תוספתא כפשוטה על יבמות יא:ד

115-16. באו ואמרו לה מת בעליך, והורוה בית דין להנשא, הלכה ונשאת אלמנה לכהן גדול, גרושה וחלוצה לכהן הדיוט, חייבת קרבן וכו'. במשנתנו פ"י מ"ב: ניסת על פי בית דין תצא ופטורה מן הקרבן, לא ניסת על פי בית דין תצא וחייבת בקרבן וכו', הורוה בית דין לינשא, והלכה וקלקלה חייבת בקרבן וכו'. ולא נתבאר במשנתנו מהו "ניסת על פי בית דין", ובבבלי (צ"א א' ועוד) משמע שנישאת על פי ב"ד 4 אבל הגירסא שם אינה בטוחה, עיין בתוספות חד מקמאי צ"ד רע"ד. ואפשר שבעל ההשלמה העתיק ע"פ הרי"ף שקיצר את לשון משנתנו (כבד' קושטא וברא"ש פ"י סי' נ'), ורבינו השלים ע"פ נוסח המשנה. פירושו שנישאת בעד אחד, 5 שהרי לכתחילה כולם מודים שבעד אחד לא תנשא אלא ברשות בית דין, עיין מאירי הוצ' דיקמן, עמ' 330, הע' 185, ובקרן אורה צ"ב א'. ועיין בשו"ת שבסוף המאירי הו"ל, עמ' 490, 492, ופי' הר"א מן ההר, עמ' ר"ח. ושלא על פי ב"ד פירושו שנישאת ע"פ שני עדים, וכן ניסח הבבלי (צ"ה ב') את משנתנו הנ"ל, ניסת על פי ב"ד וכו', ע"פ עדים (במקום "לא ניסת ע"פ ב"ד"), תצא וחייבת בקרבן. אבל אפשר שלעניין קרבן אין חילוק בין עד אחד לשני עדים, ואם נישאת בעד אחד שלא על פי ב"ד (עיין לעיל הע' 5) חייבת בקרבן, ואם נישאת ע"פ שנים וע"פ ב"ד פטורה מן הקרבן, ולא נקטו ע"פ בית דין ועל פי עדים אלא בהווה, משום שבשני עדים אינו צריך ב"ד, ועיין בקרן אורה צ"ב א', ד"ה אמר זעירי. ועיין מ"ש להלן, שו' 19–20, ד"ה ר' שמעון. ובמשנתנו הנ"ל לא נתבאר מהו "וקלקלה", ונחלקו ר' אלעזר ור' יוחנן בפירושה (בבלי צ"ב א'), לר' אלעזר חייבת בקרבן אפילו אם זנתה, ועדיין לא נישאת, ולר' יוחנן אינה חייבת אלא אם נישאת באיסור. ואמרו שם: תניא כוותיה דר' יוחנן הורוה ב"ד להנשא והלכה וקלקלה, כגון אלמנה לכהן גדול וכו'. ונראה שבבבלי שנו את הברייתא יחד עם הפיסקא של משנתנו, ולפיכך שנו "כגון". וכן רגיל בבבלי, עיין פ"ג ב' ומ"ש לעיל פ"י, שו' 19, ד"ה במה דברים וכו'. וכן בכ"מ.

216-17. חייבת קרבן על כל ביאה וביאה, דברי ר' ליעזר. וכן בד, כי"ע וקג"נ: ר' אליעזר. ובבבלי צ"ב א' בטעות: ר' אלעזר. והנכון כלפנינו, ור' אליעזר לשיטתו שמחייב קרבן על כל אחת ואחת, אפילו לא היתה לו ידיעה בנתים, עיין בבלי כריתות ט"ו א', כמו שפרש"י במקומו. ועיין בבלי כאן ל"ד סע"א וברש"י שם, ובשטמ"ק כריתות ט"ו א', אותיות י"ג-י"ד.

318-19. שחייבת קרבן על כל אחד ואחד. בבלי כאן צ"ב א' וכריתות ט"ו א', ופירשו שם: הואיל וגופין מוחלקין, ועיין במשנת כריתות ספ"ג.

