תוספתא כפשוטה על יבמות יב:יג

158-60. חליצה מוטעית כשירה. חלץ לה, הוא מתכוין, והיא אינה מתכוונת, היא מתכוונת, והוא אין מתכוין, חליצתה פסולה. כל הברייתא בירושלמי ספי"ב, י"ג ע"א, בבלי ק"ו א', כתובות ע"ד א', והסיפא גם בבבלי כאן ק"ב ב'. ופירש ריש לקיש בירושלמי הנ"ל חליצה מוטעית היא: כל שאומרי' לו חלוץ, והיא ניתרת לך לאחר זמן. ובבבלי הלשון הוא בדברי ריש לקיש: כל שאומרים לו חלוץ ובכך אתה כונסה. והר"מ בפ"ד מה' ייבום הכ"ד מביא את שתי הלשונות (לפסול), ומפרש את דברי ריש לקיש בירושלמי שאומרים לו שיקיים מצות חליצה ולא יפסיד כלום בזה, ואם ירצה אח"כ לייבם ייבם. 78 ובירושלמי שם ספי"ב מובא מעשה בר' חייא בר אבא שהטעה את החולץ, ואמר לו: בני, האשה הזאת אינה רוצה להינשא לו דרך ייבום, אלא חלוץ לה, עקור זיקתך ממנה, והיא נישאת לך דרך נישואין. ובשו"ת הריב"ש החדשות סי' י' הביא בשם הירושלמי: חלוץ לה ובכך אתה נושאה, וצ"ל שם: ואח"כ אתה נושאה, וכיוון למעשה ר' חייא בר אבא הנ"ל, כפי שיוצא מן העניין והכשיר. וכן פסקו הרשב"א, הריטב"א והמאירי ק"ו א' שבכגון דא החליצה כשרה, משום שאף ר' יוחנן מודה בה, הואיל וכיוון לעקור את הזיקה. אבל במגיד משנה על הנ"ל (בפנים) כתב שנראה לו מלשון הר"מ שהוא חולק. וכן נראה דעת רבינו שמחה באו"ז ח"א סי' תרע"ג, צ"ה רע"ג. ועיין בשו"ע אה"ע סי' קס"ט ס"ק נ"ב. ור' יוחנן בין בירושלמי ובין בבבלי חולק על ריש לקיש וטוען שבכגון דא 79 כלומר, שאינו יודע טיב חליצה, שהיא מתרת לעלמא ואוסרת עליו. חליצה זו היא בכלל הסיפא: הוא מתכוין והיא אינה מתכוונת 80 ולריש לקיש הפירוש בסיפא הוא שאינה מתכוונת לחליצה כלל, אלא לשרת את היבם בפשיטת הנעל, עיין בבלי ק"ב ב'. וכו', וחליצתה פסולה. ור' יוחנן מפרש חליצה מוטעית מעין "מטען" שבמשנת ב"מ רפ"ו: שוכר עליהן או מטען. ופירשו בתוספתא שם פ"ז סה"א (ובמקבילות בירושלמי ובבבלי שם): או מטען, כיצד אומ' לו סלע פסקתי לך הריני נותן לך שתים. ואף כאן: "אומרים לו חלוץ והיא נותנת לך מאה מנה", 81 כ"ה הלשון בירושלמי. ועיין להלן בפנים. כלומר מבטיחים לו ואינם מקיימים. ובבבלי אמרו: חלוץ לה על מנת שתתן לך מאתים זוז. והחליצה כשירה אעפ"י שאינו נותנת, משום שאין תנאי בחליצה. ונחלקו אמוראים בבבלי (כתובות ע"ד א') בטעמו של דבר. ועיין בבבלי כאן נ"ג א' ובראשונים שם. ובירושלמי לא נזכר בשום מקום שאין תנאי בחליצה, ולהלן שם אמרו: אמר ר' מנא אם אמר על מנת, נותנת. והרשב"א ק"ו א' פירש את הירושלמי שהיא מחוייבת ליתן מטעם שכירות, שהרי החליצה אינה מתבטלת בשום פנים. ופירושו מיוסד על ההלכה שבבבלי שתנאי אינו מבטל את החליצה אבל מסתבר שהירושלמי אינו סובר כן, אלא כשיטת רבינא 82 "רבינא אמר דכולי עלמא יש תנאי בחליצה, והכא בתנאי כפול קמיפלגי וכו' ". ובנידון שלפנינו