תוספתא כפשוטה על יבמות ד:ה

121-22. המביא גט ממדינת הים ואמ' בפני נכתב ובפני נחתם, לא ישא את אשתו. וכ"ה בד ובקג"נ, והיא איפוא פיסקא ממשנתנו פ"ב מ"ט. אבל בכי"ע: הרי זה לא יכנוס. אם כנס לא יוציא . ובבבלי כ"ה ב': איבעיא להו כנס מהו שיוציא וכו', תני להו רב זוטי דבי רב פפי כדברי האומר כנס אינו מוציא וכו', ברננה לא מפקינן. ופירש"י: כנס מהו שיוציא. אחכם ומביא גט קאי וכו', ברננה. מפני רינון ולעז בני אדם לא אמרינן ליה הוצא, ולא דמי לנטען על אשת איש, דהתם הואיל והוציאה בעלה מפני זה, 3 ומכאן משמע שבאשת איש גרידא יוציא, ודברי רש"י "אחכם ומביא גט קאי" הם לאו בדווקא, ואפילו על עד המעיד שמת בעלה קאי, כמו שדייק בתוספות הרא"ש שם, ד"ה אלמא. וכן (כלומר, כדיוק הרא"ש) מעתיקים הרשב"א והר"א מן ההר, עמ' ל"ח, בשם רש"י (אבל בחי' הרמב"ן הוא כמו ברש"י שלפנינו), ועיין גם באו"ז ח"א סי' תרי"ז, ד"ה תנן, אות ו', פ"ד סע"ד (ורבינו רגיל להעתיק לשון רש"י), וכן מפורש בשאילתות שהבאנו להלן בפנים. ולפי כ"ז קשה לקבל את חידושו של בעל אבני מלואים, סי' י"ב ס"ק ב', בשיטת רש"י. והלך זה ונשאה מכוער הדבר. וכשיטת רש"י מפורש גם בשאילתות פנחס סי' קל"ד: גבי אשת איש תנן כנס מוציאין מידו (פ"ב מ"ח), בהמביא גט ובמת ובחכם לא תנן אם כנס, להידא מדמינן להו וכו'. וכן פסק הר"מ בפ"י מה' גירושין הי"ד ובפיה"מ ספ"ב, ועיין גם פי"ב מה' גירושין הי"ט, וכן פסקו רוב הראשונים, עיין בשו"ע אה"ע ריש סי' י"ב ובנושאי כליו שם. ולפי גירסת כי"ע בתוספתא הרי מפורש כאן כדברי השאילתות, רש"י ועוד. ברם בתוספות כ"ה סע"ב פירשו "רננה" שאין כאן אלא רננה בעלמא, שאפילו אם אמת הדבר והחכם אסר שלא כדין, הרי אחרי שגרשה בעלה כדין (עיין גיטין פ"ד מ"ז) היא מותרת לו. ומוכח מדבריהם שבמביא גט ובמעיד שמת שאם החשד הוא אמת הרי היא אשת איש, ואפילו אם כנס יוציא. וכן מוכח בתוספות ישנים במקומו, ורמז להם רבינו ירוחם, חוה, נתיב כ"ג ח"ב. ועיין בהגהות הרש"ש כתובות כ"ב סע"ב. וכן משמע בתוספות הרא"ש ובפסקיו ספ"ב (בתשובותיו חזר בו, עיין מ"ש להלן). ואעפ"י שלעיל אמרו שבשבויה אם כנס לא יוציא, שאני שבויה שהקילו בה חכמים, כמו שפירשו הרמב"ן והריטב"א כ"ה ב'. ואשר לתוספתא כאן הרי ראינו שבכי"ו, ד וקג"נ חסרה כאן הבבא "אם כנס לא יוציא". ומתוך דברי הרשב"א כ"ה ב' מוכח שכל הבבא שלנו היתה חסרה לפניו, שהרי לא העתיק אותה, והסיק: אלמא מדקתני בכולהו אם כנס לא יוציא, ושייר למת הרגתיו הרגנוהו, ולא