419-20. ר' שמעון או' אם עשו בית דין הוראתן בזדון האיש באשה, נשאת על פי עצמה בשוגגת איש באשה. בד: כשוגגת, בכי"ע: כשגגת, ובקג"נ: כשיגגת. ואף לפנינו צ"ל: כשוגגת (=כשיגגת), וברישא צ"ל: כזדון. ובבבלי צ"א א': ר' שמעון אומר עשו בית דין בהוראתן כזדון איש באשה, על פי עדים כשגגת איש באשה. והחליפו בבבלי "על פי עצמה" ב"על פי עדים", עיין מ"ש לעיל, שו' 15–16, ד"ה באו. ועל גירסת הירושלמי ושיטתו נעמוד להלן. ומתוך העניין בתוספתא משמע שר"ש מבאר את משנתנו שהעתקנו לעיל (שו' 15–16, ד"ה באו), ואם ניסת ע"פ ב"ד, דינה כזדון, ופטורה מן הקרבן, ואם "נשאת ע"פ עצמה" (היינו "לא ניסת ע"פ ב"ד") חייבת בקרבן, משום שיש כאן שגגה, ובקרבן מדבר, וכמו שהעמידה רבינא בבבלי צ"א רע"ב. ומה שאמר ר' שמעון "זדון" אינו אלא סימן בעלמא, עיי"ש בתוספות, ד"ה רבינא. ברם כדי להבין את הברייתא עלינו להבין את ההבדל היסודי בין הבבלי והירושלמי בבאור משנתנו פ"י מ"א ומ"ב. מתוך סוגייות הבבלי ברור שכל האמוראים (חוץ מרב) פירשו את הדיבור "שלא ברשות" או "לא ניסת ע"פ בית דין", היינו שלא ברשות בית דין, אלא ע"פ שני עדים, שאינה זקוקה לבית דין. ואעפ"י שלמעשה אין הבדל, ובין שנישאת ע"פ עד אחד שלא בב"ד ובין שנישאת ע"פ שני עדים ע"פ בית דין תצא מזה ומזה וכו', 6 ועיין בברכי יוסף אה"ע סי' י"ז, אות כ'. וחייבת בקרבן, 7 לפי ההלכה, עיין בבלי צ"א ב', צ"ב א' ובים של שלמה פ"י סי' ג' וסי' י"ג. מ"מ נפקא מינה לעניין באור משנתנו. והרי אמרו שם (סמ"א): ואם ניסת שלא ברשות מותרת לחזור לו, 8 והיא שיטת ר' שמעון, כפי שמוכח להלן בתוספתא, וכן הבינוה בבבלי צ"א א' ובירושלמי, עיין להלן. ופירשוה בשני עדים דווקא, והיא מותרת לחזור לו מפני שהיא אנוסה, ומה הוי לה למעבד, ואם "לא ניסת על פי ב"ד" (מ"ב) אלא ע"פ שני עדים, היא אנוסה ופטורה מן הקרבן. ושיטת הבבלי היא שלחכמים החולקים על ר' שמעון קנסו באשה בין שניסת ע"פ עד אחד ובין שניסת ע"פ שני עדים, ונמצא בעלה הראשון חי, משום שלא דייקה, והוא קנס מדרבנן, כשיטת רוב הראשונים. והיא צריכה גט מן השני, כדי שלא יאמרו שהראשון גרש אותה, והשני נשא אותה כדין (עיין בבלי פ"ח ב'), ואפילו אם מת השני לפני שגרש אותה, אסורה לחזור לראשון, שלא יאמרו שהראשון מחזיר את גרושתו, ואפילו לא נישאת, אלא זנתה, 9 ועיין מ"ש להלן בשם הירושלמי, ולשיטת ר' שמעון דווקא בנישואין גזרו, אבל לא בזנות. שאין כאן גט מן השני, ואין כאן חשש שיאמרו גירש זה ונשא זה ג"כ אסורה משום קנס, כמפורש ברשב"א גיטין פ' ב', ד"ה נישאו אין זינו לא. 10 ועיין גם ברשב"א כאן צ"ה ב' ובתוספות גיטין פ' ב', ד"ה נישאו. וכן הסיקו בבית מאיר סי' ט"ו ס"ק כ"ח וסי' י"ז ס"ק נ"ח, והגאון מהר"י ליב בשו"ת צמח צדק לאדמו"ר מליובאביטש סי' י"ד, שלא כדעת ב"ש באה"ע סי' ט"ו ס"ק כ"ח (לכל הפחות בהותרה ע"פ שני עדים) ובעל משנה למלך פ"י מה' גירושין ה"ד. 11 ועיין בצמח צדק הנ"ל (בפנים) סי' י"ג. אבל במאירי צ"ד ב' (הוצ' דיקמן, 341 רע"ב) כתב: מכל מקום אסורה לבעלה, דהואיל ואיתעביד בה איסודא בחזקת נישואין קנסוה רבנן, כי היכי דתידוק שפיר, אי נמי משום דמיחלפא בשאר אשה וכו'. ומלשונו ("בחזקת נשואין") משמע שדווקא אם נישאת קנסוה. אבל לא בזנות. ועיין בשאר הראשונים בסוגייא זו. ברם בירושלמי לא נזכר במשא ומתן שם ההבדל בין עד אחד ובין שני עדים. 12 ואדרבה רב סובר להלן שם שבשני עדים לא תצא מן הראשון, עיין בפ"י ה"ז, י"א ע"א, פט"ו ה"ו, ט"ו ע"א. והשוה בבלי פ"ח א', צ"א א'. והקשו שם (פ"י רה"א, י' ע"ג) ממשנתנו ספ"ג שמפורש שם שאם בטעות הוחלפו הנשים שהיא מותרת לחזור לראשון, ותירצו שבנידון שלפנינו קנס קנסו בה, כדי שתהא בודקת יפה. ואמרו להלן שם שקנסו בה שהשני יתן גט, כדי לברר איסורו של ראשון. 