תוספתא כפשוטה על יבמות יד:ג

118-19. האשה שהלך בעלה למדינת הים, ובאו ואמרו וכו'. ירושלמי פ"י ה"א, י' ע"ד, סוטה פ"א ה"ב, ט"ז רע"ד. ועיין מ"ש להלן, שו' 20, ד"ה אסור, על שייכות הברייתא לכאן.

219. והיה לו אח. בכי"ע: והיה לו אח כאן . וכ"ה בירושלמי סוטה הנ"ל: והיה (כגי' כי"ר) לה יבם כאן. וביבמות הנ"ל: והיה לו יבם כהן (וצ"ל: כאן).

320. אסור בה ומותר בצרתה, אסור בה ומותר באשת אחיו. וכ"ה בירושלמי כאן ובסוטה הנ"ל. ולכאורה יש לתמוה מאי שיאטה לברייתא זו לעניינינו. ונראה שברייתא זו נסמכה למשנתנו פט"ו מ"ו: האשה שהלכה היא ובעלה למדינת הים ובאה ואמרה מת בעלי, תנשא ותטול כתובתה, וצרתה אסורה. ואף כאן אם באו ואמרו לאשה מת בעלך, והעדים אינם לפנינו, הרי האשה עצמה נאמנת על כך שאמרו לה שמת בעלה, אבל צרתה אסורה. ונראה שיש כאן כפל לשון, והיא צרתה היא אשת אחיו האחרת, כמו שפירש בפ"מ בירושלמי יבמות הנ"ל. 15 וכע"ז פירש בח"ד, ועיין עיטור בכורים. ואשר לאשת אחיו אחרת, הרי הייתי סבור שהיא אסורה לו משום צרת אשת הבועל, 16 שהרי אשתו נאסרה על אחיו משום "כשם שהיא אסורה לבעל כך אסורה לבועל", ואם הוא ימות בלי בנים, אין אחיו יכול לייבם אותה. ומלמדת אותנו התוספתא שלא נאסרה עליו, עיין בירושלמי שם. ועוד אמרו שם שלוא היה אחיו חי היתה צריכה גט מאחיו מדרבנן, וממילא נראית אשת אחיו האחרת כצרת סוטה, והייתי סבור לאוסרה עליו, קא משמע לן שהיא מותרת לו, עיי"ש בירושלמי.

420-22. האשה שהלכה היא ובעלה למדינת הים, ובאת ואמרה מת בעלי, והיה כאן זקן במדינה ומת, הרי זו אין נאמנת. וכ"ה בכי"ע. 17 אלא ששם "כן" במקום "כאן", כרגיל, עיין מ"ש מהרי"ן אפשטין במבוא לנוה"מ, עמ' 1236 ואילך. ובד נשמטה הברייתא בטעות. ולפי פשוטה של לשון הכוונה שהזקן (כלומר, האב, אבי הבעל) 18 לשון רגילה בספרות א"י, עיין מ"ש בתרביץ ש"ד ס"ד (תמוז תרצ"ג), עמ' 378. ויש להוסיף כהנה וכהנה. היה כאן במדינה ומת כאן, אלא שהאשה מעידה שבעלה מת לפני אביו, וחמותה זקוקה לייבום, אינה נאמנת, 19 אבל אשה כשרה היתה נאמנת, עיין בבלי צ"ג ב' וירושלמי פ"י ה"ז (ה"ה), י"א ע"א. וחמותה אסורה להתייבם בחזקת שבנה (בעל כלתה) קיים. 20 או שמת אחרי אביו. ובמשנתנו פט"ו מ"ז: אמרה מת בעלי ואחר כך מת חמי, תנשא ותטול כתובתה, וחמותה אסורה. היתה בת ישראל לכהן תאכל בתרומה דברי ר"ט. ר"ע אומר אין זו דרך מוציאתה מידי עברה עד שתהא אסורה לינשא ואסורה מלאכול בתרומה. ובירושלמי למשנתנו (פט"ו סה"ח ט"ו ע"ב): ותהא נאמנת לומר מת חמי וכו', אמר ר' חנינא תיפתר 21 וכבר הלשון "תיפתר" מעידה שר' חנינא אינו מפרש את משנתנו כפשוטה הגלוי. ור' חנינא אינו מתרץ את קושיית הירושלמי שכבר נתרצה שם (כפירושו הנכון של בעל פ"מ), אלא שהוא מפרש את משנתנו ע"פ התוספתא שאינה מעידה כלל על חמיה שמת, ואנו יודעים בלעדיה שמת. שהיה חמיה כן (=כאן) וסיימה. ונדחקו בו מאד כל המפרשים. ונ"ל שר' חנינא מפרש את משנתנו ע"פ התוספתא כאן, והיינו שהכלה אינה מעידה כלל שמת חמיה, משום שחמיה היה כאן, ואנו יודעים שמת, אלא שהכלה סיימה את השעה 22 בירושלמי ברכות ספ"ה, ט' ע"ד: וסיימו באותה שעה תבע מזון. ואמרה מת בעלי ואח"כ מת חמי, וחמותי זקוקה ליבום אינה נאמנת, וחמותה אסורה להתייבם 23 והוא הדין שמותרת להנשא, אלא ששנו רבותא שאוכלת בתרומה בחזקת שבנה קיים גם עכשיו, וכלתה משקרת אפילו במילתא דעבידא לגלויי, אבל לעניין היתר חמותה להנשא הרי אנו מניחים שבעלה של הכלה באמת מת, אלא שהיא משקרת ואומרת שמת לפני חמיה, ואין כאן מילתא דעבידא לגלויי, ובוודאי שהיא חשודה לשקר. ועיין שב שמעתתא, ש"ז פ"ב ופ"ד. ואוכלת בתרומה מחמת בנה בחזקת שהוא קיים. ור"ע אוסרה להנשא (בין לאחר בין לייבם) ואף לאכול בתרומה, שמא מת בנה לפני בעלה והיא זקוקה לייבום, ואסורה להנשא לעלמא, ושמא מת בנה אח"כ, או שמא לא מת כלל, והיא אסורה להתייבם, וממילא אסורה להנשא ולאכול בתרומה. ופשיטא שבבבלי לא פירשו כן, עיין בבלי קי"ז ב'. ועיין בתוספות רע"א למשנתנו מה שהעיר על דברי המשנה למלך פי"ב מה' גירושין הט"ז. ובוודאי שפשוטה של משנתנו היא כפירוש הבבלי וכסתם הירושלמי לעיל, ומן התוספתא אין ראייה, שהיא מוסיפה הלכה אחרת ואינה מפרשת את משנתנו, אלא שלפעמים נדחקו האמוראים ופירשו את המשנה ע"פ התוספתא, והוציאוה מידי פשוטה, 24 עיין בבלי ב"מ ס"ב סע"ב. ואף ר' חנינא בירושלמי נהג כן.

