תוספתא כפשוטה על יבמות ג:א

11. שניות מדברי סופרים, אם אמו וכו'. ירושלמי פ"ב ה"ד, ג' ע"ד, בבלי כ"א א', דרך ארץ רבה פ"א, הוצ' היגר, עמ' 270. ו"שמנה שניות שנינו" (ירושלמי שם סה"ד), והן "תמני דמתניתא" (בבלי כ"א סע"ב), והוסיפו עליהם עוד, עיין בירושלמי ובבבלי שם, באוה"ג, עמ' 26 ואילך, ר"מ פ"א מה' אישות ה"ו, שו"ע אה"ע סי' ט"ו. ועיין להלן, עמ' 577.

22. אשת אחי אמו מאביו, ואשת אחי אביו מאמו. וכ"ה הסדר בירושלמי, אבל בשאר המקומות הסדר הפוך, ועל פיהם הגיה הגר"א. ועיין להלן ע' 579.

32-3. מותר אדם באשת חמיו וכו'. ירושלמי הנ"ל (למטה שם), בבלי הנ"ל. אבל אמרו בירושלמי שם: אשת חמיו אסורה מפני מראית העין, וכ"ה במס' דרך ארץ רבה הנ"ל. וכ"ה אצל הגאונים וכמה מן הראשונים, עיין אוה"ג, עמ' 25–26, ובהערות שם, ובהערות היגר למס' ד"א רבה הנ"ל, עמ' 270 ואילך.

43. ואסור בבת חורגו. והקשו בבבלי, והרי היא איסור ערוה מן התורה (ויקרא י"ח, י"ז: את בת בנה ואת בת בתה לא תקח), ותירצו שלא נקטוה אלא אגב סיפא שלהלן בסמוך.

54. זאת אומרת אני מותרת לך וכו'. בבבלי: ואשת חורגו אומרת לו וכו'. והתוספתא נקטה את לשון משנתנו ספ"ז. ועיין במכילתא דעריות בתו"כ הוצ' ווייס, פ"ו ע"ב.

64-5. אחותה שהיא יבמתה או חולצת או מתיבמת. במשנתנו פ"ב מ"ג: כלל אמרו ביבמה כל שהיא אסור ערוה לא חולצת ולא מתייבמת וכו', אחותה שהיא יבמתה חולצת או מתייבמת. והכוונה שאם נפלו לו שתי אחיות משני אחים, אינו יכול לייבם, משום שכל אחת מהן היא אחות זקוקתו, אבל אם היתה אחת מן האחיות אסורה עליו באיסור ערוה מייבם את השנייה, שהרי הערוה אינה זקוקתו כלל.

75. כיצד, בתו מאנוסתו נשואה לאחיו וכו'. ירושלמי פ"ב ה"ג, ג' ע"ד. ואינה עניין לברייתא שבירושלמי (פ"ג ה"ב וה"ג, ד' ע"ד) ושבבבלי ט' ב', כ"ח ב', והברייתא ההיא מבארת את משנתנו פ"ג מ"ג, כלומר, בארבעה אחים שנים מהם נשואים לשתי אחיות, עיי"ש. ועיין בהלכות פסוקות, הוצ' ששון, עמ' קנ"ט ואילך, ה' ראו, עמ' 118 ואילך, בה"ג ד"ו, מ"ח ע"ד ואילך, ד"ב, סוף עמ' 240 ואילך וברש"י ט' ב', וכולם מבארים את משנתנו בפ"ג הנ"ל. ועיין להלן פ"ה ה"ב וה"ג. ואמרו בירושלמי שם שבבתו מאשתו לא משכחת לה אחותה שהיא יבמתה, שאם היא אחותה הרי היא בת אשתו, ואף היא אסורה לו. ועיין בבלי ט' ב'. וברוב הבבות כאן דייקו לומר שהיא אחות מאם, משום שהשנייה מותרת להתייבם.

86-8. [בת בתו נשואה לאחיו, ובת אשתו נשואה וכו']. כ"ז נשמט בכי"ו ע"י הדומות, והשלמתי ע"פ ד וכי"ע.

98-9. בת בנו נשואה לאחיו, ובת בן אשתו נשואה לאחיו וכו'. בד חסר "ובת בן אשתו נשואה לאחיו", ובכי"ע חסרה כל הבבא. ועיין במנחת בכורים שכיוון מדעתו לגירסת כי"ו.