שאמר "על מנת" אין צורך בתנאי כפול, עיין ר"מ פ"ו מה' אישות הי"ז. וכ"ה גם שיטת הירושלמי, עיין עירובין פ"ג ה"ה, כ"א ע"ב (ומקבילה), ומ"ש בירושלמי כפשוטו, עמ' 270 ואילך. בבבלי כאן נ"ג א' (לפי פשוטן של דבריו), 83 וכן פירש הר"ח בכתובות (לפי או"ז ח"א סי' תרע"ג, צ"ה ע"ג; הנ"ל ב"מ פ"ז סי' ש'). ועל פיו גם הרמב"ן, הרשב"א והמאירי כאן נ"ג א'. והעיר הרמב"ן על פירוש התוספות שם, ד"ה רבינא: ובתוספות דוחקין וכו'. ובתנאי כפול התנאי מבטל את החליצה, ואמר ר' מנא שאם היה תנאי גמור ("על מנת"), נותנת, שאם לא תתן, תתבטל החליצה. 84 ועיין בפי' הר"ח לכתובות (באו"ז ב"מ הנ"ל, לעיל הע' 83) שנתן טעם חדש למה אין תנאי בחליצה (וקרוב בעיני שפירש כן את דבריו הסתומים של הגאון בשאילתות סי' קנ"ד, עיי"ש), והסיק שם שאם היבם מתנה על מנת היא ספק חלוצה, עיי"ש. וכבר תמה עליו באו"ז שם. ודברי ר' יוחנן הם בדווקא, כדי שלא תצטרך לתת לו כסף. ועיין אבני מלואים סי' כ"ט ס"ק ו' אות י"ד, סד"ה ובחי' הרשב"א ואילך. ובבבלי מוכרחים היו לפרש שאומרים לו בתנאי גמור ("על מנת"), שהרי להלן שם שנו: ת"ר חליצה מוטעית כשרה, גט מוטעה פסול וכו', ואם כדברי הירושלמי הרי בכגון דא, שאין כאן תנאי כלל, אף גט מוטעה כשר. 85 ודברי הר"ח בכתובות הנ"ל (לעיל הע' 84) צ"ע גם מן הבבלי כאן. ברם בירושלמי לא נזכרה ברייתא זו כלל, ואפשר לומר שהוא הדין בגט, 86 אמנם להלן חולין ספ"א שנינו: כשר בחלוצה פסול בגרושה. ויש שגרסו שם: כשר בחליצה פסול בגרושין . ופירשו הגאונים שהכוונה לחליצה מוטעית וגט מוטעה, כברייתא שבבבלי הנ"ל (עיין מ"ש על כל זה בתוספת ראשונים ח"ב, סוף עמ' 221), אבל זהו הכל לשיטת הבבלי, ולגירסא זו דווקא. ואפילו גירסא זו אפשר לפרש אחרת, והיינו שבחליצה אין צריך לחלוץ לשמה, ובגט צריך לכותבו לשמה. ובכגון דא (עיין הערה 79) שניהם פסולים. ובשאילתות פ' כי תצא סי' קנ"ד מוכח שחליצה מוטעת כשירה אפילו אמר לה חלוץ לה ובכך אתה כונסה (כריש לקיש), 87 וכן גם בפסיקתא זוטרתי כי תצא במקומו. ואח"כ המשיך: ואם תמצא לומר חליצה מוטעת כשירה, גט מוטעה מאי, מי אמרינן לא שנא גט ולא שנא חליצה לרצונו בעינן. או דילמא שאני גט דבעינן לדעתו . 88 כ"ה בכ"י, עיין בהעמק שאלה שם אות ג'. ומדבריו משמע שבחליצה לא בעינן דעת, אלא שלא יעשה בעל כרחו, עיי"ש בהעמק שאלה אות ג', ולעיל שם אות א' ואות ב'. ועיין בקרן אורה ק"ו א', ועיי"ש ק"ד רע"ב. ועיין מ"ש ר"י ענגיל ק"ו א', ד"ה חליצה, ומ"ש לעיל, הע' 84. ובתשה"ג הוצ' קורוניל (וויען תרל"א) סי' קי"ב: חליצה מוטעת היכי דמי, כגון שאמרו לו חלוץ לה והיא תיתן לך מאתים זוז, או אמרו לו חלוץ לה ואח"כ אתה כונסה, ואע"פ שהיא מוטעת כשרה. והנה העתיק הגאון כאן את לשון הירושלמי, 89 "והיא תיתן" (במקום "על מנת שתיתן"), "ואח"כ אתה