תוספתא כפשוטה על יבמות יב:י

141. חלצה בסנדל שנפחת ומקביל את רוב הרגל וכו'. כל הברייתא עד סוף ההלכה הובאה בבבלי ק"ב ב' ואילך. 31 אלא ששם הסדר הוא: חלצה במנעל הנפרם וכו', בסנדל הנפחת וכו'. וכ"ה הסדר בסיפא. ועיין בתוספ' חד מן קמאי שם, ולהלן הע' 32. ועיין הסדר להלן כלים ב"ב פ"ד ה"ו. ועיין במשנת כלים פכ"ו מ"ד. ועיין במשנתנו כאן פי"ב מ"ב.

242. במנעל שנפרס וכו'. צ"ל: שנפרם, כמו שהוא בד, בכי"ע ובבבלי. ועיין רש"י שם, וערוך ערך פרם, 32 ומכאן פירושו של הריב"ן באו"ז ח"א סי' תרס"ו, צ"ג ע"א, עיי"ש. ועיין בתוספות חד מן קמאי הנ"ל, ונראה שיש שם ט"ס, אעפ"י שחוזר על כך גם בסיפא. ועיין במאירי ק"ב א', חוצ' דיקמן, 371 ע"א. ועיין להלן, שו' 45.

3בסנדל של שעם, בסנדל של סיב, ובמוק. בבבלי הסדר הוא: בקב הקיטע במוק בסמיכת הרגלים וכו'. ומתוך סדר התוספתא משמע שמוק הוא דומיא דשעם 33 ועיין במשנת כלים פי"ד מ"ה ובגירסת הרשב"ם שבתוספות שבת נ"ט א', ד"ה סנדל. ועיין בתוספות שם ס"ו א', ד"ה טמא, וד"ה ור"י, ובתוספות כאן ק"ג א', ד"ה הקיטע. אבל בירושלמי פי"ב ה"ב, י"ב ע"ד, מחלק בין טומאה לחליצה, עיי"ש. וכבר העירו ברמב"ן וברשב"א שבת ס"ו א' שאין שיטת הבבלי כן. ועיין בבלי שבת קי"ב א'. וסיב והייתי סובר לפוסלו לכתחילה מחמת שאינו מעור. 34 ועיין מ"ש לעיל ח"ד (יומא), עמ' 807, הע' 4. ולרבא (ק"ג א') כולם מגינים, אבל אם אינם מגינים פסולים אף לר"מ. ועיין להלן הע' 40. ובאמת בירושלמי בעובדא של אחי אמו של רב כהנא נקטו "שעם" ובבבלי במקבילה נקטו "מוק". 35 עיין לעיל, שו' 40–41, ד"ה מעשה. ולפ"ז הברייתא שלנו היא כר"מ (עיין בבלי ק"ג א', ק"ג ב'), אבל לחכמים 36 עיין ברמב"ן כאן ק"ג א', שבת ס"ו א' ומלחמות יומא פ"ח, ברשב"א שבת ס"ו א', ובתוספות ישנים יומא ע"ח ב', ד"ה בין לר"מ (השני). אפילו בדיעבד פסולה, עיין במאירי ק"ב ב', הוצ' דיקמן, עמ' 379, ובר"מ פ"ד מה' ייבום הי"ח. אבל עיין בתוספות ק"ד א', ד"ה אי מוק, ברשב"א שם, ד"ה מדאקשי', בריטב"א שם, ד"ה אי מוק, ובקרן אורה ק"ב ב'. והנה טיב המוק לא נתברר. ובערוך ערך מק (האחרון) פירש שהוא מעץ מלמטה, והוא מין נעל בית (פיינילי, pianella), וכע"ז פירש גם בערך קרקא. ובאמת בסורית "מוקא נשיא" הוא בוודאי נעל בית של נשים, מין קורדייקוס, עיין מ"ש לעיל שבת ח"ג, עמ' 68, ובהן היו הכמרים משתמשים בשעת הפולחן שלהם, (φαικάσια?) והן בניגוד ל"סאונא", עיין במלונות ללשון סורית, ערך מוקא, ובתוספות לערוך השלם ערך מק?3. וברש"י (ק"ב סע"ב) פירש שמוק הוא של לבד קשה ומגין. 