תוספתא כפשוטה על יבמות יב:יב

153-54. קטנה שחלצה תחלוץ משתגדיל. אם לא חלצה, חליצתה פסולה, דברי ר' ליעזר. וחכמים אומ' אם לא חלצה, חליצתה כשירה. כל הברייתא בשם התוספתא ברשב"א ק"ה ב' ובנימוקי יוסף פי"ב בסוגיין, והובאה גם בריטב"א ובמאירי שם (הוצ' דיקמן, עמ' 387). ובמשנתנו פי"ב מ"ד: קטנה שחלצה תחלוץ משתגדיל, ואם לא חלצה חליצתה פסולה . וכבר הראינו לעיל פי"א, שו' 56–57, ד"ה ובמשנתנו, שזו היא כנראה מסורת בבלית. והעמידוה בבבלי (ק"ה ב') כר' מאיר, דאמר איש כתוב בפרשה, ומקשינן אשה לאיש. ומסתבר שהוא דאורייתא. וכן סובר ר' אליעזר כאן. וכן הביאו בבבלי ס"א ב': ותניא קטנה מתייבמת ואינה חולצת דברי ר' אליעזר. ומה שלא העמידו בבבלי את משנתנו כר' אליעזר כאן כבר העיר הרשב"א הנ"ל: ואפשר נמי דלהכי אוקמוה כר"מ, משום דסתם מתניתין ר"מ. אבל הראשונים (והרשב"א בכלל) גרסו גם במשנת הבבלי: חליצתה כשירה, ופירשו שלר' מאיר לכתחילה לא תחלוץ, משום ההיקש שאינו אלא אסמכתא דרבנן, אבל לר' אליעזר כאן הרי חליצתה פסולה אפילו בדיעבד. ובירושלמי ובכל נוסחאות מטיפוס א"י גרסו במשנתנו הנ"ל: חליצתה כשירה, ואף שם העמידוה כר"מ, משום שבירושלמי מפורש שקטנה אינה חולצת לר"מ רק משום חשש שמא תימצא אילונית, ובדיעבד לא קנס בה, אבל לחכמים (ר' יוסי) חולצת לכתחילה, עיין מ"ש לעיל פי"א, שו' 56–57, ד"ה ובמשנתנו, הנ"ל. ולפ"ז משנתנו שלא כר' אליעזר שסובר חליצתה פסולה ולא כחכמים שמכשירים לכתחילה. ואפשר שאף החכמים בתוספתא מכשירים לכתחילה, ומשום דר' אליעזר נקט "אם לא חלצה חליצתה פסולה" אמרו הם "כשירה". אבל אפשר שחכמים שלפנינו הוא ר' מאיר של משנתנו לפי מסורת הירושלמי.

255. נשמטה לו רצועות מנעל, וסנדל וכו'. בד לנכון: נשמטו לו 59 אמנם, כשהפועל קודם לנושא אפשרית גם צורת יחיד (עיין מ"ש מהרי"ן אפשטין תרביץ ש"ב, ניסן תרצ"א, עמ' 293), אבל יותר מחוור שבכי"ו היא ט"ס. וכו'. ובכי"ע: הותרו לו רצועות מנעל וכו'. ובקג"נ: התירו רצועות וכו'. ובקג"נ?2: הותר.. צו... ובבבלי ק"ב א': מיתיבי הותרו 60 וכ"ה ("הותרו") גם בכי"מ, וכן היה לפני רש"י (עיי"ש בפירושו), וכן במאירי, הוצ' דיקמן, 375 ע"ב: ואם הותרו הרצועות מאליהם, או התירם הוא (כלומר, דברי ר' ינאי שם) וכו'. ואף הר"מ בפ"ד מה' ייבום הט"ז מעתיק את דברי ר' ינאי, ולא את לשון הברייתא כאן. ועיין להלן, הע' 65. רצועות מנעל וכו'. אבל ברי"ף בסוגיין: התיר רצועות וכו', וכ"ה בפי' רי"ד. ובאו"ז ח"א סי' תרס"ז, צ"ג ע"ג, מעתיק: התיר הוא רצועות מנעל וסנדל וכו'. ועיין מ"ש להלן.

3או שנשמט רוב הרגל וכו'. וכ"ה בד. אבל בכי"ע וקג"נ: או ששמט את רוב הרגל וכו'. וכ"ה בבבלי הנ"ל. ופירש ריב"ן באו"ז הנ"ל: או ששמט הוא, אעפ"י שהתירה היא, חליצתה פסולה, כלומר ופוסלת על האחין, עיין לעיל ולהלן שם. ועיין מ"ש להלן, הערה 65, על ההבדל בין הגירסאות.