כונסה" (בלשון הירושלמי: והיא ניתרת לך לאחר זמן"). ומסתבר 90 אבל ראייה מוכרחת אין כאן, ושמא לא נקט "והיא תיתן לך" אלא לרווחא דמילתא, שהרי גם בס' התרומה סי' קל"ג, רד"ה הלכך (האחרון), הלשון כן. ובמקום "ואח"כ" שמא צ"ל: "ובכך" (כמו שהוא בשאילתות שהזכרנו בפנים). והרי גם בשו"ת הריב"ש החדשות סי' י' נשתבש כן (בשם הירושלמי), אלא ששם השיבוש הוא להפך, וצ"ל שם: ואח"כ (במקום: ובכך). שהפסק 91 אני מכוין לפסק זה ולגידמת חולצת בשיניה גרידא, שהרי שאר הדברים שם בוודאי לקוחים מן השאילתות סי' קנ"ד, כמו שנוכיח להלן שו' 60–62, סד"ה ולא עוד, וד"ה עכשיו. ועיין לעיל הע' 90, ולהלן, הע' 92. לקוח מס' המעשים לבני א"י. 92 כמו ששער רב"מ לוין באוה"ג, עמ' 208, הע' א'. וכנראה שער כן על סמך דבריו בתרביץ ש"א ס"א (תשרי תר"צ), עמ' 84 ואילך. ועל גידמת חולצת בשיניה, עיין בהע' ב' שם.

260-62. חליצה מעושית בבית דין של ישראל כשירה, בבית דין של גוים פסולה. בגוים חובטין אותו, ואומ' לו, עשה מה שר' פלני אומ' לך. כל הברייתא באו"ז ח"א סי' תרע"ד, צ"ה ע"ג. והביאוה כמה מן הראשונים (ונציין להם להלן), כדי לפרש על פיה את משנת גיטין פ"ט מ"ח: גט מעושה בישראל כשר ובגוים פסול. ובגוים חובטים אותו ואומרים לו עשה מה שישראל אומרים לך, וכשר . והנה המלה "וכשר" היא כנראה הוספת פירוש, ואינה בשום משנה מטיפוס א"י, 93 משנה שבירושלמי, הוצ' לו, קויפמן ופרמה. ואינה גם בד' נפולי, משנה שברי"ף, משנה שבבבלי כי"מ, חמשה טופסים של משניות כ"י עם פיה"מ להר"מ, וביניהם אחד על קלף ישן נושן (אלא שבשני טופסים נוסף בתוך השורה שלא בכ"י הסופר: וכשר). בתשה"ג הרכבי סי' תקל"ה, עמ' 263, תשה"ג שערי צדק סי' ל"ג, ה' ע"א, ועוד בכמה וכמה מן הראשונים. ואינה גם בהבאה שבירושלמי גיטין פ"ט ה"ט, נ' ע"ד, ובבבלי ב"ב מ"ח א' בהוצ' שלפנינו ובכי"מ. 94 בכמה כי"י שם חסרה לגמרי פיסקא זו, עיין דק"ס שם במקומו. ובמכילתא ריש משפטים נמצאת מלה זו בהבאה מן המשנה, אבל בס' והזהיר משפטים, עמ' 90, שבוודאי העתיק מן המכילתא, חסרה מלה זו. וכן בחי' הרשב"א גיטין פ"ח ב' נמצאת המלה "וכשר" אבל היא אינה אלא הוספת סופרים כפי שנראה מהשואת לשונו בחידושיו כאן ללשונו בשו"ת שלו ח"א סי' שנ"ז. ויש שפירשו את הסיפא של משנתנו כבאור לרישא, כלומר, ובגוים שאמרנו פסול, היינו אפילו אם חובטים אותו ואומרים לו עשה מה שישראל אומרים לך, כמו שהביאו בתוספות ב"ב מ"ח א', ד"ה גט, בשם "יש מפרשים", 95 הרשב"א גיטין פ"ח ב' והר"ן על הרי"ף שם מביאים שאף רבינו תם פירש מתחילה כן, אלא שאח"כ חזר בו. ופירוש זה מגומגם לפי הגירסא: גט מעושה בישראל כשר, ובגוים חובטים אותו וכו', כמו שהוא במשנה שברי"ף שם, ועיין במלא"ש במקומו ובר"ן על הרי"ף שם ובס' והזהיר שצויין לעיל הע' 94. ובמשנה שבירושלמי, בכ"י