תוספתא כפשוטה על יבמות ד:ד

115. בור הקרוב לאמה מתמלא ראשון. משנתנו גיטין פ"ה מ"ח, ואמרו שם שהוא מפני דרכי שלום. ובירושלמי שם (ה"ט מ"ז ע"ב) ובבבלי (שם ס' ב') נחלקו אמוראים אם מדברים באמה העוברת ע"פ הבורות והבור מתמלא מאליו, או אפילו באמה שהולכת מן הצד יש לו לבור הקרוב לאמה דין קדימה, והקרוב זכאי לסכור את האמה, כדי שתעבור על גדותיה ויתמלא בורו ראשון. והברייתא נסמכה למשנתנו פ"ב מ"ז (ואם קדם הקטן זכה) הנ"ל, משום הסיפא של בבא זו.

216. אם קדם השיני ומלא הרי זה זריז ונשכר. להלן ב"מ פי"א הט"ו. ועיין בבלי גיטין ס' ב' הנ"ל, ושו"ע חו"מ סי' ק"ע. וכדי למנוע "זריזות" זו היו לפעמים מתנים ביניהן, עיין מ"ש לעיל מו"ק ח"ה, עמ' 1229, ד"ה ברם.

316-17. קדם זה והעביר אמת המים על גבי בורו של חבירו, הרי זה זריז ונשכר. בכי"ע חסרה המלה "זה" (בקג"נ הגליון קרוע), ובקג"נ הגירסא: על גבי ידו של חבירו וכו'. והבבא סתומה, ובח"ד פירש כאילו היה כתוב [מ]על גבי בורו וכו', והיינו אם הראשון נזדרז אחר כך והעביר את המים מעל גבי בורו של חבירו הזריז וכו'. והלשון של כי"ו וד: קדם "זה" וכו' מסייע לפירושו. ובמנ"ב פירש ע"פ הירושלמי ב"ק פ"ג ה"א, ג' ע"ג: ראה אמת המים שוטפת ובאה לתוך שדהו, עד שלא נכנסו המים לתוך שדהו רשאי לפנותן למקום אחר וכו'. ואף כאן פירושו שקדם אחד והעביר את המים על גבי בורו של חבירו כדי שלא תשטף שדהו. ועיין להלן ב"ב פ"ב הט"ו. ועיין מ"ש ר"י לוי במחברתו על ירוש' ב"ק פ"ג, עמ' 66, בהערה.

417-18. בעל חוב ויורש שקדם אחד מהן והחזיק במטלטלין, הרי זה זריז ונשכר. וכ"ה בכי"ע ובקג"נ. ובד טעה הסופר (או המדפיס) וכפל במקומה את ההלכה שלפניה. ובה"ג ה' כתובות, ד"ו, ע"ב ע"ג: בעל חוב ויורש שקדם אחד מהם והחזיק במטלטלין הרי זה זריז ונשכר. וברור שכיוון לתוספתא כאן. 1 וכן מה שכתב בסמוך שם: מי שיצא הוא ואביו למדינת הים וכו', הוא מתוספתא ב"ב פ"ח ה"ז, עיין מ"ש בתס"ר ח"ב, עמ' 145 (וצ"ל שם: ועיין רשב"ש סי' תמ"ב, במקום: סי' תמ"ו). אבל שתי הפיסקאות הללו חסרות בה"ג כ"י פריס, לפי עדותו של ר"ש אברמסון בהערותיו לתשובות הרמב"ם, הוצ' בלאו ח"ג (ירושלים תשכ"א), עמ' 158. וכן בתשובת רבינו גרשום מאור הגולה, הוצ' אידלברג, סי' ל"ט, עמ' 109, והובא בשו"ת מהר"ם בר ברוך ד' פראג סי' תתס"א (מרדכי ב"ב פ"ח סי' תקמ"ט): דתניא בעל חוב ויורש וכו'. ומלשון התוספתא אינו ברור אם הכוונה לבעל חוב ויורש שתפסו והחזיקו בחיי הבעלים, והזריזות של היורש היא שהחזיק מחיים, ולא נתן לבעל חוב לתפוס, או שהכוונה לתפיסה לאחר מיתת הבעלים, וכר' טרפון במשנת כתובות פ"ט מ"ג, וכשלא היו המטלטלין ברשות היורשין, עיין בבלי שם פ"ד ב' ומ"ש להלן בסמוך. ובירושלמי כתובות פ"ח ה"י, ל"ב ע"ב, פ"ט ה"ג, ל"ג ע"א: לא כן תני יורש ובעל חוב שקדם אחד מהן ותפס מוציאין מידו. ומתוך העניין שם ברור שצ"ל: אין מוציאין מידו וכו', וכפירוש בעל נועם ירושלמי שם במקומו (ל"ו ע"ד, ל"ח ע"ג). ומדברים בתפסו לאחר מיתה וכר' טרפון הנ"ל, ואף היורשים צריכים לתפוס במפורש לשם קניין, אפילו אם המטלטלים ברשותם, שאם לא כן דינם כעודר בנכסי הגר וכסבור שהם שלו (בבלי כאן נ"ב ב'). והואיל ושיטת הירושלמי נוטה לפסוק הלכה כר' טרפון (עיין בנועם ירושלמי הנ"ל), הרי התוספתא מתפרשת כאן כפשוטה, והיא בין שהחזיקו בחיי הבעלים בין לאחר מיתתם. ועיין להלן כתובות פ"ט ה"ג, ואף משם משמע שהתוספתא סותמת כר' טרפון, שהרי לר"ע המטלטלים הם של היורשים, עיין מש"ש, שו' 11–12, ד"ה והברייתא. והפוסקים לא הביאו את הברייתא שלנו, מפני שהם פוסקים כר"ע, ולא זכה בעל חוב אלא דווקא אם תפס מחיים, עיין בבלי כתובות פ"ד רע"ב ובר"מ פי"א מה' מלוה ולוה ה"ח. ועכשיו הרי מטלטלים דינם כקרקעות לעניין גבייה, עיין ר"מ שם הי"א ושו"ע חו"מ סי' ק"ז ס"ק ה'.