522-23. האשה שהלכה היא ובעלה למדינת הים, ובאת ואמרה מת בעלי, היא מותרת וצרתה אסורה. משנתנו פט"ו מ"ו. ובבבלי ק"כ א' הובאה ברייתא זו כלשון משנתנו ממש. וכ"ה דרך הבבלי לשנות את פיסקאות המשנה המקוצרות בברייתא כלשון משנתנו ממש.

623. ר' ליעזר אומ' הואיל והותרה היא הותרה צרתה. בכי"ע: ר' אלעזר וכו'. וכ"ה בבבלי ק"כ א' הנ"ל, ועיין מ"ש להלן בסמוך, ד"ה נתיבמו. והעמידוה בבבלי שם בשנישאת לכהן, וממילא אין לחשוש שמא גירשה בעלה, והיא אומרת מת, כדי להכשיל צרתה, שאם יבוא בעלה תצטרך להראות את גיטה, ותצא מבעלה הכהן. וסובר ר' אליעזר שאינה חשודה לקלקל את עצמה כדי להכשיל צרתה. וברייתא זו בבלית היא, ולא היתה ידועה לירושלמי, כמו שהעיר לנכון בהגהות יפה עינים ק"כ א'. ועיין מ"ש על כך להלן בסמוך.

724-25. נתיבמו ומתו יבמין, אסורות להנשא. ר' אליעזר אומ' הואיל והותרו ליבמין הותרו לכל אדם. בכי"ו חסרה המלה "אליעזר" בטעות, והיא ישנה בד ובכי"ע. וכל הבבא היא פיסקא ממשנתנו פט"ז סמ"ב. ושם הגירסא ברוב הנוסחאות: ר' אלעזר, עיי"ש במלא"ש, ועיין מ"ש לעיל בסמוך, ד"ה ר' ליעזר. ובבבלי ק"כ א' הנ"ל פשטו מן הברייתא שלעיל שר' אלעזר סובר שבמקום שמקלקלת לעצמה נאמנת גם על הצרה. ועיין ירושלמי פט"ז ה"ב, ט"ו ע"ג, והדברים שם עמומים מאד, ועיין בפ"מ ובנועם ירושלמי שהגיהו ע"פ הבבלי, אבל מתוך דברי הירושלמי ברור שאין הוא הולך בשיטת הבבלי. ונראה שיש שם שיבוש קטן. וכן אמרו על משנתנו פט"ז סמ"ב הנ"ל: מה טעמ' דר' לעזר משו' שאינה חשודה (צ"ל: עשויה) לקלקל צרתה כל עיקר ? 25 כלומר, שכאן אינה מקלקלת לצרתה כל עיקר, שאפילו אם בעלה חי, הרי יש כאן יבם אחר והיא מתייבמת לו כדין, ואם יגרשנה השני, או ימות ויש לו בנים, תוכל להנשא לשוק כדין. ואך אם גם השני ימות בלא בנים ותינשא לשוק תתקלקל אם בעלה של יבמתה חי. וסובר ר' אלעזר שכאן נאמנת משום שאינה עשויה לקלקל צרתה כל עיקר באותה שעה, ואין אשה חשודה שתקלקל עצמה ודאי באיסור אשת איש ואיסור אשת את משום ספק הרחוק שיבמתה תתייבם, ואף השני ימות בלי בנים, ותינשא יבמה לשוק. ואינו עניין לשאלת הבבלי קי"ט ב'. נשמעינ' מן הדא, האשה שהלכה היא ובעלה למדינת הים ובאתה ואמרה מת בעלי תינשא ותטול כתובתה, וצרתה אסורה, וסברין מימר חשודה היא לקלקל את עצמה כדי לקלקל צרתה ולית ר' לעזר פליג. 26 והברייתא שלנו ברישא לא היתה ידועה להם. הוי לית טעמא ולא (צ"ל: דלא), משום שאינה חשודה (צ"ל עשויה) לקלקל צרתה כל עיקר. וחש לומר שמא שלח לה גיטא ממדינת הים ? 