455-56. אם רצח לחזור יחזור. בד: אם רצה לחזור לו יחזור. ובכי"ע: ואם רצה להחזיר לא יחזיר. וכ"ה ("לא...ר") בקג"נ?2. ובקג"נ נשמטה בבא זו בטעות. ובירושלמי פי"ב ה"א, י"ב ע"ג: אמר ר' ינאי חלץ הוא והחזירה (צ"ל: והתירה, כהגהת המפרשים) היא. חלצה היא והתיר(ה) הוא חליצתה פסולה. אם רצה להחזיר לא יחזיר. למה משום שאין שתיהן בה, או משום שאינן על הסדר ? מה נפק מן ביניהן חזרה והתירה, [אין] תאמר משום שאין שתיהן בה, הרי שתיהן בה, הוי לית טעמא דלא, משום שאינן על הסדר. וכעין מאמר זה לר' ינאי גם בבבלי ק"ב א', ושם מפורש שהפסול הוא משום שאין שתיהן בה, ולא נזכר שם הדין של "אם רצה להחזיר". ובירושלמי הפירוש ברור שאם הוא חלץ מתחילה, כלומר שמט את המנעל מן העקב, אבל עדיין היה קשור מלמעלה ברצועות, והאשה התירה אח"כ את הרצועות, או שהיא שמטה מתחילה את המנעל, והוא התיר אח"כ את הרצועות, החליצה פסולה. והיא פסולה אפילו אם חלצה היא וחזרה והתירה היא, משום שאינה על הסדר, לפי מסקנת הירושלמי. 61 ומתחילה סבר הירושלמי בשאלתו שעיקר הפסול לפי ר' ינאי הוא משום שלא עשתה את שתיהן, והוא בדווקא, וחזרו והסיקו שאפילו אם חלצה היא והתירה היא, אף בזה החליצה פסולה, משום שאיננה על הסדר. ועיין מ"ש להלן. ומתוך הלשון בברייתא שבבבלי שלא הזכירה מה דינו אם רצה לחזור, מוכח שאינו יכול לחזור, כברוב המקומות ששנו "חליצתה פסולה". 62 עיין בתוספות ק"ה א', ד"ה לאחין, והרי הברייתא שם היא הסיפא של הברייתא שלנו כאן, אלא שבתוספתא גורס "לא עשה כלום" במקום "אין כאן בית מיחוש", והיא היא. אבל הכרח גמור אין כאן מן הבבלי, עיין בפירש"י שם, ומ"ש להלן בסמוך (הע' 63) בשם או"ז, ומה שבארנו להלן, שו' 56–57, ד"ה חלצה. וכן פסק הר"מ בפ"ד מה' ייבום הט"ז שחליצתה פסולה, ובאר את דבריו בהכ"ו להלן שם. אבל מכל מקום וודאי גמור שיש כאן שיבוש בכי"ו אין כאן. 63 ולא עוד אלא שבאו"ז ה"א סי' תרס"ז, צ"ג ע"ג, פסק שבהתירה היא ושמט הוא אין כאן חליצה כלל ומותרת לאחים (ופשיטא שהוא הדין שמותרת גם לו), ובהתיר הוא ושמטה היא כתב: מסתבר דאפילו ר' אלעזר יסבור דפוסלת על האחין. ומלשונו מוכח שאין הדברים ברורים בוודאות, אלא "מסתבר". ולפי שיטתו בוודאי ובוודאי שאין להחליט שגירסת כי"ו הוא שיבוש ברור. והרי בירושלמי אמרו שם בשם רב שעיקר חליצה היא התרת הרצועות, וכבר קבל הגר"א 64 בבאורו לאה"ע סי' קס"ט ס"ק ל"ג, אות קי"ז. את דעת הרא"ש פי"ב סי' ז' שהסנדלים שלהם אי אפשר היה להלך בהן אם הותרו הרצועות, משום שהיו נשמטים מאיליהן, וממילא אם הותרו הרצועות מאליהן, כבר ניטל מן הסנדל כושר ההליכה בו, ודינו כאילו כבר נשמט. וכן להפך, אם הוא שמט את הסנדל 65 וכגירסת כי"ע, קג"נ והבבלי. ומדוייק בזה