פרמה: והגוים חובטים, וכן תוקן גם בכ"י קויפמן (אלא שבשלשתן נמצא גם: ובגוים פסול). ועיין להלן, ד"ה וכן, בהבאת הירושלמי מן המשנה. ועיין גם ברא"ש שם פ"ג סי' נ"א, גיטין פ"ט סי' י'. ובקטע של הלכות פסוקות שפרסם מהרי"ן אפשטין בצופה האנגלי סדרא חדשה ח"ד, עמ' 429: גט מעושה בגוים [שחובטין אותו ואו' לו עשה מה שישר' או'] לך פסול הוא, והיכא דנסיב הכי לא מפקינן לה. והשלמה זו של מהרי"ן אפשטין נראית כמעט וודאית. ולפי שיטה זו אפילו ב"ד של ישראל אין כופין אלא על ידי ישראל, ולא על ידי גוים. ברם מלשון התוספתא כאן ששנתה בחליצה מעין לשון המשנה בגיטין משמע שאין לפרש שהסיפא היא פירוש של הרישא, שהרי רישא אומרת בפירוש "בבית דין של גוים", ולא גוים החובטים. ובתוספות ב"ב מ"ח א' ד"ה גט: והכי מוכח בתוספתא דקתני, ובגוים חובטין אותו ואומר לו עשה מה ש[ר'] פלוני אומר לך, משמע דעל פי ר' פלוני שהוא חכם חובטין אותו, וכשר וכו'. וכן מעתיק בסמ"ג עשין נ', קל"א ע"א: עשה מה שר' פלוני אומר לך. ובאו"ז ח"א, צ"ה ע"ג: הנ"ל: מה שישראל פלוני אומר לך. וכן מעתיק ברא"ש גיטין פ"ט סי' י', ב"ב פ"ג סי' נ"א, שו"ת שלו כלל מ"ג סי' ד', רבינו ירוחם, ס' חוה, נתיב כ"ד ח"א, והגה"מ פ"ב מה' גירושין ה"כ, אות ה'. ובחי' הרשב"א ב"ב מ"ח א': אלא הכי קתני, ובגוים פעמים כשר, כיצד כשחובטין אותו הגוים ואומרים לו, עשה מה שישראל חברך אומ' לך. והכין איתא בירוש' (עיין להלן) ובתוספתא. וכלשון זו גם בשו"ת שלו ח"ד סוף סי' מ' (מה שישראל חבריך וכו'). ואין כאן אלא תמצית הדברים ע"פ התוספתא והירושלמי. ועיין גם בריטב"א ב"ב מ"ח א' ובשו"ת הרשב"ש סי' תצ"ח שרמזו לתוספתא כאן. ועיין בשו"ת עונג יו"ט אה"ע סוף סי' קס"ח. וכן הביאו כמה מן הראשונים הנ"ל מירושלמי גיטין פ"ט ה"י, נ' ע"ד: תני ר' חייה וגוים שעיסו כמעשה ישראל 96 בתרביץ ש"ב, תרצ"א, עמ' 378, הגהתי בירושלמי "במעשה" במקום "כמעשה", כלומר בפסק דין של ב"ד ישראל, עיין מש"ש. ואעפ"י שאף הראשונים מעתיקים "כמעשה", הרי ברוב כתה"י קשה להבחין בין כ"ף ובי"ת, ואין כאן הגהה אלא בחירה בקריאה. כשר, 97 כ"ה הגירסא לפנינו, וכן מעתיק גם בעיטור, אות מ' מרד, הוצ' רמא"י ע"א ע"ב, ובתוספות גיטין פ"ח ב', ד"ה ובעכו"ם, ובחי' הרשב"א שם ובמרדכי גיטין פ"י, סי' ת"נ. ובתוספות גיטין הו"ל גורס אף לעיל בירושלמי (בדברי ר' ירמיה בשם רב) "אפילו", עיי"ש. והפירוש הנכון הוא במהרש"א שם, והרש"ל הגיה בתוספות. וברא"ש גיטין פ"ט סי' י' גרס כמו שהוא לפנינו בירושלמי (כלומר, "כשר" בדברי ר' חייא), אלא שקיצר, והנכון הוא ברא"ש ב"ב פ"ג סי' נ"א: רב אשי (-רב אסי, כגי' התוספות בגיטין פ"ח ב' הנ"ל: ולפנינו: ר' יוסי, והוא הוא) אמר ישראל שעשה כמעשה העכו"ם כשר באומר (בשו"ת שלו כלל מ"ג סי' ד' גרס כגי' המרדכי הנ"ל: ובאומר) איני זן ואיני מפרנס, ומתניתין אמרה כן וכו', כלומר רב אשי (אסי) הביא ראייה מן המשנה שהוא כשר. אפילו אמר איני זן ומפרנס. 