תוספתא כפשוטה על יבמות ב:ו

140. יש או חולצין או מיבמין וכו'. ה' פסוקות, בה"ג בכל המהדורות, רי"ף ושאר ראשונים שצויינו לעיל, שו' 34–35, ד"ה יש.

242. סריס חמה, ואנדרגינוס. עיין לעיל, שו' 36–37, ד"ה אשת סריס, וד"ה ואשת אנדרגינוס, ובהערה 20 שם. ועיין להלן פי"א רה"ב.

3ואח מאם וכו'. וכ"ה בכל הנוסחאות כאן ולהלן פי"א ובראשונים הנ"ל, אבל במאירי השמיטה גם כאן (עיין מ"ש לעיל, שו' 37, ד"ה ואשת אח מאם). ובארו בהלכות פסוקות ובה"ג הנ"ל: דהיכא דאיכא שני אחים דמיגירין בהדי הדדי, או נמי שני אחים משוחררים ונשאו נשים וכו', דתנו רבנן (בבלי צ"ז ב') שני אחים תומים גירים ושני אחים משוחררים הרי אילו לא חולצין ולא מיבמין, ואין חיבין משום אשת אח, היתה הורתן שלא בקדושה ולידתן בקדושה הרי אילו לא חולצין ולא מיבמין, אלא חיבין משום אשת אח וכו'. ומשם הוא ברי"ף אלא שקיצר. והם מפרשים "גר ועבד משוחרר". ברם לפי הפירוש שרצינו לפרש ברישא, שו' 37, ד"ה ואשת אח מאם, היה אפשר לפרש ש"אח מן האם" כאן כוונתו לשני אחים תאומים שהיתה הורתם שלא בקדושה ולידתם בקדושה שאינם מייבמים משום איסור אשת אח מן האם, וכעין מה שכתבנו לעיל שם, ונקטוח אגב גררא של "גר ועבד משוחרר". אבל עיין להלן פי"א, שו' 5, ד"ה כיצד, ושם מפורש: וחייבין בקרבן, ומכאן שיש כאן חייבי כריתות ממש, ולא כמו שכתבנו לעיל בשם הגרי"פ פערלא. ועיין גם בצפנת פענח פי"ד מה' איסורי ביאה הי"ד.

443. החרש והשוטה מייבמין ולא חולצין. וכ"ה בה"ג ד"ב, עמ' 250, וברי"ף ובראשונים הנמשכים אחריו. ועיין להלן ספי"א, שו' 75, ד"ה אבל חרש. וכן יוצא מכמה משניות שחרש מייבם. ובה"ג ד"ו, נ"א ע"ב: חרש וקטן מייבמין ולא חולצין. ושמא צ"ל שם: חרש שוטה וקטן מייבמין וכו', ועל פיו ניסח הרמב"ם בפ"ו מה' יבום ה"ג. ובברייתא מן התוספתא בפירקין בה' פסוקות הוצ' ששון, סוף עמ' קנ"ו: החרש והאילים 0 והשוטה וכו'. וכ"ה בה' ראו, עמ' 117, בה"ג, ד"ו, נ' ע"ב, ד"ב, עמ' 246. ועיין בה' קצובות הוצ' הר"מ מרגליות, עמ' 119 ובשנו"ס שם. ועיין מ"ש לעיל, שו' 38, ד"ה החרשת, ולהלן פי"א ה"ח, שו' 55–56, ד"ה החרש ואילך, שם ספי"א, ד"ה זה הכלל.

543-44. ספיקות חולצין ולא מיבמין. להלן פי"ב, שו' 12. ובבא זו נשמטה בד בטעות, וישנה גם בכי"ע ובקג"נ, בה' פסוקות ובה"ג הנ"ל, ברי"ף ספ"א ובנמשכים אחריו. והיא הברייתא שהביא הבבלי מ"א ב', ובארו שם שהיא מדברת בקידש אחת משתי אחיות ואינו יודע אי זו מהן קידש, ומת בלי בנים. ובהלכות פסוקות ובה"ג הנ"ל הוסיפו עוד שתי דוגמאות לספיקות. ומהן ברי"ף הנ"ל ובסייעתו. ולפלא שלא הזכירו את התוספתא להלן בפי"ב ה"ג המפרשת את הספיקות. 27 אבל בתלמוד הנ"ל (מ"א ב') לא כיוונו לתוספתא בפי"ב, שהרי שם מפורשין הספיקות, ואי אפשר לבררן לעולם, עיין ברש"י מ"א ב', ד"ה אלא משום דר"י, וד"ה הרי קטנה, ומ"ש בישרש יעקב שם. ושאלת התלמוד שם היא רק מן התוספתא כאן שסתמה ולא פירשה את מהות הספיקות, ובכל הספיקות עסיקינן, ולאו דווקא במקום שאין לברר. ועיין להלן בסמוך. ועיין בתוספות מ"א ב', ד"ה אילימא, שהקשו למה לא פירשו בספק גירושין, כלומר שהיא ספק מגורשת של אחיו. ועיין בתוספות הרא"ש שם מה שכתב בשם הרמ"ה ובמה שדייק מלשון התוספתא כאן. 28 ומכאן שרבינו עמד על כך שהתלמוד מכוין לתוספתא שלפנינו. וכנראה שצ"ל שם: כדקתני ברישא (במקום: בסיפא) בתוספתא החרשת וכו'. ובר"מ פ"ו מה' יבום ה"ד: הספיקות, כגון שהיתה ספק ערוה על אחיו. 29 כמפורש בתוספתא להלן פי"ב שהזכרנו בפנים. ועיין במשנה למלך שם.