1012-13. ואחות אשתו מאמה. המלה "מאמה" חסרה בכי"ו בטעות, והשלמתיה ע"פ ד וכי"ע.

1118. שאלו את ר' ליעזר ממזר מהו לירש וכו'. כל הברייתא בשינוי גירסא ובשינוי סדר בבבלי יומא ס"ו ב'. ועיין בר"ח, בתוספות (ד"ה פלוני) ובריטב"א שם. ועיין ערוך ערך פלן א', וכולם ציינו לתוספתא כאן. והברייתא נסמכה למשנתנו פ"ב מ"ה: מי שיש לו אח מכל מקום זוקק את אשת אחיו ליבום, ואחיו לכל דבר. ובבבלי כ"ב א' ואילך: לאתויי ממזר (כלומר, שזוקק לייבום) וכו', ליורשו. ולהלן ב"ב פ"ז ה"א: ממזר מוריש את קרוביו. ועיין בס' שמחת יהודה לר"י נג'אר למס' סופרים פ"א הי"ג, וכבר תמהו עליו מן התלמוד הנ"ל. והגירסאות כאן בנוסחאות אינן שוות. ועיין גם בדק"ס יומא, עמ' 185–186, ובהערות ובפי' רבינו אליקים, עמ' 203. ואנו נשתדל לפרש לפי הגירסא שלפנינו בכי"ו.

1219. ומהוא לחלוץ. כלומר, שאלו אותו, ומה היא באמת דעתך בהלכה זו, אם ממזר חולץ. ובבבלי שם: מהו ליבם. וכן שאלו אותו אח"כ שוב על מהו לירש אחרי שהוא דחה אותם ב"מהו לירש".

1319-20. אמ' להם מהו לסוד את ביתו. ע"פ העניין בוודאי משמע שהשאלה היא על הממזר, כמו שהעיר בהגהות הב"ח ביומא שם. 1 ובחנם דחה בדק"ס יומא, עמ' 186, סוף הע' מ', את דבריו. ושמא היו עושים סימן בבית ממזר, כדי להודיע עליו שלא יטמע בכשרים.

1420. אמ' להם מהו לסוד את קברו. נראה שיש כאן השמטה, וצ"ל: [מהו לסוד את ביתו], כלומר, ומה היא באמת דעתך וכו'. כסיגנון הברייתא לעיל ולהלן. ועל שאלה זו ענה להם ר' אליעזר מהו לסוד את קברו ? כלומר, עד שאתם שואלים אותי על ביתו תשאלוני על קברו, ור' אליעזר מקלל אותו, וסופו של ממזר שאינו חי, כדעתו בירושלמי כאן פ"ח ה"ג, ט' ע"ג ובמקבילות ובבבלי ע"ה ב' (עיי"ש שחילקו בין ממזר מפורסם, בין ממזר שאינו ידוע ובין ממזר שידוע ואינו ידוע).

15מהו לסוד את קברו וכו'. כסיגנון הברייתא לעיל, כלומר, מה באמת דעתך אם מסיידים את קברו בסיד, כדין ציון קברות, 2 עיין בפי' רבינו אליקים ליומא, עמ' 203, ובמשנת מע"ש רפ"ה. שלא יבואו להטמא בקבר, או שמא מותר לבנות נפש על קברו.

1621. מהו לגדל כלבים? אמ' להם מהו לגדל חזירים? יפה העיר בח"ד על הבבלי בב"ק פ"ג א': תניא ר' אליעזר הגדול אומר המגדל כלבים כמגדל חזירים. למאי נפקא מינה. למיקם עליה בארור (עיי"ש בבבלי פ"ב סע"ב). ועיין להלן ב"ק פ"ח הי"ז. וכן להלן ב"ב פ"א סה"ט: ר' אליעזר 3 כ"ה בד"ר, בכי"ו, בתי' הרשב"א בשטמ"ק ב"ב י"ט רע"א, וברא"ש שם פ"ב סי' כ"ה. אבל בכי"ע ובחי' הרשב"א הנ"ל שנדפסו בירושלים: ר' אלעזר , והיא ט"ס. אומר המגדל דבורים כמגדל כלבים. ועיין באור שמח פ"א מה' נזקי ממון ה"א. ועל כל העניין כאן, עיין במשנת ב"ק פ"ז מ"ז.