98 כלומר, אפילו בהלכה זו שאין כופין לגרש מתחילה, שהרי אומרים לו זן או פרנס (עיין לעיל ולהלן שם בירושלמי ובבבלי כתובות ע"ז א') מ"מ אם פסקו ב"ד של ישראל לכפות כפייה כדין היא. ועיין מ"ש לעיל, הע' 97, בשם התוספות. אמר ר' יוסי מתניתא אמרה כן, והגוים אומרי' לו וחובטין אותו ואומרי' לו עשה מה שישראל אומ' לך. הרי לך שבירושלמי מפורש שהסיפא אינה מפרשת את הרישא "ובגוים פסול", אלא להפך, שאם הפסק דין הוא של ב"ד ישראל והעישוי הוא ע"י הגוים הגט כשר, שאין עישוי הגוים אלא כמקל ורצועה, ואין חיוב על ב"ד שהם בעצמם יהו המכים, כמו שהסבירו הראשונים במקומם. ובתוספות גיטין פ"ח ב', ד"ה ובגוים, כתבו: וכן פירש רב יהודה גאון בהלכות גדולות דבגוים כשר בזה העניין וכו'. וכן הביאו בשם הלכות גדולות בתוספ' ב"ב מ"ח א', ד"ה גט, ברשב"א גיטין פ"ח ב' ועוד כמה מן הראשונים הנ"ל. והדברים נמצאים באמת בהלכות פסוקות הוצ' ר"ס ששון, עמ' קל"א, ה' ראו, עמ' 100, ה' קצובות הוצ' ר"מ מרגליות, עמ' 108 (תורתן של ראשונים, הוצ' רח"מ הורוויץ ח"א, עמ' 26). 99 ודברי לוין באוה"ג גיטין, עמ' 250, הע' 1, צריכים תיקון. אלא שהדברים שם תמוהים מאד. וכ"ה שם: גט המעושה בישראל כשר ובגוים פסול, ואם חובטין אותו גוים על פי ישראל ואומרין לו עשה מה שישראל אומרין לך כשר, אבל חליצה המעשית (בהלכות קצובות: אבל חליצה מעושת בישראל) עד דאמר רוצה אני . והדברים תמוהים שהרי גם גט מעושה אינו כשר אלא אם אמר רוצה אני, כמפורש במשנת ערבין ספ"ה ועוד, ומאי "אבל". ולא עוד שבפירוש אמרו בבבלי כאן ק"ו א': ת"ר חליצה מוטעת כשרה, גט מוטעה פסול. חליצה מעושית פסולה, גט מעושה כשר. היכי דמי, אי דאמר רוצה אני אפילו חליצה נמי. ואי לא אמר רוצה אני גט נמי לא. הכי קאמר חליצה מוטעת לעולם כשר וגט מוטעה לעולם פסול, חליצה מעושית וגט מעושה זימנין כשר וזימנין פסול, הא דאמר רוצה אני, הא דלא אמר רוצה אני וכו'. הרי לך מפורש שאין שום הבדל בין חליצה מעושה ובין גט מעושה. ואם נפשך לומר שהמקורות שהבאנו לעיל (ה' פסוקות ותרגומן וה' קצובות) אינן אלא מקור אחד, ושמא נפלה שם ט"ס, הרי יש לנו עוד עדים להלכה זו. וכן שנינו בתוספתא חולין ספ"א: כשר בגרושה פסול בחלוצה, כשר בחלוצה פסול בגרושה. ובעיטור ח"א אות פ' פרוזבול ד"ו, מ"ט ע"ג (הוצ' רמא"י ע"ו ע"ג): וגרסינן בתוספו' וכו' כשר בגירושין פסול בחליצה , כשר בחליצה פסול בגירושין וכו', וההיא תוספת איתשיל קמי גאון ופירש וכו' כשר בחליצה פסול בגירושין חליצה מוטעת כשירה, גט מוטעה פסול, חליצה מעושית פסולה, גט מעושה כשר. 100 במקור, בשו"ת גאוני מזרח ומערב סי' ר"ל, וכן בס' השטרות לר"י הברצלוני, עמ' 