27 כלומר, אין ראייה ממשנתנו הנ"ל, ובאמת סובר ר' אלעזר שבכל מקום אין אשה חשודה לקלקל לעצמה כדי שתקלקל לצרתה (ואפילו במקום שמקלקלת לה מיד), והוא אינו חולק על משנתנו הנ"ל, מפני שאנו חוששים שהבעל חי, אלא שהצרה נתגרשה, ולא תתקלקל כלל, שאם יבוא בעלה תראה את גיטה, אבל צרתה תהא מקולקלת, ומטעם זה אין אנו מאמינים לצרה, אפילו לר' אלעזר. הגע עצמך שהיה כהן ? 28 כלומר, והרי משנתנו נשנית בסתם, ואפילו אם הצרה נישאת לכהן אין אנו מאמינים לה, וכאן אין לחשוש שמא יש לה גט, שהרי אם יבוא בעלה ותוציא את גיטה יוציאו אותה מבעלה כהן, ובניה יהיו חללים. אמר ר' בא בר זימנא חשודה היא לעשות כמה חללים כדי לעשות בני צרתה ממזרין. 29 ולפיכך אפשר שר' אלעזר אינו חולק על משנתנו, משום שאנו חוששים שמא יש לצרתה גט, והיא חשודה לעשות בניה חללין, ובלבד שתעשה בני צרתה ממזרים, אבל בנידון דידן שהיא מתייבמת, הרי אם בעלה חי מקלקלת לעצמה יותר מאשר לחברתה, ואפשר שבכל מקום שהיא מקלקלת לעצמה לא פחות מאשר לחברתה יסבור ר' אלעזר שנאמנת, ולאו דווקא במקום שאינה מקלקלת עכשיו לחברתה כל עיקר. והוא שלא כבבלי ק"כ א'. ואפשר להדחק ולפרש את הירושלמי גם בלי הגהה, אבל ברור שהוא חולק על הבבלי.

825-26. שתי נשים, לזו עדים ובנים, ולזו אין עדים ובנים, שתיהן מותרות. בבבלי קי"ט ב': תנא לזו עדים ובנים וכו'. כלשון התוספתא כאן, ובנ"י פט"ז סי' קנ"ה: ובתוספתא תנא לזו עדים ובנים וכו'. ואפשר שלא היתה לפניו ברייתא זו בבבלי (אבל היא ישנה גם בכי"מ), ונוספה ע"פ הר"ח (?), או קדמון אחר (עיין מ"ש לעיל ח"ד, סוף יומא, עמ' 834). ובירושלמי פט"ז רה"ב, ט"ו ע"ג: שתי יבמו', לזו בני' [ועדים], ולזו אין כלו', זו ניתרת בבני', וזו ניתרת בעדיה. כלומר, היבמה שיש לה בנים ועדים מותרת להנשא שהרי יש לה עדים שמת בעלה, ואפילו אם אחי בעלה חי, אינה זקוקה לייבום. והשניה מותרת להנשא, שהיא נאמנת על עצמה שמת בעלה, והיא ניתרת בעדי השניה שיבמה מת. ועיין במשנתנו פט"ז מ"ב.