תני בהו מידי, משמע דהתם אפילו כנס יוציא. ואילו הבבא שלנו אינו מזכיר כלל. ובמאירי שם (אלבק 114, דיקמן 107): וכן לא שנו בה זו של מביא גט. ומדברי הריטב"א שם משמע שחסרו לפניו בבא זו וגם הבבא שלהלן בסמוך, וסבר שהתוספתא דלגה עליה בכוונה, שכן הוא כותב: דבתוספתא קתני החכם שאסר את האשה וטען מן הנכרית ומן השפחה וגוי ועבד שבאו על בת ישראל ונתגיירו שאם כנסו לא יוציאו, ולא קתני בהם המביא גט והאומר הרגתיו הרגנוהו, אלמא בהנהו אם כנס יוציא. ושמא יש כאן שיבוש, וצ"ל: ולא קתני בה בהמביא וכו'. וגם במאירי הנ"ל אפשר שצ"ל: וכן לא שנו בזו (במקום: בה זו) של מביא גט, כמו שהגיה הר"ח אלבק שם. ובתי' הרמב"ן שם קיצר בהעתקת התוספתא, והסיק: ולהכי קתני הני, ולא משתמיט ותני בעדות אשת איש 4 אין לדעת אם הכוונה רק ל"מת, הרגתיו, הרגנוהו", או גם למביא גט, עיין מ"ש לעיל בסמוך. לא יוציא. ועל כל פנים הראשונים הנ"ל רצו להוכיח מכאן 5 ולמעשה אין הבדל אם היתה לפניהם הבבא של המביא גט בתוספתא, או שחסרה לפניהם. ואפילו אם נניח שלפני הרמב"ן והריטב"א חסרה גם הרישא של הבבא שלאחריה, הרי הדברים שנויים במשנתנו, ועליהם עונים דברי התוספתא שלהלן. והשאלה היא למה לא הוסיפה התוספתא על דברי המשנה (המביא גט וכו', מת, הרגנוהו וכו') "אם כנס לא יוציא", כשם שהוסיפה על שאר הבבות (עיין מ"ש להלן, שו' 32, ד"ה חכם). והתשובה היא שבאילו אפילו כנס מוציא. ברם דבר אחד ברור שלא היתה להם גי' כי"ע בבבא של המביא גט. שדווקא בחכם שאסר את האשה בנדר, שעל פי דין היא גרושה גמורה, אעפ"י שאסר שלא כדין, אבל בעדות אשת איש, אעפ"י שכנס מוציא. ברם גם הרמב"ן הסיק: אלא שכבר הורו ראשונים. ואף הרא"ש שלפי פירושו בתוספותיו היה צריך להסיק שלא התירו אלא בחכם שאסר, אבל לא בעדות אשת איש, הרי גם הוא בתשובה כלל ל"ב סי' ג' פסק כדעת השאילתות ורש"י. 6 ואשר לתוספתא כבר פירש במאירי (אלבק, עמ' 115, דיקמן, עמ' 107): ולא שבקיה בבריתא לומר לא יכנוס (צ"ל: וכו', כלומר, ואם כנס לא יוציא), אלא מפני שסמך לה דבריו של ר' יהודה שאמר הרגתיו וכו'. וכוונתו שלא רצה להפסיק בין דברי הת"ק ובין דברי ר' יהודה. ועיין מ"ש להלן, שו' 32, ד"ה חכם. ועיין בבית שמואל אה"ע סי' י"ב ס"ק א' אות ג'. ומדברי הר"ח כתובות (אוה"ג שם מר"ח כ"י, עמ' 25), והביאוהו כמה מן הראשונים, משמע לכאורה שהוא סובר שאם נישאת תצא, אבל עיין בעצי ארזים ריש סי' י"ב. ועיין בשו"ע אה"ע סי' י"ז ס"ק ל"ז ובבית שמואל ובבאור הגר"א שם.