71, חסרות שש מלים האחרונות. ושמא השמיטון בכוונה, מפני שהפירוש מתנגד לתלמוד. אבל השאלה היא למה הניח הגאון בבא זו בלי פירוש. ובוודאי שבעל העיטור לא בדה את הפירוש מלבו. ופירוש זה מתנגד למסקנת התלמוד כאן הנ"ל שאין הבדל ביניהם. ובתוספתא חולין הרי אין לפרש כמו שפירשו בבבלי, שהרי כל עיקר ההלכות השנויות בתוספתא שם אינן אלא ללמד אותנו מה שכשר בזה פסול בזה. 101 ועיין באו"ש פ"ר מה' ייבום הכ"ה, ופירושו ז"ל דחוק, וקשה להכניסו לכוונת הגאון. וכן בשאילתות כי תצא סוף סי' קנ"ד: ולענין שאילתא דשאילנא קדמיכון, ת"ש דאמר רבא 102 כן גרס בגמרא כאן, במקום "ת"ר". חליצה מוטעת כשירה, מעוסת פסולה, גם מעושה כשר, גט מוטעה פסול. והוינן בה גט מעושה כשר היכי דמי וכו', אלא אמר רבא חליצה מוטעת כשירה, גט מוטעה לעולם פסול, גט מעושה כשר, והוא דאמר רוצה אני, חליצה מעוסת, אמר רוצה אני כשירה, לא אמר רוצה אני פסולה. ודבריו אינם מובנים, עיי"ש בהעמק שאלה שנדחק מאד. וכן בתשה"ג, הוצ' רנ"נ קורונל (וויען תרל"א) סי' קי"ב: אמר רבא חליצה מוטעת לעולם כשרה, [חליצה מעושה כשרה], והוא אם אמר רוצה אני, ואם לא אמר רוצה אני פסולה, וכן הלכה נוהגת. ואעפ"י שלא נזכר שם גט, הרי ברור שרחפו לפניו דברי השאילתות הנ"ל, כמו שנראה להלן, אבל בהלכות פסוקות (הוצ' ר"ס ששון) עמ' קס"ב ואילך, ה' ראו, עמ' 121, העתיק מן הבבלי כגי' שלפנינו בערך. ברם עצם העניין של "רוצה אני" צריך ברור. ובבבלי ערכין כ"א ב' משמע ש"עד שיאמר רוצה אני" הכוונה שיבטל למודעיה, 103 ולהלן, הע' 108, הבאנו תשובת גאונים, ומשמע ממנה ש"רוצה אני" מבטל את המודעא, עיי"ש. משום שאנו חוששים הואיל ונותן את הגט ע"י כפייה שמא מסר מתחילה מודעא, אבל אם נתברר שלא מסר מודעא משמע לכאורה שמספיק אם מסר את הגט בשתיקה. ובשו"ת חוות יאיר סי' נ"ה האריך בזה והביא כמה ראייות לכך, 104 אמנם בנתיבות המשפט ריש סי' ר"ה אינו סובר כן, אלא שהדברים נאמרו שם דרך אגב, ובלי ראיות לעניין גט. אלא שבסוף דבריו הסיק: ואי איכא לאקשויי נגד הכרעתי הנ"ל, ולומר דבעי אמירה ממש, הוא מגמ' פרק מצות חליצה, דק"ו ע"א, דאמר גט מעושה זימנין כשר, זימנין פסול, הא דאמר רוצה אני וכו', ואי ס"ד דלא בעי אמירה ממש, היכן מצינו גט מעושה שפסול, שהרי על כרחך ציוה לסופר לכתוב ולעדים לחתום ונתנו לה וכו'. אבל לגירסת השאילתות שכל ההלכה היא מאמר של רבא, 105 ואפילו לגירסא שלפנינו שהיא ברייתא (והיא בוודאי התוספתא שבחולין הנ"ל) הרי אף לפנינו רבא הוא שפירשה, והכל הוא מבית מדרשו של רבא. והגאון שהביא העיטור פירשה כפשוטה, ולפי ההלכה שנביא להלן בפנים. ורבא הרי הוא סובר (גיטין ל"ד א') שגילוי דעתא בגיטא מילתא היא, הוא הוא שמצריך שיאמר גם בשעת הנתינה רוצה אני (אבל מ"מ אפילו אמר כן, אם גילה דעתו שאומר כן באונס, הגט