37 ולפיכך אין דינו כאנפיליא של בגד שחליצתה פסולה, כמפורש להלן בסיפא. וקצת סיוע לפירש"י מצאתי במדרש שהביא במחזור ויטרי, עמ' 333, אלא שנשתבש שם, ולפיכך אתקנו ואפרשו. וכ"ה שם: באיכה רבתי . חד ירושלמי הוה זכי (צ"ל: זבין, כתיקון המו"ל) לבדין . אמר לחבריותא (צ"ל: לחבריו תא) ונשיל קומוי רבנין, חלצה במוק מהו, לא נראה הרוק מהו, חלצה (=חליצה) בחמשה, או בשלשה, אתון בעון קומו (צ"ל: קומי) ר' זכאי, ואמר[י] לה קמוי דר' יודה, א' לון חליצה במוק פסולה, וכן נמי אם לא נראה הרוק, 38 עיין מ"ש להלן שו' 65, ד"ה ורקת קדמנא. וחליצה צריכה חמשה. [א]זלון רבנין בתחי (צ"ל: בתרי) דההוא בר נש למיזבן לבדין וכו'. כלומר החכמים ששמעו את השאלות של מוכר הלבדין, והבינו שהוא ת"ח, עיי"ש. ואע"פ שמדרש זה חשוד בעיני, 39 עיין מ"ש בתס"ר ח"ב, עמ' 25. והוא, כנראה, לקוח מס' קבלה על איכה, מ"מ משמע ממנו קצת שמוק הוא של לבד, ומפורש בו שאם חלץ במוק חליצתו פסולה, והברייתא שלנו בתוספתא היא כר' מאיר, אבל ר' יהודה פוסל במוק, 40 והוא פוסל גם בקב הקיטע ובסנדל של עץ, עיין מ"ש להלן בפנים, שו' 47–48, ד"ה אמ' ר' יהודה. ולרבא (ק"ג א') אפילו ר"מ פוסל במוק אם הוא רך ואינו מגין, עיין בתוספות ישנים הנ"ל (לעיל הע' 36), וכן מוכרח, שהרי בכגון דא הוא מוק היא אנפיליא של בגד שבסיפא כאן. ומצריך חמשה בחליצה. 41 עיין מ"ש לעיל, שו' 40, ד"ה ד' יהודה. אבל עיין ערוך ערך מקס וערך סרבל ועה"ש שם, במלון למלים שאולות של קרויס ערך מוק ובהערת לעף שם, עמ' 328, ולהלן שם ערך מוקס, ובתוספות ערוך השלם ערך מקס.

443. ובקב של קטע. עיין בבלי ק"ג א', ובבלי שבת ס"ו א' ובראשונים כאן ושם. ולמאן דאמר שקיטע אינו חולץ 42 עיין אוה"ג, עמ' 202, ובשו"ע אה"ע סי' קס"ט ס"ק ל"ה. מדברים כאן בקב של קיטע שנעלו אדם שלם, עיין בתוספות ק"ג א', ד"ה מאן. ובירושלמי שבת פ"ו ה"ח, ח' ע"ג: שמואל אמר יוצאין בו (כלומר, בקב הקיטע) משום סנדל וכו'. ופירש במה"פ שם, ד"ה שמואל, שיוצאין בו משום סנדל לעניין חליצה, ולאחר חזרתו (בבלי שם ס"ו א'), וכר"מ. ועיין מ"ש מהרי"ן אפשטין במבוא לנוה"מ, עמ' 284–285. אבל פירוש בעל מה"פ אינו מוכרח כמו שראה המחבר בעצמו. ועיין מ"ש מהרי"ן אפשטין שם, עמ' 194 ואילך.

