תוספתא כפשוטה על יבמות י:ד

126-28. אי זהו כרות שפכה, כל שנכרת הגיד מן העטרה ולפנים. אם נשתייר מן עטרה אפי' כחוט השערה סמוך לראשו מקיף את כולה, כשר. במשנתנו פ"ח מ"ב: וכרות שפכה כל שנכרת הגיד, ואם נשתייר מהעטרה אפילו כחוט השערה כשר. ובספרי כי תצא פי' רמ"ז, הוצ' הר"א פינקלשטין, עמ' 276: וכרות שפכה כל שנכרת הגיד הפוסק (עיי"ש בשנו"ס). ופירש דו"ז בשו"ת דברי מלכיאל ח"ג סי' פ"ח, ד"ה לזה, שהכוונה לקרום הפוסק בין שביל מי רגלים לשביל הזרע, עיין בבלי ע"ו א'. ויותר נראה שאין "הפוסק" אלא "הפותק", הזורק, המקלח, והוא מן העטרה ולפנים. וכן פירש"י (דברים כ"ג, ב'): שנכרת הגיד ושוב אינו יורה קילוח זרע אלא שופך ושותת. ועיין בתוספות ע"ה א', סד"ה כרות. ובבבלי ע"ה ב': מלא ההוט על פני רובה , וכלפי רישא. אבל בפי' רי"ד וברא"ש פ"ח סי' ב' גרס בבבלי: על פני כולה וכלפי רישא. וכן ("על פני כולה") גרס גם הר"מ, עיין בפט"ז מה' איסורי ביאה ה"ד. וכן כתב רבינו ירוחם, חוה, נתיב כ"ג ח"ד: וכ"כ הרמ"ה ורוב הפוסקים על פני כלה. ועיין בשו"ת משיב דבר ח"ד סי' פ'. ובירושלמי פ"ח ה"ב, ט' ע"ב: ר' יוסי בשם ר' חנינה בעטרה העליונה, ר' חייה בשם ר' חנינה בעטרה התחתונה וכו'. והעטרה העליונה היא העטרה שכלפי חוץ שהיא רחבה, והתחתונה היא שתחת הגיד כלפי פנים, שהיא קצרה. וכן בפיסקי רי"ד הנ"ל: על פני כולה ועל פי רישה, פי' העטרה היא גובה אצל הגוף, ולמטה משפלת ויורדת, וצריך שישאר החוט הגבוה הסמוך אצל הגוף, שהוא הראש של העטרה, ומשם ולמטה אין בכך (כ"ה בכ"י, ובדפוס בטעות: דרך) כלום וכו'. ופירוש זה מתאים לירושלמי ולתוספתא כאן. ובמאירי הוצ' דיקמן, עמ' 275: כבר ביארנו שאם נכרתה העטרה, כל שנשתייר מלא החוט על פני כל היקפה כשר, ואין צריך לשנות כאן כלפי ראשה, שהרי צריך שתקיף על פני כולה וכו'. וכן הגיה הב"ח מדעתו ברא"ש הנ"ל, אבל מן התוספתא כאן ומדברי הרי"ד הנ"ל ברור שאין להגיה בבבלי. ובעצי ארזים סי' ה' ס"ק ב' אות ו', כתב שלמעשה אין שום הבדל בין הגירסאות בבבלי, וע"פ רובה כוונתו למקום רוב העטרה בגיד, והיא הרי כלפי רישה (עיין בפיסקי רי"ד הנ"ל) כלומר, הרוב כלפי רישה היא העטרה העליונה. והם הם הדברים שבגירסא השנייה: על פני כולה וכלפי רישה, כלומר "כולה" הכוונה ל"כלפי רישה", לראש העטרה, לעטרה העליונה, כפירוש הרי"ד. וכן בפי' ר"א מן ההר, עמ' קע"א: וכלפי ראשה וכו', על פני כולה, והוא במקום גובהה. וכן מפורש בתוספתא כאן והיא משלימה את משנתנו שהכוונה היא לעטרה סמוך לראשו (של הגיד), וחוט השערה צריך להקיף את כולו (כגי' כי"ע וקג"נ), כלומר, את כל היקיפו סמוך לראשו.