הסיגנון שברצועות נקטו "נשמטו", "הותרו" (כגירסת התוספתא והבבלי בכי"מ ובהוצאות שלפנינו, ושלא כגירסת הרי"ף ובעל או"ז, עיין מ"ש לעיל, שו' 55, ד"ה נשמטה, ובהע' 60 שם), והיינו אפילו נשמטו מאליהם, אבל בשמיטת הסנדל נקטו "שמט", משום שרחוק הוא שהסנדל ישמט מאליו, כל זמן שלא הותרו הרצועות, עיין מ"ש להלן בפנים. מעל רוב רגלו, אבל לא הותרו הרצועות, 66 אלא שע"י שימוש בכח נמתחו הרצועות והצליח לשמוט את הסנדל מעל רוב רגלו. והיא התירה את הרצועות, לא עשתה כלום, שהרי כבר נשמט הסנדל מן הרגל, וממילא אפשר לומר בשתיהן שאין החליצה כלום, ואם רצה להחזיר יחזיר, והיא חולקת על הירושלמי הנ"ל. והפירוש בתוספתא הוא ששמט רוב הרגל, ואח"כ התירה את הרצועות, כדברי ר' ינאי בירושלמי. אבל בבבלי (ק"ב א') בוודאי שאין לפרש כן, ובין המנעל שלהם ובין קשרי המנעל היו באופן כזה שאי אפשר היה לשמוט את המנעל בלי התרת הרצועות ובהכרח צריך לפרש ששמט רוב הרגל אחרי שהתירה היא את הרצועות, וכמו שאמרו: הא שמטה היא חליצתה כשרה. והוא הדין שלפי מנהגם של אנשי בבל, אפילו אחרי שהותרו הרצועות עדיין אפשר היה להלך במנעל, ולפיכך אמר רב שם (ק"ב א') שהתרת יבמה לשוק בשמיטת רוב העקב, ולעיל שם בסמוך הצריך הידוק הסנדל וקשר מעולה, ועיי"ש בתוספות, ד"ה ואע"ג. ולפי מנהג הבבלי בוודאי אין אפשרות להקדים את שמיטת הנעל לפני התרת הרצועות, ולפיכך לא הזכירו שם (ק"ה א') אם סדרן מעכב (כמו שאמרו בירושלמי הנ"ל), 67 ודווקא בחליצה עצמה (התרת הרצועות ושמיטת הסנדל) הסדר מעכב לשיטת הירושלמי, אבל בחליצה ורקיקה אין הסדר מעכב לכולי עלמא, עיין בירושלמי פי"ב ה"ג, י"ב ע"ד. ונראה שר' בא בירושלמי שם הוא ר' אבא בר ממל, עיין בבלי ק"ה א' הנ"ל. ובין התרת הרצועות ובין השמטת הסנדל הם חלקים חשובין של החליצה, ומסתבר שאם עשתה היא חלק אחד והוא חלק אחר, החליצה פסולה ופוסלת, כשיטת רוב הפוסקים. אבל פשיטא שהמחוור הוא שיש לפנינו בכי"ו ט"ס, וצ"ל: לא יחזיר, וכצ"ל בד: לא (במקום: לו).

556-57. חלצה ולא רקקה ולא קראת, חליצתה כשירה, אם רצה לחזור בו יחזור. וכ"ה בד (אלא ששם: לו , במקום "בו"). וכל הברייתא שלנו בבבלי ק"ד סע"ב ואילך, ואף שם גרסו: חליצתה כשירה, אלא שלא הוזכר שם התנאי: ואם רצה לחזור וכו', עיי"ש. ומסתבר 68 כתבתי "מסתבר", משום שאפשר לומר שצ"ל בסיפא: אם רצה לחזור לא יחזור (עיין גירסת ד וגירסת כי"ע וקג"נ שהבאנו להלן בפנים, ד"ה ובכי"ע), ולבבא זו כיוון ר' אלעזר בירושלמי פי"ב ה"א, י"ב ע"ג: ויש מהן שאמרו חליצתה כשירה , ואם רצה להחזיר לא יחזיר, כלומר, כשירה כוונתה כאן שהיא מועילה לעניין שאם רצה להחזיר לא יחזיר, בניגוד לפסולה שפעמים אינה כלום, כשיטתו בירושלמי שם ובבלי גיטין