13 ולא יחזיר אותה משום מחזיר גרושתו משנישאת. ועיין ספרי כי תצא פי' ע"ר, הוצ' הר"א פינקלשטין, עמ' 291, ובפירוש רבינו הלל שם, פ' ע"ג, ובהע' ע"ה שם. ופשיטא שאין כאן אלא אסמכתא בעלמא. ושוב אמרו שם: עד כדון ביודעת שהיא אשת איש, לא היתה יודעת שהיא אשת איש ? נישמעינה מן הדא קטנה שהשיאה אביה (נתגרשה) והלכה והשיאה את עצמה, וא"ר אילא [ו]תני תמן כל העריות אינן צריכות הימנו גט חוץ מאשת איש בלבד 14 וברייתא זו כרבנן, ואף לא כגירסת הבבלי צ"א א', צ"ה ב' "שנישאת ע"פ בית דין ". ועיין גם במס' ד"א הוצ' היגר, עמ' 267, ומקבילות. וכו', שנייא היא תמן בין שהיא יודעת בין שאינה יודעת ? והכא לא שנייא בין שהיא יודעת בין שאינה יודעת, 15 ועיין בברכי יוסף אה"ע סי' ל"ז מה שהקשה מכאן על התשב"ץ ח"ג סי' קע"ח. כלומר, לא חילקו בין אשת איש לאשת איש. 16 ועיין מה שפירש הגרמ"ש באור שמח פ"י מה' גירושין ה"ח, ד"ה והנה בירושלמי. אבל לא נזכר כלל מה דינה בנישאת ע"פ שני עדים. ולא עוד אלא שלהלן בירושלמי (ה"ג, י' ע"ד) הקשו על משנתנו שאמרה "ניסת שלא ברשות מותרת לחזור לו": לא מסתברא דלא נישאת ברשות מותרת, שלא ברשות אסורה. ואם נפרש כפירוש הבבלי שניסת שלא ברשות פירושו בשני עדים, אין להבין כלל את שאלת הירושלמי, וכמו שאמרו בבבלי צ"א א': הלכה מכלל דפליגי, מאי הוה לה למיעבד, מיאנס אנסה ! ובעל כרחינו אנו אומרים שהירושלמי פירש שהכל בעד אחד עסיקינן, ולפיכך הקשו שהשכל מחייב להפך. ותירצו שם: א"ר יוחנן דברי ר' שמעון עשו בית דין הורייתן בזדון איש ואשה, נישאת שלא ברשות כשגגת איש ואשה. כלומר, אף ר' יוחנן ידע שבבא זו של משנתנו וגם המשנה הבאה היא המשך מדברי ר' שמעון במשנתנו (כמו שמוכח בתוספתא להלן), ור' שמעון סובר שאם הכשילה את בית הדין וסמכו עליה והתירוה להנשא קנסו אותה כאילו עשתה בזדון, ולפיכך אסורה לזה ולזה, אבל אם נישאת ע"פ עצמה (ע"פ עד אחד, או ע"פ אשה אחרת וכדומה) סובר ר"ש שהיא אינה אלא שוגגת, ודינה כאילו זנתה בשוגג, משום שסברה שמת בעלה, ואינה צריכה גט, וחייבת בקרבן, ומותרת לחזור לראשון (כמפורש להלן), ועיין בבלי צ"א א' (אלא שהבבלי לשיטתו שמדברים בשני עדים). וטעמו של ר"ש אינו משום שהוא סובר יחיד שעשה בהוראת ב"ד פטור, 17 עיין בתוספות הוריות ב' א', ד"ה הורו לה ב"ד להנשא, בקרן אורה שם ג' ב', ד"ה הא, וכאן צ"ב רע"א. ובפי' הר"א מן ההר, עמ' רי"ט, פירש שאינה פטורה מן הקרבן אלא דווקא אם נישאת ברשות ב"ד הגדול. ופשיטא שהכל הוא לפי שיטת הבבלי. והוא יכול לסבור שיחיד שעשה בהוראת ב"ד חייב, כשיטת רש"י בשבת צ"ג א', 18 ועיי"ש בתוספות, ד"ה ה"ג, ומ"ש בקרן אורה צ"ב א', ד"ה אמר זעירי, והוריות ב' ב', ד"ה מאי ואילך. אלא פוטר מקרבן, מפני שעשו אותה כמזידה. ועיין בהמשך הירושלמי להלן שם, והפירוש הנכון הוא בנועם ירושלמי במקומו. ועיין מ"ש ר"א בלוי בסה"י לכבוד א' שוורץ, עמ' 196 ואילך, והר"ח אלבק בתרביץ ש"ט (תרצ"ח), סוף עמ' 168 ואילך, שעמדו על עיקר הדברים. ועיין בגליוני הש"ס לר"י ענגיל צ"א א' שהראה על הקושיים שבסוגיית הבבלי והניח בצ"ע.