518. צא וקדש לי אשה פלנית וכו'. ירושלמי קידושין רפ"ג, ס"ג ע"ג, בבלי שם נ"ח ב'. ועיי"ש במשנתנו רפ"ג.

619. צא וקח לי מקח פל' וכו'. וכ"ה בד ובכי"ע. ובה"ג ה' קידושין (והעתיק מן התוספתא), ד"ו, פ"ב ע"א, ובירושלמי רפ"ג הנ"ל. אבל בקג"נ: צא וקח לי מקח וממכר ממקום פלוני וכו'. ועיין בעיטור בכורים, ד"ה צא.

719-20. מה שעשה עשוי, אלא שנהג בו מנהג הרמיות. וכע"ז בכל נוסחאות התוספתא. ובה"ג הנ"ל: הרי הוא לשיני (והוא ע"פ לשון המשנה בקידושין רפ"ג), והוא מוסיף: ותנו רבנן מה שעשה עשוי, אלא שנהג בו מנהג רמאות, וכיוון לברייתא שבבבלי קידושין נ"ט א', שהיא הבבא שלנו כאן. ובירושלמי הנ"ל: הרי זה זריז ונשכר ונקנה המקה, אלא שנהג מנהג רמיות. ובירושלמי פירשו, כנראה, שהוא נשכר לעצמו (עיין ירושלמי חלה פ"ב סה"ה, נ"ח סע"ג), אבל הלשון של התוספתא והבבלי היא יותר מדוייקת, שהרי אמרו בפירוש בסוף פירקין: וכל מקום שיש בו נדנוד עבירה הרי זה שפל ונשכר, עיין מש"ש. ולפיכך לא אמרו על כל השנויים במשנתנו כאן פ"ב (מ"ו - מ"ח) שאם קדמו וכנסו הם זריזים ונשכרים, אלא אדרבה אם לא עשו כן הם שפלים ונשכרים. ולהלן ב"מ פ"ד הכ"ב אמרו: הנותן מעות לחבירו ליקח בהן פירות למחצית שכר וכו', אם יש עדים שלקח ומכר מוציאין ממנו בעל כרחו. והביאו הראשונים בשם ס' מתיבות שההלכה שלנו כאן היא בלקח את המקח ממעות עצמו, אבל אם לקח במעות חבירו זכה בו חבירו, עיין באוה"ג קידושין, עמ' 142 ואילך, ובמקורות שציינתי בתוספת ראשונים ח"ב, עמ' 115, ובר"מ פ"ז מה' מכירה ה"י והי"ב ושו"ע חו"מ סי' קפ"ג ס"ק א'-ד'. וחילוק זה מרומז בגמרא עצמה 2 לפי גירסת רב האיי בס' המקח והממכר סוף שער ל"ח, שו"ת הרשב"א ח"ג סי' קל"ה. בקידושין נ"ט א': זוזי יתירי הוו בעו ליה, לרב הוו ליה, לרבה לא הוו ליה, כפי שהעיר לנכון רב"מ לוין בס' מתיבות, עמ' 39. אבל במאירי קידושין, עמ' 279, פירש את הברייתא בב"מ "אם יש עדים שלקח ומכר" כוונתה שלקח ומכר סתם, וחזקתו שעשה שליחותו, ומכאן שאם לקח בפירוש לעצמו קנה, כברייתא שביבמות כאן, ועיין מ"ש הר"א סופר בהערה ב' שם.

820. הפודה את השבויה וכו'. רשב"א כ"ה ב', מאירי שם (אלבק 114, דיקמן 107). ולא הביאוה אלא משום הסיפא (עיין מ"ש להלן בסמוך), שהרי בבא זו היא גם בבבלי כתובות ל"ו ב'. ופירשוה שם שהוא פודה אותה ומעיד שהיא טהורה, ולא שדי איניש זוזי בכדי.

920-21. המעיד את השבויה הרי זה לא יכנס, ואם כנס לא יוציא. הראשונים הנ"ל, רמב"ן וריטב"א שם. ובבבלי הנ"ל לא נזכר מהו הדין אם כנס. ובשו"ת נודע ביהודה מהדו"ת אה"ע סי' כ"ז נסתפק בזה, ובסי' כ"ט הביא ראיות להיתר. ובשו"ת ר"ע איגר, פסקים סי' פ"ה, תפס עליו והעיר על התוספתא כאן. ועיין בצפנת פענח פי"ח מה' איסורי ביאה סהי"ז, מה שהעיר על משנת כתובות פ"ב סמ"ט, וכבר הקדימו בזה בשו"ת נודע ביהודה הנ"ל סי' כ"ט. ועיין מ"ש להלן בסמוך, סד"ה ברם.