פסול לרבא, עיי"ש בגיטין), משום שכולם רואים שאמר לעדים ע"י כפייה, 106 ועיין בתוספות רי"ד גיטין מ"ו א', עיי"ש היטב. אבל לדידן שאנו פוסקים שגילוי דעת בגיטין לאו מילתא היא הגט כשר, אפילו אם לא אמר בשעת נתינה רוצה אני, כהכרעה הראשונה של בעל חוות יאיר. עכשיו ניחזי אנן שכל העובדות שהובאו בתלמודים בחליצה מוטעת הן בשהייבם רוצה לייבם ולא לחלוץ, ומסתבר שבהוה אף בחליצה מעושה מדברים כן שאינו רוצה לחלוץ אלא לייבם, 107 ואפילו אם אינו רוצה לא לחלוץ ולא לייבם (כמשנתנו פי"ג מי"ב, וכפירש"י שם. ועיין שו"ת מהר"ם ב"ב ד' קרימונה סי' רמ"ד), מ"מ נראה כיוון שאמר בב"ד "לא חפצתי לקחתה", דינו כאילו נתרצה לחלוץ והתחיל מרצונו, עיין מ"ש להלן בשם הגאונים. ואם כן למה צריך שיאמר רוצה אני, והרי הוא אומר לפני חליצת הנעל: לא חפצתי לקחתה , ובזה מבטל את דבריו הקודמים, 108 בשו"ת הגאונים הקצרות (ווילנא תרמ"ה) סי' רס"ז: המוסר מודעא על חליצה מהו, צריך לבטלה, אי לא משגיחין ביה. תשובה. אחרי שכופין אותו לחלוץ, אחר שאמר בפיו לא חפצתי לקחתה , אין המודעא שמסר שוה כלום. וכנראה שפירש את הגמרא בערכין ספ"ה שהכוונה שם שאם אמר "רוצה אני" אמירה זו הוא בטול מודעא, עיי"ש בגמרא. וזה נגד שיטת כל הפוסקים, ועיין ריב"ש סי' תפ"ב. ובהערה לתשה"ג הנ"ל ציין לנכון לפרדס שנביא להלן, אבל לא עמד על הדברים, ואין שום שאלה במסירת מודעא על "גט חליצה" לאחר חליצה. ובתשובת הגאון שבפרדס לרש"י ד"ק, כ"ו ע"ג, מהדורת הרח"י עהרנרייך, עמ' קי"ז (אוה"ג, עמ' 208) על השאלה אם מודעא מועילה בגט חליצה הביא שם הגאון את שאלת האנשים ששואלים, אדם שכופין אותו לחלוץ והוא רוצה לייבם, כיצד מקבלים ממנו "לא חפצתי לקחתה". ותירץ הגאון שהיבם רצה מתחילה לעשות שלא כהלכה (מה שאין לו מן הדין), וכופין אותו שיחזור לדין אמת, ולא ירצה לעשות שלא כהלכה (מה שאין לו מן הדין), ואם הוא מודה וחוזר [לציית] לפקודת ב"ד, ואמר בפיו לא חפצתי לקחתה [דינו כאילו אמר רוצה אני], ולא מהני מודעא וכו', "ומודעא לא מהני בגווה בתר דאמר לא חפצתי לקחתה" וכו'. והוא כפסק הגאון בשו"ת הקצרות הנ"ל. ועיין בשו"ת המיוחסות להרמב"ן סי' קכ"ג. והרח"י עהרנרייך והבאים אחריו לא השגיחו בתשה"ג הנ"ל. אבל בשאילתות ובתשה"ג שהבאנו בפנים אין המדובד כלל במסר מודעה. כפי שמוכח משיטת הגאונים. ועל פי זה, ורק על פי זה, נבין למה נדחקו הגאונים לפרש חליצה מעושה בפנים משונים, ולא פירשו שב"ד מכין אותו וכופין אותו לחלוץ, כדברי התוספתא כאן. וכן הוא הלשון בשאילתות ריש סי' קנ"ד. ברם צריך למימר, אילו מאן דאמר לא חליצנא, ושקלי בי דינא לכרעיה ואחתיה , ואתת יבמה וחלצתיה, מי שמה חליצה, או לא, מי אמרינן וחלצה נעלו אמר רחמנא מדעתיה, או דילמא חליצה מכל מקום, אפילו בעל כרחיה. 