כ"ה רע"א (אעפ"י ששני התלמודים חולקים בפרטים). ולפ"ז אין צורך להגיה בירושלמי "פסולה" (במקום "כשירה", עיין מ"ש לעיל שו' 46, ד"ה באנפוליא), והכוונה כמו בתוספתא כאן. אבל מסתבר יותר שבירושלמי הגירסא משובשת, וצ"ל: פסולה, כמו שהגיהו המפרשים, וכן צ"ל בתוספתא כאן, עיין מ"ש להלן בסמוך בפנים. שהגירסא שלפנינו היא משובשת, שאם חליצתה כשירה, הרי הדברים ברורים שלא יחזיר, ואפילו אם נגרוס "לא יחזיר" לא נרויח, שהרי פשיטא היא. ובכי"ע הגירסא היא: חליצתה פסולה , ואם רצה להחזיר לא יחזיר. וכע"ז נראית גם הגירסא בקג"נ. ולפי גירסא זו הברייתא היא כר' אליעזר במשנתנו פי"ב מ"ג: חלצה וקראה אבל לא רקקה, 69 ואעפ"י שבתוספתא כאן נוסף "ולא קראת" הרי הקריאה אינה מעלה ואינה מורידה לעניין דיעבד, ולר"ע חליצתה כשרה. ר' אליעזר אומר חליצתה פסולה, ר' עקיבא אומר חליצתה כשרה. וכ"ה בספרי כי תצא פי' רצ"א, הוצ' ר"א פיקלשטין, עמ' 310. ולפיכך נראה שהגירסא "פסולה" היא בוודאי נכונה, ולפנינו תוקן ע"פ הבבלי, אבל ביחס לסיפא השאלה במקומה עומדת, אם הגירסא שבכי"ו "לחזור בו יחזיר" נכונה. ולשיטת רש"י (ק"ה א' ד"ה אלא לאו) הרי לר' אלעזר בירושלמי ובבלי הנ"ל 70 לעיל, הע' 68. חליצה פסולה פעמים פירושה שאינה כלום, ויכול להחזיר. ואפילו לשיטת התוספות (שם ק"ה א', ד"ה לאחין) ועוד, אין לדייק מן הסיפא כאן ששינתה בלשונה ואמרה "לא עשה כלום", ומכאן שבבבות הקודמות 71 ולפי גירסת הבבלי רק בבבא הקודמת. ששנו בהן "חליצה פסולה" היא פסולה ופוסלת. והטעם הוא שבבבלי שנו בסיפא: אין כאן בית מיחוש, ומכאן אפשר לדייק שבבבות הקודמות 72 עיין לעיל, הע' 71. יש כאן בית מיחוש. אבל התוספתא שנתה בסיפא: לא עשה כלום, והרי לא יכלה לומר "חליצתה פסולה" כמו ברישא, שאם לא רקקה ולא חלצה כיצד אפשר לומר "חליצתה פסולה", והרי אין הקריאה חלק מן החליצה, ואין כאן חליצה כלל, 73 אבל ברקקה גרידא אפשר לומר כן בהשאלה, כלשון משנתנו פי"ב מ"ג, עיין מ"ש להלן בפנים. שו' 57, ד"ה רקקה. ולפיכך אמרו "לא עשה כלום", אבל גם "חליצה פסולה" פירושה לא עשה כלום, וכשיטת ר' אלעזר בירושלמי ובבלי הנ"ל. ובירושלמי פי"ב רה"ג, י"ב ע"ד: שמואל אמר חלצה ולא רקקה תרוק, ואתיא כר' ליעזר. ר' הילא בשם ר' לעזר חלצה אבל לא קראתה ולא רקקה חליצתה פסולה (כלומר, הברייתא שלפנינו), עוד היא דר' ליעזר. דברי חכמים ר' בא בשם רב יהודה [ר'] זריקן מטי בה בשם רב חלצה ולא רקקה, רקקה ולא חלצ' לא עשה כלום 74 וכ"ה גם לעיל שם ה"א, י"ב ע"ג, אבל בב"ב פ"ג ה"ג, י"ד ע"א: חליצתה פסולה. והנכון כלפנינו. עד שתחלוץ ותרוק. ואין "דברי חכמים" אלא פסק הלכה, 75 וכ"ה בירושלמי ברוב המקומות (והכל לפי העניין), כמו שראה לנכון בעל פ"מ בכ"מ. עיין