5בסמיכות הרגלים. פירש"י: מי שמהלך בידיו וגורר את רגליו עושה להם סמיכה של עץ, או של עור, ומכניס לתוכו. ובמשנת שבת פ"ו מ"ח: כסא סמוכות (עיין להלן) שלו טמאין מדרס, ואין יוצאין בהן בשבת ואין נכנסין בהן בעזרה. ופירש"י (ס"ו א'): סמוכות של אותו קיטע, עושה ל[י]ה סמוכות של עור, או של עץ, לראשי שוקיו או רגליו התלויין, וכשהוא נשען על ידיו, ועוקר עצמו, נשען גם על רגליו קצת. ובבבלי שם ס"ו ב': תני תנא קמיה דר' יוחנן, נכנסין בהן לעזרה, א"ל אני שונה אשה חולצת בו, 43 וכן כותב במאירי כאן ק"ב ב' (הוצ' דיקמן 379 סע"א): אבל סמיכות של רגלים, הואיל ויש בהן רצועות וקשרים לדברי הכל חליצתה כשרה . ובר"ח שבת ס"ו ב': אני שונה אשה חולצת בסנדל של עץ וכו'. וכוונתו לירושלמי כאן פי"ב ה"ב י"ב ע"ד, שמפורש שם שלר' יוחנן אפילו הסנדל הוא כולו של עץ ורצועותיו של עץ חולצין בו לכתחילה. ואת אמרת נכנסין, תני אין נכנסין. ומכאן שכמה מן הדברים שנשנו כאן כשרים אף לכתחילה (עיין גם לעיל ולהלן). אבל עיין בפי' הגאונים למשנתנו (ערוך ערך סמך), אלא שפשוטם של דברים הם בוודאי כרש"י, עיין מ"ש מהרי"ן אפשטין במבוא לנוה"מ, עמ' 284. והן "סמיכות" שכאן הן "כסא סמוכות" של משנת שבת, עיין במבוא לנוה"מ הנ"ל, עמ' 1101, והוכח שם שכן היא הגירסא הנכונה במשנתנו הנ"ל, והיו חולצים בכסא הסמוכות. ועיין בבלי כאן ק"ג א', שהעמידוה "דיהיב לה לאחר וחליץ", ועיי"ש. ועיין מ"ש להלן, שו' 46, ד"ה בסמיכות.

6באנפליא של עור. במשנתנו רפי"ב: באנפילין חליצתה פסולה. והעמידוה בירושלמי פי"ב ה"א, י"ב ע"ג, ובבבלי ק"ב ב', באנפיליא של בגד, כמפורש להלן בסיפא, וכאן הרי מדברים באנפיליא של עור. ובאמת סתם אנפיליא (inpilia) הן נעלי לבד, כפי ששמן מוכיח, אלא שיש מהן מחופות עור (ועיין בבלי ק"ג א'), והן הן אנפיליא של עור שהוזכרו לעיל, כמו שפירש לנכון ר"ב מוספיא בערך אנפיליא. ועיין מ"ש לעיל יומא ח"ד, עמ' 807 ואילך.