228. ניקב מלמטה פסול, מפני שהוא שופך. בירושלמי פ"ה ה"ב, ט' ע"ב: ניקב בו נקב מבפנים פסול. מבחוץ כשר. ר' בא בשם רב יהודה מבפנים מן העטרה ולפנים. מבחוץ מן העטרה ולחוץ. ניקב הרי זה פסול וכו', ניקב הרי זה פסול מפני שהוא שופך. ואף לפנינו פירושו "מלמטה", מן העטרה ולפנים. ובבבלי ע"ו א': ת"ר ניקב פסול מפני שהוא שותת. ולעיל שם: אילימא למטה מעטרה, אפילו נכרת נמי אלא בעטרה עצמה. ועיין ברש"י שם, וכמו שבאר ביש"ש שם סי' י"ד. וכל הברייתא גם בחולין מ"ח א'. ועיין בשו"ת דברי מלכיאל ח"ג סי' פ"ט.

328-29. נסתם כשר, מפני שהוא מוליד. וזהו פסול שחוזר להכשירו. וכ"ה בירושלמי ובבבלי הנ"ל. ועיין מ"ש בהעמק שאלה לשאילתות סוף סי' קנ"ב, אות ט"ז. ובירושלמי ממשיך: תני אין בין פצוע דכא לבין כרות שפכה אלא הלכות רופאין, שפצוע דכא חוזר, שבכרות שפכה אינו חוזר וכו'. וכע"ז גם בספרי כי תצא פי' רמ"ז, הוצ' הר"א פינקלשטין, עמ' 276. ולכאורה יש כאן סתירה בין רישא לסיפא, שהרי מפורש לעיל שגם כרות שפכה חוזר. ומכח זה חידש הרא"ם (ס' יריאים השלם עמ' העריות, סי' כ"ט, עמ' 69) שניקב פסול הכוונה שהנולד מאשתו פסול, משום שבעלה אינו מוליד, אבל הבעל בעצמו כשר, שאינו אלא עקור, והוא כסריס חמה שיש לו רפואה, ואינו כרות שפכה כלל, שהרי כרות שפכה אין לו רפואה. ועיין בנודע ביהודה מהדו"ק אה"ע סי' ו' שנדחק לפרש את הספרי בלי הגהה, ושוב נטה להגיה אותו, עיי"ש. ובאגרת בקורת להגר"י עמדין (זיטאמיר תרכ"ח, כ"ב ע"ב ואילך) פירש שאין כאן סתירה כלל, והרי אמר רבא (ע"ה ב') פצוע בכולן, דך בכולן, כרות בכולן, פצוע בכולן בין שנפצע הגיד, בין שנפצעו ביצים וכו', כרות בכולן, בין שנכרת הגיד בין שנכרתו ביציו וכו'. 58 ודברי רבא כבר נרמזו בספרי, עיין מ"ש לעיל, שו' 20–21, ד"ה אי זו הוא פצוע דכא. וכוונת הספרי והירושלמי לחלק בין מהות המומין, אבל לא בין האיברים, ובניקב הוא פצוע והוא חוזר להכשירו, אבל בכרות (בין בגיד ובין בביצים) אינו חוזר להכשירו. וכבר הרגיש בכך הרש"ל. ובמגיני שלמה על הסמ"ג לאוין קי"ח (בסיליאה פ"ח ע"ב) כתב: אבל אין להקשות (כלומר, על בעל ס' יריאים) דילמא האי ברייתא קאי לעולם על האיש (כלומר, שהוא בעצמו פסול), ופסול משום פצוע דכא וכו', זה אינו משום דפצוע דכא אין שייך אלא בביצים ולא בגיד, וחילופו בכרות שפכה וכו', ואע"ג דאמר לעיל כרות שפכה בכולן וכו', ושייך נמי בביצים, מ"מ סתמא דכרות שפכה האמורה בתורה אינו אלא בגיד, וכן פצוע דכא אינו אלא בביצים. וכוונת הרש"ל לתרץ את פירוש בעל ס' יריאים שהסתייע מדברי הספרי, והספרי מפרש את הכתוב, וסתמו כפשוטו. אבל ביש"ש כאן פ"ח סוף סי' ט"ז פירש כדברי הגר"י עמדין, וסיים: וכן עיקר. ועיין מ"ש להלן בסמוך.