסי, ואינו חייב עליו סקילה כלל. ואף לריש לקיש אין לומר כן (כלומר, שלת"ק חייבין עליו משני מקומות), שהרי לפי הנחה זו אין שום מחלוקת בין הת"ק ובין ר' אליעזר. ולפיכך ברור שהירושלמי פירש את משנתנו כפשוטה, והסיפא "אנדרוגינוס נושא אבל לא נישא" הוא תנא אחר, ואין הוא סובר שחייבין עליו סקילה, 27 ותנא זה סובר שאנדרוגינוס מקצתו איש ומקצתו אשה, ואין חייבין סקילה אלא על כולו זכר (ואינו דורש "משכבי אשה"). והוא התנא שבתוספתא בכורים פ"ב ה"ד ששנה ממש כלשון משנתנו: "נושא אבל לא נישא כאנשים", ופירשו בתוספות שהוא סובר שאנדרוגינוס הוא מקצתו איש ומקצתו אשה (ועיין בהשגות הראב"ד פ"ב מה' שופר ה"ב). וכן יוצא מסוגיית הירושלמי, אלא שנשתבשו בו המפרשים מאד. וכן שנו שם: קידש אינן (כ"ה בכי"ל ובד"ו) חוששין לקידושיו. נתקדש חוששין לקידושיו. נבעל נפסל מן התרומה כנשים. והנה הגירסא "אינן" (בחי' הרשב"א פ"ג ב': אין ) היא בלתי אפשרית, שהרי אמרו בפירוש אח"כ: מאכיל את נשיו, ואם אין חוששין לקידושיו, נשים מניין לו (וכבד עמדו המפרשים על כך). ולפיכך קרוב מאד בעיני שצ"ל שם: קידש מינו (במקום "אינן". ואני מבטל בזה את הגהתי בבכורים, ריש עמ' 838) חוששין לקידושיו. נתקדש (כלומר, ע"י מינו, ואף הוא נאסר בקרובות המקדש, והיא היא) חוששין לקידושיו. נבעל (כלומר, ע"י מינו והוא פסול) נפסל מן התרומה כנשים. וע"ז אומר הירושלמי: וקשיא (צ"ל: וקשא) ד' ניחא וכו' אפילו מין במינו כל שהוא (אין כאן אלא מליצה ע"פ משנת שביעית ספ"ז ועוד. ובמאירי, הוצ' דיקמן, 298 ע"ב: בכל שהוא. והכוונה כאן: בין בזכרות ובין בנקבות) וקשיא אם זכר הוא, אין זכר פוסל זכר! אם נקיבה היא, אין נקיבה פוסלת נקיבה! צד זכרותו של זה פוסלת צד נקיבתו של זה. מאכיל (כלומר, אנדרוגינוס שבעל את מינו פסול) את נשיו (כלומר, את שאר נשיו הודאיות) מכה זכרותו (שהרי זכר אינו מתחלל לעולם), ואינו מאכיל את עבדיו, מכח זה וזה נתחלל צד נקיבה שבו (ועיין במנחת חינוך מצוה רפ"א, עיי"ש מה שהניח בצ"ע השלישי). ועיין ר"מ פ"ז מה' תרומות הט"ז ובפירוש מהר"י קורקוס שם. ומכאן ברור ששיטת הירושלמי בדברי הת"ק היא שאנדרוגינוס נושא אשה וודאית מן התורה, ואין כאן שום איסור, שבין מצד הזכרות ובין מצד הנקבות מותר בה, אבל לא נישא, שהרי יש בו צד זכרות. אבל מ"מ אין כאן זכר וודאי, וחוששין לקידושיו, אבל בוודאי שאין חייבין עליו סקילה כזכר. ור"י וריש לקיש בירושלמי נחלקו רק בפירוש דברי ר' אליעזר של משנתנו, אבל לת"ק אינו חייב סקילה כלל. והברייתא שבתוספתא כאן לא היתה ידועה כלל בירושלמי. ולולא דברי רבותינו הראשונים היה נראה שאף רב בבבלי סבר שהת"ק "נושא אבל לא נישא" הוא תנא סתמי, ואינו מחייב עליו סקילה כלל, וממילא מה שאמר רב בבבלי (פ"ג ב') שחייבין עליו משני מקומות אינו אלא פירוש לדברי ר' אליעזר, כריש לקיש בירושלמי ספ"ח. ועכשיו מובן למה שאלו עליו בבבלי שם מן הברייתא: ר' אליעזר אומר וכו', במה דברים אמורים בזכרות שלו וכו', והשאלה היא מן הברייתא שאמרה כן בפירוש אליבא דר' אליעזר. ותירצו שרב סובר כר' סימאי ששנה שאנדרוגינוס חייבין עליו סקילה משני מקומות, והיינו שגם ר' סימאי שנה כן אליבא דר' אליעזר, וכריש לקיש בירושלמי, ומה שאמרו בברייתא "במה דברים אמורים בזכרות שלו וכו'" אינן דברי ר' אליעזר עצמו, אלא כך פירשו חכמים את דבריו (עיין מ"ש לעיל בתחילת דברינו ד"ה במה דברים). ור' סימאי ורב חולקים על פירוש החכמים, כשם שאף ריש לקיש בירושלמי הנ"ל חלק בתחילה על פירוש זה. ולפ"ז מתיישב גם לשון הבבלי (פ"ג ב') להלן שם: ורבנן ? אע"ג דאית ביה שני משכבות, את זכר כתיב. והכוונה לרבנן, לחכמים, שפירשו בברייתא את דברי ר' אליעזר שאינו חייב אלא במקום זכרות.