תוספתא כפשוטה על יבמות יב:ח

137-38. האשה שיצא עליה שם רע, ולדות כשרין, מפני שהן בחזקת הבעל. כלומר, דווקא בספק בן ט' לראשון בן ז' לאחרון חולצין ולא מייבמין, אבל אשה שיצא עליה שם רע אין חוששין שמא בניה הם מאדם אחר, ולא מיבעי שאינן ממזרין (שהרי מדאורייתא ספק ממזר כשר לבא לקהל), מפני שהן בחזקת הבעל, אלא מייבמין, ואין חוששין שיש כאן אח מן האם ולא מן האב, ומייבם אשת אחיו מאמו, והם כשרים לגמרי ובחזקת הבעל הן. ובירושלמי סוטה פ"א ה"ז, י"ז ע"א: שמואל אמר פורשים מן המזנה, 20 בכי"ר שם: המזומזמת, כלומר, אשה שמזמזמים ומרננים אחריה, עיין מ"ש בתרביץ ש"ה, עמ' 99. [תיקונים והשלמות: כת נוצרית ידועה תארה את האווסטה כספר שאין מבינים אותו, ״זהו זמזום״ (زَمْزَمَة). אנשי כת סורתוסטרא מזמזמין את המלים (של האווסטה) מבלי להבין את פירושן (לפי שלמה פינס, Proceedings of the Israel Academy of Sciences and Humanities כרך ב׳, י״ג, עמ׳ 67, מתוך ס׳ מושלימי). קרוב לוודאי בעיני שלכך כיוון רב נחמן בר יצחק בבבלי סוטה כ״ב א׳: דאמרי אינשי רטין מגושא ולא ידע מאי אמר, תני תנא ולא ידע מאי אמר. מגושא זה אינו אלא ה״תנא״ של האווסטה, הוא אינו מבין אותה אלא מזמזם ורוטן. וכן כתב רב האיי גאון (אוה״ג שבת, הפירושים, עמ׳ 34): אמגושתא היא הנודעת בלשון ישמעאל אל זמזמה, שהמגושין בזמן סעודתן וכו׳ מוציאין קול שאין מחותך וכו'. וכנראה שבזמנו של רב האיי כבר נשכח מוצא הכינוי; המגושין לא זמזמו עוד את הספר הקדוש שלהן, אלא שגו אותו.] ועיין בבלי כתובות ל"ו ב', גיטין פ"ט א' (לעניין כהונה). ועיין להלן, עמ' 588. ואין פורשין מביתה (=מבתה). ואתייא כיי דמר ר' יוחנן אשת איש שזינתה הוולדות לבעל, מפני שרוב בעילות מן הבעל. ובבבלי סוטה כ"ו סע"ב: אמר שמואל ישא אדם דומה, 21 כלומר מזומזמת של הירושלמי, כגירסת כי"ר שם, עיין לעיל, הע' 20. ואל ישא בת דומה 22 עיין בעצי ארזים סי' ד' אות כ"ו (כ' ע"ב) מ"ש ליישב את הסתירה בין הירושלמי והבבלי. ומסתבר שיש כאן מחלוקת במסורת, כרגיל בין שני התלמודים. וכו', ור' יוחנן אמר ישא אדם בת דומה, ואל ישא דומה וכו', דתני רב תחליפא בר מערבא קמיה דר' אבהו אשה מזנה בניה כשרין. רוב בעילות אחר הבעל. בעי רב עמרם היתה פרוצה ביותר מהו וכו' תיקו. ולכאורה ברור משני התלמודים שדומה לאו דווקא אלא הוא הדין אפילו זנתה בוודאי, וכן יוצא מן הטעם שנתנו: רוב בעילות וכו'. ברם גם הר"מ פט"ו מה' איסורי ביאה ה"כ העתיק: אשת איש שיצא עליה קול שהיתה זונה תחת בעלה, והכל מרננין אחריה אין חוששין לבניה שמא ממזרים הם, שרוב בעילות אצל הבעל, ומותר לישא בתה לכתחילה וכו'. והוא כלשון התוספתא: האשה שיצא עליה שם רע 23 ועיין בס' המעשים, תרביץ ש"א ס"ג, ניסן תר"צ, עמ' 13. וכו'. ויש מן האחרונים 24 עיין כנה"ג אה"ע, הגהות הטור אות כ"ד שהאריך בזה. ועיין בצמח צדק לרמ"מ מניקלסבורג סי' נ"ג. שתפסו שדווקא ביצא עליה שם רע, אבל בזינתה וודאי חוששין לבתה. ומה שאמרו בגמרא אשה מזנה הוא לאו דווקא (והוא דחוק מאד), 25 ולפלא שלא הביאו את לשון התוספתא כאן, ואפשר שהר"מ סמך עליה, כדי לפרש כן את הלשון בברייתא שבבבלי. או שפסקו את ההלכה רק בדומה (שיצא עליה קול), כר' יוחנן בבבלי (שמואל בירושלמי, לפי כי"ר), ובתלמוד הביאו ראיה שיש מכשירים אפילו בזנתה וודאי, ומכל שכן בדומה, 26 עיין כנה"ג הנ"ל (לעיל הע' 24). ולפ"ז מה שאמרו שם "פרוצה ביותר" הכוונה לסתם פריצות, אבל לא לזנות ממש. ובה"ג ה' מילה, ד"ו כ"ד ע"ד, ה' עריות, נ"ח ע"א, ד"ב, עמ' 279: ואפילו אשתו פרוצה ביותר, רוב בעילות אחר הבעל. ופסק לקולא, ומסתבר שאף הוא פירש פרוצה שעוברת על דת משה ויהודית, אבל לא זנתה ממש. אבל רוב הראשונים 27 עיין אוה"ג כאן, עמ' 166, סי' ש"פ. ועיין בהגהות מהר"ץ חיות סוטה כ"ז א'. והאחרונים פוסקים שאפילו בזנתה ממש בניה כשרים, אלא שבפרוצה ביותר חוששים. ועיין מ"ש בתשב"ץ ח"ג סי' רי"ז, עיי"ש שהביא גם את דברי בה"ג הנ"ל מה' מילה.

238-39. ר' יהודה או' שניהם ממשמר אחד שניהן מבית אב אחד, נוטלין חלק אחד. במשנתנו ספי"א: אם היו שניהם במשמר אחד נוטל חלק אחד. ואמרו בבבלי שם ק"א א': מאי שנא שני משמרות דלא, דאזיל להא משמרה ומדחו ליה וכו' משמר אחד נמי אזיל להאי בית אב ומדחו ליה, אמר רב פפא הכי קאמר אם היו שניהם משמר אחד ובית אב אחד נוטל חלק אחד. ולא הביאו את הברייתא שלנו. ובירושלמי בסוף פירקין, י"ב ע"ב: תני והן שיהו שניהן מבית אב אחד.