109 וכוונתו הואיל וכבר אמר "לא חפצתי לקחתה" שמא אפשר לחלוץ את נעלו בעל כרחו. והביא ראייה שהיא פסולה מסוגיית התלמוד הנ"ל. וכן בתשה"ג קורונל סי' קי"ב הנ"ל: וששאלתם כיצד חליצת מעושת, כגון שאמר איני חולץ, והכוהו ב"ד , והביאוהו את הסנדל ונתנו אותו ברגלו בעל כרחו , ובאת היבמה וחלצו (צ"ל: וחלצה) נעלו מעל רגלו, אם אמר רוצה אני כשרה. הרי לך שהם פירשו חליצה מעושה על עצם נתינת הסנדל ברגלו (או שב"ד הורידו את רגלו למטה) שהיתה בעל כרחו, 110 ולא יכלו לפרש כפשוטה של התוספתא וכמשנת גיטין פ"ט מ"ח, משום שאם כפאוהו ב"ד ע"י איומים, או הלקאה, והסכים לחלוץ אינו צריך לומר רוצה אני, שהרי לפני החליצה אומר "לא חפצתי לקחתה", ואין כאן שאלה של חליצה מעושה כלל, כשיטת הגאונים שהבאנו לעיל הע' 108. וכל עיקר חליצה מעושה שיש להסתפק בה אינה אלא בשלא נתן שתחלוץ לו והורידו את רגלו בעל כרחו, ולפיכך צריך לומר רוצה אני בשעת החליצה, שהרי במעשיו בטל את "לא חפצתי לקחתה" שאמר לפני כן, והאמירה אינה כלום. ועיין ר"מ ושו"ת הריב"ש שהבאנו להלן בסמוך בפנים בסוף הדיבור. וכגון דא אם לא אמר בשעת החליצה רוצה אני, החליצה פסולה, אבל בגט צריך שיתרצה מתחילה לתת גט ולצוות לסופר שיכתוב ולעדים שיחתומו, אבל אח"כ הגט כשר אפילו אם נמסר בשתיקה, כהכרעה הראשונה של בעל חוות יאיר הנ"ל. והכוונה בשאילתות: גט מעושה כשר, והוא דאמר [מתחילה] רוצה אני, אעפ"י שהוא שותק בשעת המסירה. וממילא יש כאן הבדל בין גירושין וחליצה, והיינו בין מעשה הגירושין (הנתינה) ומעשה החליצה (חליצת הנעל). 111 ותן דעתך שלפנינו מטבע של צורה ספרותית: "יש בזה מה שאין בזה, ויש בזה מה שאין בזה", ובכגון דא נכנסים לקבוצה כזו גם הבדלים חיצוניים ומלאכותיים, שהרי לאמיתו של דבר גם בגט אם אמר בשעה שצווה לסופר לכתוב ולעדים שיחתומו "רוצה אני", ובשעת הנתינה תבוא כפייה מצד ב"ד, יצטרך שוב לומר "רוצה אני" לכולי עלמא, אלא שיש כאן הבדל חיצוני, שאין מציאות של מסירת גט בעל כרחו ממש, שהרי הוא צריך לעשות מעשה, ואם עושה מעשה מרצונו ושותק אין צורך שיחזור ויאמר רוצה אני, אבל בחליצה היא היא שחולצת ואפשר להכריח אותו, להוריד את רגלו ולהחזיקה עד שיבמתו תשלוף את הנעל, ואין שאלה בחליצה מעושה בישראל לפי הגאונים והשאילתות אלא כדוגמא שנתנו, וממילא צריך בכגון דא לומר "רוצה אני" בשעת שליפת הנעל. ופשיטא שכל זה עדיין צריך עיון רב, ולא כתבתי כ"ז אלא לעורר, שמא ימצא מי שהוא את הפתרון הנכון. ואפילו אם נוכיח שלהלכה אין הדין כן, וצריך שיאמר גם בשעת נתינת הגט רוצה אני, אבל אין לתמוה על הגאונים הקדמונים שלא סברו כן. אבל עיין מ"ש לעיל, סד"ה ולא עוד, בשם הלכות פסוקות. ושמא שאבו שם ממקורות שונים. ואף הסיום שבשאילתות הנ"ל צ"ע רב. ועיין היטב בלשון הר"מ פ"ד מה' ייבום הכ"ה ובהסבר הריב"ש בשו"ת סי' תפ"ב.