644-45. פצוע דכא, וכרות שפכה, סריס אדם, וזקן, או חולצין או מיבמין. וכ"ה בכי"ע (ונוסח צוקרמנדל הוא נוסח ד). וכ"ה בהלכות פסוקות, עמ' קנ"ז, ה' ראו, עמ' 117, בה"ג ד"ו, נ' ע"ב, ד"ב, עמ' 246. וכ"ה להלן פי"א ה"ב ובבבלי כ' ב', ע"ט ב'. ואפשר לומר שבבבא זו אינו יורד לעניין איסור פצוע דכא וכו' לבוא בקהל, שהרי משכחת לה שאחיו נשא גיורת, או משוחררת (עיין בבלי ע"ט ב'), והרבותא היא שהוא מייבם אעפ"י שאינו מוליד, הואיל והיתה לו שעת הכושר, וכמו שסיים בפירוש בהלכות פסוקות הנ"ל (עיין במשנתנו פ"ח מ"ד). ועיין מ"ש להלן פי"א ה"ב במקומו. ואשר לסריס אדם כאן, עיין ברש"י כ' ב' ומ"ש בישרש יעקב ע"ט ב' לרש"י, ד"ה ואסור לקיימן לאו אזקן קאי. ברם בד כאן: פצוע דכא וכרות שפכה סריס אדם וזקן חולצין ולא מיבמין ושא' כל אדם או חולצין או מיבמין. וגירסת הדפוס מוכרחת לפי שיטתה, שהרי בד לא נזכרו לעיל ספיקות, וממילא אם לא נגרוס בסיפא "חולצין ולא מיבמין" הרי לא נתבאר בסיפא כלל מה שאמרו ברישא "חולצין ולא מיבמין". אבל ברי"ף ספ"א הנ"ל ובכל הנמשכים אחריו ובר"מ פ"ו מה' יבום ה"ד נזכרו ספיקות שחולצין ולא מייבמין, וגם פצוע דכא וכו', כגירסת הדפוסים. וכנראה, שכן נכון, ולפנינו אשגרה מפי"א ומגירסת הבבלי. ואשר לזקן שאמרו כן שאינו מייבם (לגירסת ד) הכוונה לזקן שתשש כוחו ואינו ראוי לביאה, ואינו קונה את יבמתו, עיין בצפנת פענח פ"ו מה' יבום ה"ד, 30 והר"מ שם אחרי שהזכיר סריס אדם וזקן סיים: ואם בעל סריס אדם קנה. ודלג רבינו על זקן, משום שזקן תשוש כח ביותר, אעפ"י שבעל לא קנה, כמו שהעיר בצפנת פענח במקומו. וכן מפורש במאירי ע"ט ב', הוצ' דיקמן, ריש עמ' 286: שאם נזדקן עד שבטל קישויו אף אם בעל לא קנה. אבל מ"מ זוקק לייבום ואינו בכלל סריס לכולי עלמא, אלא כחישותא היא, עיין בבלי ע"ט סע"ב. ואינו דומה לזקנה שהיא נקנית בביאה לכולי עלמא, עיין מ"ש לעיל, שו' 38, ד"ה עקרה וזקינה. ועיין קרן אורה ע"ט ב', ד"ה והא דתניא. והאריך בכל העניין שלנו בדברים מחוכמים בס' חקרי לב מהדו"ב חאה"ע סי' כ"ז, קל"ט ע"ד ואילך, ועיין מש"ש על שו"ת הר"י מיגאש סי' קל"ט.