1722-23. מהו לגדל תרנגלים? אמ' להם מהו לגדל בהמה דקה? במשנת ב"ק הנ"ל: אין מגדלין בהמה דקה בארץ ישראל, אבל מגדלין בסוריא ובמדברות שבא"י. אין מגדלין תרנגולין בירושלם מפני הקדשים, ולא כהנים בארץ ישראל מפני הטהרות. והשאלה כנראה היתה מהו לגדל בכל א"י, מפני שרבים החמירו לאכול חוליהן בטהרה, והתרנגולים מנקרים באשפה במקום שיש שרצים מתים. ומתוך המקורות ברור שאסרו לגדל בהמה דקה אפילו בחצר, עיין להלן ב"ק פ"ח הי"א והי"ב ובבלי שם ע"ט ב'-פ' א'. וכבר האריכו בעניין כמה מחכמי ישראל, עיין מ"ש ר"א גולאק בתרביץ שי"ב, עמ' 181 ואילך, ובמאמרים שציין שם בהערה 1. ולפי פשוטו משמע שאסרו לגדל מפני הפסד הנטיעות שהרי עזים אוכלים את הנטיעות הרכות, והכבשים אוכלים שחת של תבואה, והם מהפכים בכלים שבחצר ומזיקים אותם, ואף תרנגולים מנקרים ומלכלכים, מהנדסים ומזיקים, ולפיכך נשנו שניהם יחד גם במשנת ב"ק (אעפ"י שנתנו טעמים שונים לשניהם). וכן להלן נדרים פ"ב ה"ט: כשם ששניהם אסורין לגדל תרנגולין כך שניהם אסורים לגדל בהמה דקה. והטעם ששותפין מקפידין על כך, ועיין במשנת ב"ב פ"ג מ"ה. ובפירוש אמרו להלן ב"ק פ"ח הי"א הנ"ל: אבל מגדלין אותה קודם לרגל שלשים יום וכו', ולא שתהא רועה בשוק, אלא שתהא קשורה לכרעי המטה. ולהלן שם הי"ג: לקח לו עז וקשרה בכרעי המטה. וכ"ה בשתי הברייתות בבבלי ב"ק פ' א'. ועיין במקבילה בבבלי תמורה ט"ו ב' ובירושלמי סוטה פ"ט ה"י, כ"ד ע"א. ונ"ל שמטעם זה אמרו במשנת כלים פי"ט סמ"ב: שבו (כלומר, בחבל היוצא מן המטה) קושרין את הפסחים ומשלשלין את המטות. ועיין גם בפסיקתא דר"כ פרש' החודש, הוצ' מנדלבוים, ריש עמ' 106, ובפסיקתא רבתי פט"ו, הוצ' ר"מ איש שלום, ע"ח, ע"ב. ונימוקם היה שאסור לגדל בהמה דקה (שהרי פסח אינו בא אלא מן הכבשים ומן העזים), ונהגו כדין התוספתא ב"ק הנ"ל בגידול בהמה דקה קודם לרגל. ומשנת כלים הנ"ל נקטה דוגמא ממנהג ירושלים לפני הפסח ולפני החג ("משלשלין את המטות"), עיין לעיל סוכה פ"ג ה"ג, סוף עמ' 260. ומכאן שהתירו להם להחזיק את הדקה בביתם דווקא ובקשורה לכרעי המטה שאינה יכולה לפשוט בכל הבית. והשאלות על גידול כלבים, חזירים, תרנגולים ובהמה דקה חסרות בבבלי יומא הנ"ל.