222. מת, הרגנוהו, הרגתיו וכו'. בד, כי"ע, קג"נ ומשנתנו: מת הרגתיו הרגנוהו וכו'.

323. הרגנוהו תינשא אשתו. עד כאן היא פיסקא ממשנתנו פ"ב מ"ט.

424. מעשה בליסטיס אחד וכו'. ירושלמי פ"ב הי"א, ד' ע"ב, בבלי כ"ה ב'.

5שנתפס בקפוטקיא. וכ"ה בד ובכי"ע (בקג"נ בטעות: בפונדקיא). ובירושלמי הנ"ל: בקיסרין שבקפודקיא. ובבבלי הנ"ל: במגיזת קפודקיא (וכ"ה בירושלמי פט"ז ה"ד, ט"ו ע"ד). ובתוספות שם, ד"ה במגיזת: יש ספרים דגרסי במזיגת . וגירסא זו נכונה, והיא מזיגה של קפוטקיא היא קיסרין של קפוטקיא, עיין מ"ש לעיל שבת פט"ו, ח"ג, עמ' 250, שו' 29, ולהלן פי"ד, שו' 36–37, ד"ה וכשבאתי.

624-25. צאו ואמרו לאשתו של שמעון בן כהנא. עיין מ"ש לעיל שביעית ח"ב, עמ' 547, הערה 2.

725. אני הרגתיו בכניסתו ללוד. וכ"ה בד ובכי"ע ובירושלמי. ובקג"נ: בכניסתי ללוד. ובבבלי: בכניסתי ללוד. ואמרי לה בכניסתו ללוד. ושמעון בן כהנא חי בזמן מרד בר כוכבא (עיין בהערה הנ"ל), ואפשר שסיעת הליסטיס הרגו אותו מטעמים פוליטיים, ואח"כ ברחו לקפודקיא ושם נתפסו ונידונו למיתה.

827. הנטען מאשת איש ונתגרשה על ידי אחר וכו'. בבלי כ"ד ב'. ועיין ירושלמי פ"ב סה"י, ד' ע"א. וברשב"א, ריטב"א ומאירי הנ"ל בשם התוספתא. ובארו בבבלי שם, שאחרי שנישאת לאחר הוי ליה כעין נפסק הקול. ועיין בשו"ת משיב דבר ח"ד סי' ט"ו, ד"ה והא. ולפי פשוטה "ע"י אחר" כוונתו מחמת זנות עם אחר (דוגמת "על ידו" שבבבלי כ"ד ב'). והיא ברייתא אחרת.

928. הנטען מן האשה לא ישא אמה וכו'. בבלי כ"ו א', צ"ז א'. ובשם התוספתא בס' יחוסי תו"א, עמ' שמ"ג. ועיין בס' יריאים השלם עמ' העריות, סוף סי' כ"ג, 7 עיי"ש שהביא בשם בה"ג שהוא הדין כל שבע עריות. וכ"ה בה"ג ה' עדיות, ד"ו נ"ג ע"ב, ד"ב עמ' 258. וכן פסק הר"מ בפ"ב מה' איסורי ביאה הי"ב, ועיין במ"מ שם וברשב"א כ"ו א'. אבל במאירי צ"ז א', הוצ' דיקמן, סוף עמ' 351, הביא בשם "יש אומרין" שלא אסרו אלא דווקא באותן שהוזכרו (כלומר, אמה, בתה ואחותה) מפני שהן רגילות לבוא. וכ"ה דעת הריטב"א שם (ועיי"ש כ"ו א' ובנ"י ספ"ב) ועוד, עיין בהערות הר"ש דיקמן למאירי שם. ובה"ג ה' מיאון, ד"ו ס"ד ע"ב, ד"ב עמ' 305, מפורש שלא אסרו אלא חמש עריות, ולא מנו את אם אמה ואת אם אביה, ומשמע שלא גזרו בזקנות, משום שדרכן של זקנות לבוא אצל הצעירות אבל אין דרכן של צעירות לבוא אצל הזקנות. עמ' 34, ובראשונים הנ"ל. ובארו בבבלי שהטעם הוא שמא יזנה אתה אחרי שנשא את אמה.

10ואם כנס לא יוציא. הראשונים הנ"ל (חוץ מס' יריאים). וכן פסק בר"מ פ"ב מה' איסורי ביאה סהי"א, ובמ"מ שם הביא את התוספתא. וכן הוכיחו מכאן ברמב"ן כ"ה ב', בריטב"א כ"ו א' ובנ"י ספ"ב סי' כ"ז. ונתבאר בר"מ הנ"ל ועוד, שאפילו וודאי בא עליה לא יוציא. ובירושלמי פ"י ה"ח (בד"ח ה"ו), י"א סע"א: אתא עובד' קומי ר' מנא (כלומר, בבא על חמותו) ואפיק לה (כלומר, לאשתו), [לא] דהוא סבר כר' יהודה (כלומר, שחמותו אוסרת את אשתו מן התורה), אלא שהיתה מתרגלת לבוא אצלה. ועיין בס' יחוסי תו"א הנ"ל ובשלטה"ג פ"י בשם ריא"ז ומ"ש בס' עצי ארזים סי' ט"ו, אות י"א. אבל באו"ז ח"א סי' תרי"ז, פ"ד ע"ד, ד"ה המביא אות ח': ולא אתבריר לי בהא אם כנס אם מוציא אם לאו. והוא חוזר על כך להלן שם, ד"ה תנן, אות ח', ומוסיף: אם יש לחלק ברננות אם לאו. ולפלא שרבינו ז"ל לא הביא את התוספתא, ושמא חסרה לפניו הבבא "ואם כנס לא יוציא", שהרי גם לעיל ולהלן חסרה בבא זו בנוסחאות אחדות וישנה באחרות.