743-44. והחולצת מן הגדול בין עומד, בין יושב, בין מוטה וכו'. בבלי ק"ג רע"א הנ"ל, מו"ק כ"א א'. ואעפ"י שאמרו בספרי פי' ר"צ, הוצ' הר"א פינקלשטין, עמ' 309: ועמד ואמר , מלמד שאינו אומר דבריו אלא בעמידה, פירשו הגאונים שאין מדברים אלא באמירה, אבל לא בחליצה, עיין רמב"ן ספי"ב, ובס' הזכות שלו כאן, 44 ושם הסיק שאם אינו יכול לחלוץ דרך עמידה אף בדיעבד מעכב, כדר' זירא (כאן ק"ד ב' ומקבילות) עיי"ש, ומיהו לכתחילה צריך לחלוץ בעמידה בכ"מ, והוכיח מן הבבלי מו"ק שאף בספרי הכוונה שגם החליצה צריכה להיות בעמידה. רשב"א וריטב"א ק"ג א', נ"י בסוגיין ועוד. 45 והם (חוץ מן הרמב"ן) סוברים שאפילו לכתחילה מותר בישיבה, ומה שאמרו כאן "כשירה" שמשמעותה ברגיל היא בדיעבד, לא נקטו כן אלא אגב סיפא שאמרו שם "פסולה". ועיין גם להלן הע' 46. והביאו ראייה מן הלשון "בין עומד" שבוודאי כוונתו לכתחילה. ובאמת יש כאן מטבע קבוע, עיין תוספתא מגילה פ"ב ה"ה, עמ' 349. והקשו מבבלי מו"ק כ"א א', ומשם משמע שאם היינו דורשים "ועמד" היינו אומרים שהוא עונה גם על חליצה עצמה, עיי"ש שהסיקו שדרשת הספרי אינה אלא אסמכתא, ועיין בתוספות ק"ג א', ד"ה בין, ק"ו א', ד"ה בתי, סוטה כ"ז א', ד"ה רב אשי, ס' התרומה סי' קל"ג ועוד. ועיין בשיטה לתלמידו של ר"י מפריס מו"ק כ"א א', עמ' פ', ובהערה 10 שם.

844. והחולצת מן הסומא, חליצתה כשירה. הר"מ (פ"ד מה' ייבום ה"ח) פוסק: והסומא אינו חולץ, שנאמר וירקה בפניו, ואין זה רואה הרוק. ובהשגות שם מוסיף: והוא שיש שם אחר שיחלוץ. ומכאן שאף לפי הראב"ד לכתחילה עדיף שהיבם יראה את הרוק. ועיין במאירי ק"ג א', הוצ' דיקמן, עמ' 380, ק"ו ב', עמ' 393. אבל ברשב"א, בריטב"א ועוד כתבו שאפילו לכתחילה כשירה, 46 ולא נקטו לשון זו אלא אגב סיפא, עיין לעיל הע' 45. ולא אמרו אלא לעיני הדיינים, אבל אין צורך שהחולץ יראה את הרוק. וכן משמע מן התוספות ק"ג א', ד"ה החולצת. ועיין בשו"ע אה"ע סי' קס"ט ס"ק מ"ח.

944-45. בסנדל שנפחת ואין מקבל וכו'. בבלי ק"ג א' הנ"ל. ועיין במשנת כלים פכ"ו מ"ד ובתוספתא שם ב"ב פ"ד ה"ו.

1045. במנעל שנפרס וכו'. וכן בכי"ע: ניפרס ואין חופה וכו'. וצ"ל לפנינו: שנפרם, כמו שהוא בד ובבבלי, עיין מ"ש לעיל, שו' 42, ד"ה במנעל שנפרס.

1146. בסמיכות הידים. פירש"י: שעושה לידיו בתים של עור, מפני שמכניסם בטיט וסומך עליהן וגורר את רגליו. והכוונה כאן שאם נתן בית כזה על רגלו וחלצה, חליצתו פסולה. ובמאירי ק"ב ב' (הוצ' דיקמן 379 סע"א): וכן סמיכות הידים אם חלצן מעל הרגל, כל שיש בהן רצועות וקשרים (כלומר, כשירה, דומיא דסמיכות הרגלים), ואם אין בהם כך פסולה. ולפי פירושו אין בין סמיכות הרגלים וסמיכות הידים אלא שהראשונה היא ברצועות והשני בלי רצועות. וצ"ע בדבר. ועיין מ"ש להלן, ד"ה ולשיטת רבא. ובכל פנים סמיכות הידים אינה עניין לאנקטמין שבמשנת שבת פ"ו מ"ח, עיין מ"ש לעיל שבת ח"ג, עמ' 71.