1824. מהו להציל הרועה מיד הזאב? אמ' להם דומה שלא שאלתם [אלא] על הכבשה וכו'. בכי"ו בטעות אמ' לו (ותיקנתי "להם" כמו שהוא בד ובכי"ע ובקג"נ ובבבלי), והמלה "אלא" חסרה. והשלמתיה ע"פ כי"ע, קג"נ והבבלי. ובבבלי יומא שם הגירסא מעורבבת, ומדברי התוספות ור"ה שם משמע שגרסו בבבלי: מהו להציל הכבשה מן הארי. אמר להם לא שאלתוני אלא על הרועה. מהו להציל הרועה מן הארי. אמר להם לא שאלתוני אלא על הכבשה, עיין בס' שיח יצחק במקומו ובדק"ס שם, עמ' 185, הערה כ'. והיא היא אלא שבבבלי נקט "ארי", כדרכם לנקוט אותו לדוגמא, 4 "מבריח ארי מנכסי חבירו", "ארבעית לי אריא אמצראי" "וכי מותר לאדם להרביץ ארי בתוך שדהו", וכדומה. משום שהיו מצויים אצלם יותר מאשר בא"י. ובפירוש הדברים נ"ל שהכוונה להלכה שאמרו בבבלי (ע"ז י"ג ב', כ"ו סע"א ואילך, סנהדרין נ"ז א') שרועי בהמה דקה לא מעלין ולא מורידין. וכבר הראה בן ציון כ"ץ במחברתו "אור נגה על שמי התלמוד" (ווארשא תרנ"ה), עמ' 23 ואילך, שמתוך התוספתא ב"מ ספ"ב מוכח שהכוונה לא על הרועה עצמו, אלא על בהמה דקה של הרועים שאין מעלין אותה מן הבור אם נפלה לשם. המחבר שם משתדל להוכיח שגם בבבלי הפירוש כן. ואף שאפשר ואפשר שבע"ז יתכן לפרש כן, אבל בסנהדרין הנ"ל בוודאי הכוונה לרועה עצמו. ואף כאן שאלו את ר' אליעזר מהו להציל את הרועה (כלומר רועה כבשים, רועה בהמה דקה) מיד הזאב, שמא דינו כהללו ש"לא מעלין", וענה להם: דומה שלא שאלתם אלא על הכבשה (כמשמעותה של התוספתא ב"מ ספ"ב הנ"ל). וכששאלו אותו על הכבשה, ענה: דומה שלא שאלתם אלא על הרועה, כלומר, עד שאתם שואלים על הכבשה תשאלוני על הרועה, שמא אף הוא בכלל "לא מורידין ולא מעלין", כשיטת הבבלי בסנהדרין נ"ז א'. ואף שרבותינו הראשונים ז"ל פירשוה אחרת, 5 כנראה ע"פ פסיקתא דר"כ רפ"ב, הוצ' מנדילבוים, עמ' 16, ומקבילות. הרי מ"מ אין הברייתא יוצאת מידי פשוטה.

1925-26. פלני מהו לעולם הבא וכו'. וכע"ז בבבלי הנ"ל. ופי' ר' אליקים (עמ' 202, שם): "שאלו מאדם אחד שלא היה הגון במעשיו" וכו'. וכנראה שהשאלה היתה על אדם גדול שלא רצו להזכיר את שמו מפני כבודו. וכן אמרו בספרי ואתחנן פי' ל"ד, הוצ' הר"א פינקלשטין, עמ' 61: ודברת בם וכו', שלא תערב בהם דברים אחרים כפלוני , שמא תאמר למדתי חכמת ישראל אלך ואלמד חכמת האומות, תלמוד לומר ללכת בהם ולא ליפטר מתוכם וכו'. וכ"ה גם במכילתא דעריות בתו"כ קדושים, הוצ' ווייס, פ"ו ע"א, לפי גירסת הילקוט בד"ר: שלא יתערב בהם דברים אחרים כפל וכו'. וכן במדרש הגדול ויקרא, עמ' 454: שלא תערב בהם דברים אחרים כפלוני וכו'. ועיין גם בפירוש רבינו הלל שם, ל"ח ע"א. ובפי' המיוחס להר"ש משנץ בתו"כ שם, פ"ב ע"ב: כפלוני . היו מכירים בו ולא הזכירוהו, והיה דרכו לעמוד מתוך הלמוד ולעסוק בדברי סחורה, או בדברים אחרים. וכן בסדר אליהו רבה, פ"ט, הוצ' רמא"ש, עמ' 47: שכך מצינו בפלוני שניתגאה בדברי תורה והתגרה עליהן וביקש[ו] לעוקרו מן העולם. ולא עוד אלא שנראה שלר' אליעזר עצמו קראו "פלוני", עיין מ"ש לעיל חלה, ח"ב, עמ' 800. והעירותי על כ"ז בקרית ספר שי"ד (ירושלים תרח"ץ), עמ' 333, עיי"ש.

2027. ולא שהיה ר' ליעזר מפליגן וכו'. וכ"ה בבבלי יומא שם. ועיין לעיל סוכה פ"א ה"ט, עמ' 258, ובבבלי שם כ"ז ב', ולעיל יומא פ"ג הי"ד ובמקבילות. וכע"ז (על ר' חנינא הגדול) בירושלמי שביעית פ"ו ה"א, ל"ו רע"ד, ע"ז פ"א ה"ד, ל"ט ע"ד.