ברכות פ"ד ה"ד, ח' ע"ב, פ"ה ה"ב, ט' סע"ב, פ"ו סה"ב, י"א ע"ב, כלאים ספ"ד, כ"ט ע"ג, פ"ח ה"ג, ל"א ע"ג, שביעית ספ"א, ל"ג ע"ג (וכ"ה בכי"ר כלאים פ"ו רה"ב, ל' סע"ב), תרומות פ"ג ה"ה, מ"ב ע"ב, מעשרות רפ"ג, נ' ע"ב, מע"ש פ"ד ה"ד, נ"ה ע"א (ומקבילות), חלה פ"א סה"א, נ"ז ע"ג, שבת פ"י רה"ז, י"ב ע"ג, עירובין פ"א ה"ב, י"ט רע"א (ועיין מ"ש לעיל ה"ג, עירובין, עמ' 304, הע' 23), פ"י ה"ג, כ"ו רע"ב, פסחים פ"ד סה"ג, ל"ה ע"א (ומקבילה בע"ז פ"א), תענית ספ"ב, ס"ו ע"ב, ועוד בכמה וכמה מקומות. ועיין גם מ"ש בירושלמי כפשוטו, עמ' 100, ובפירושי לה' הירושלמי להר"מ, נ"ד ע"ב, סוף אות ש'. והלכה כר' אליעזר, ואף מה שאמר ר' אלעזר (כלומר, בן פדת) חליצתה פסולה, פירושו פסולה ואינה פוסלת, וכמו שכתבנו לעיל, והיא הברייתא שלפנינו וכגירסת ד וכי"ו בסיפא שמותר לו לחזור ולייבם אותם. ועיין מ"ש להלן, שו' 66–67, ד"ה ר' שמעון.

657. רקקה ולא קראת ולא חלצה, חליצתה פסולה. בבא זו חסרה בקג"נ. ובמשנתנו פי"ב מ"ג: קראה ורקקה אבל לא חלצה, חליצתה פסולה. ובר"מ פ"ד מה' ייבום הי"ד: רקקה בלבד שלא חלצה ולא קראה, או שרקקה וקראה ולא חלצה, הרי זו כחליצה פסולה. וכ"ה בכל הדפוסים הישנים ובכל כתה"י שבדקתי. 76 לרבות כ"י רבינוביץ על קלף שבביה"מ כאן. ועל פיו, כנראה, ניסח המאירי ק"ד א' (הוצ' דיקמן 383 ע"א). אבל נאמנת עלינו עדות ר"ב אשכנזי בשו"ת סי' כ"ח (ד"ו פ"ז ע"א) שהגירסא ברמב"ם כ"י המחבר עצמו היא: הרי זו חליצה פסולה (כעין לשון משנתנו והתוספתא כאן), ושכן צריך להגיה בקצת ספרי הרמב"ם שהגירסא שם " כחליצה ". והטעם הוא שרקיקה אעפ"י שאינה מעשה בגוף האיש, אבל מ"מ מעשה היא, והיא חלק מן החליצה, ואפשר לומר עליה "חליצה" במשמעות מושאלת. ושיטת הר"מ היא שרקיקה פוסלת מדאורייתא, עיי"ש במגיד משנה (ולעיל שם בר"מ הי"א) מה שהקשה עליו מסוגיית הבבלי ק"ה א', ומ"ש בקרן אורה שם ובאור שמח על הר"מ, ובשו"ת ר"ב אשכנזי הנ"ל ועוד. והר"מ שפסק ע"פ הבבלי, חליצתה פסולה ופוסלת, אבל לפי הירושלמי הנ"ל (עיין מ"ש לעיל) חליצתה פסולה ואינה פוסלת, ואינה כלום, עיין מ"ש לעיל. ועיין מ"ש בשו"ת עונג יו"ט אה"ע סי' קע"ד, ולהלן שם סי' קע"ו.

757-58. קראתה, אבל לא רקקה ולא חלצה, לא עשה כלום, ויכול לחזור. בבבלי הגירסא: אין כאן בית מיחוש. ועיין מ"ש ע"ז לעיל בסמוך, סד"ה ובכי"ע. ולפי שכתבנו לעיל אפשר לומר בשיטת התוספתא שאף בבבות הקודמות יכול לחזור, אלא שכאן לא יכלה התוספתא לשנות "חליצתה פסולה", שהרי אם לא רקקה ולא חלצה, אין הלשון "חליצה" נופל כאן כלל, וקריאה אינה מעכבת לכולי עלמא, 77 אם יכולים לקרוא, עיין מ"ש לעיל, ע' 116. אבל עיין בתוספות סוטה ל"ג סע"א. שאינה מעשה, וכמו שכתבנו לעיל.