12באנפוליא של בגד, והחולצת מן הקטן, חליצתה פסולה. במשנתנו רפי"ב: באנפילין חליצתה פסולה. והעמידוה בירושלמי ובבבלי באנפיליא של בגד, עיין מ"ש לעיל, שו' 43, ד"ה באנפליא. ובבבלי גיטין כ"ד ב': דאמר שמואל כל מקום ששנו חכמים וכו' חליצה פסולה, פסולה ופוסלתה מן האחין, במערבא אמרי משמיה דר' אלעזר שמאל ולילה פסולות ופוסלות, קטן ואנפיליא פסולות ואין פוסלות. ובירושלמי כאן פי"ב ה"א, י"ב ע"ג: אמר ר' לעזר יש מהן שאמרו חליצתה פסולה, ואם רצה להחזיר יחזיר, ויש מהן שאמרו כשירה (צ"ל: פסולה) 47 כמו שהגיהו המפרשים, וכן לכאורה מוכרח ע"פ הסיגנון, אבל עיין מ"ש להלן הע' 68. ואם רצה להחזיר לא יחזיר. באמפיליא והחולצת לקטן חליצתה פסולה, ואם רצה להחזיר לא יחזיר. ובתרביץ ש"א ס"ב (טבת תר"ץ), עמ' 137, הגהתי בירושלמי: באמפיליא [חליצתה פסולה ואם רצה להחזיר יחזיר] והחולצת לקטן חליצתה פסולה וכו', ואין צורך. 48 מתחילה סברתי שהלשון שלפנינו בירושלמי מגומגמת, והיה לו לר' אלעזר לפרש את שניהם, כסיגנונו בירושלמי יומא פ"ה ה"ז, מ"ג ע"א. עכשיו אני רואה שדברי ר' אלעזר דבוקים למה שנאמר למעלה בסמוך שם, והוא רומז לתוספתא כאן להלן, שו' 55, ד"ה נשמטה וכו'. ויש שם חליצות פסולות, שאם רצה להחזיר יחזיר, שאינן כלום. ור"א לא פירש את דבריו, משום שהוא רומז לברייתא (כסיגנונו בירושלמי חגיגה פ"ג ה"א, ע"ח סע"ד), והוסיף שאנפיליא וקטן לא יחזיר, כשיטת התוספתא כאן שחליצות אילו פסולות ופוסלות. ובכל פנים ברור שהוא סובר שאם חלצה מן הקטן חליצתה פסולה, ולא יחזיר, כשיטת בני א"י, עיין מ"ש לעיל פי"א, שו' 68, ד"ה ר' מאיר או'. והרמב"ם פסק בפ"ד מה' חליצה הט"ז שחליצת קטן אינה כלום (כשיטת הבבלי, עיין מ"ש לעיל פי"א הנ"ל) ובהי"ח שם פסק שחליצה באנפיליא של בגד אינה כלום, כר' אלעזר בבבלי, עיי"ש בכ"מ. וכבר פירש כן בתוספ' חד מקמאי כאן ק"ג א' שהביא את הר"מ, עיי"ש. ועיין גם בשו"ת הריב"ש סי' תפ"ב שרמז לו בכ"מ בריש הט"ז. וברשב"א ק"ב ב', ד"ה אלא לאו ש"מ, נוטה לפסוק שאף באנפיליא פסולה ופוסלת (כשמואל בגיטין שם), ודינה איפוא כסנדל שנפחת ואין מקבל וכו', שאף הר"מ פוסק בו (פ"ד מה' ייבום הי"ח) שחיא חליצה פסולה ופוסלת. ועיין במאירי ק"ב ב', הוצ' דיקמן 379 ע"א, ובשו"ע אה"ע סי' קס"ט ס"ק כ"ב. ולשיטת רבא בבבלי ק"ג א' שהברייתא שלנו ר' מאיר היא, הרי נראה שכל הסיפא כאן מתפרשת שהחליצה פסולה ופוסלת, ואף קטן בכלל, כשיטת ר"מ לעיל פי"א, שו' 68. ולפ"ז צריך לומר שגם בסמיכות הידים הדין כן, עיין מ"ש לעיל, שו' 46, ד"ה כסמיכות הידים.