תוספתא כפשוטה על יבמות ד:ו

129. גוי ועבד הבא על בת ישראל וכו'. רמב"ן כ"ד ב', רשב"א, ריטב"א, מאירי כ"ה ב' הנ"ל, ר"מ פ"י מה' גירושין הי"ד, ובמ"מ שם הביא את התוספתא כאן. ועיין מ"ש להלן כתובות פ"א, שו' 17–18, ד"ה רצו לקיים. ובהגהות מיימוניות שם משמע שיש שפירשו את התוספתא בגוי שבא על אשת איש, 8 ובהגה"מ ד' קושטא מסיים: והר' ר' אליעזר כתב בהגהה פ"ק דכתובות דנראה דשריא ליה, דגר שנתגייר כקטון שנולד דמי ע"כ. הלכתא (שמא צ"ל: הלכך) מסתברא אינו אסור אלא משום לזות שפתיים, כמו שכתב הר'. ועיין בתוספות כתובות ד' ב', ד"ה ולדרוש, בפני יהושע שם, ומ"ש החיד"א בשו"ת חיים שאל ח"א סי' מ"ט. אלא שהר"מ פירשה בפנויה, עיי"ש. ועיין מ"ש בהגה"מ רפי"ח מה' איסורי ביאה.

230. ישראל הבא על השפחה ועל הנכריות וכו'. משנתנו פ"ב מ"ח, אלא ששם הלשון היא: הנטען על השפחה ונשתחררה, או על הנכרית ונתגירה וכו'. ופירש"י: לא ישאנה. משום לעז, שלא יאמרו אמת היה הקול הראשון, ועיין במהרש"א שם. וכן פירש להלן בגמרא שם (כ"ד ב'): ולזות שפתים הרחק ממך. דאתו לאחזוקי קלא קמא. וכן פירשו הרי"ד בפסקיו ור"א מן ההר, עמ' ל'. ולפ"ז אם וודאי בא עליה, הרי טעמו של רש"י אינו קיים. ומדברי הראשונים שנביא להלן משמע שלשיטת רש"י בכגון דא אם כנס יוציא, ושלא כדברי כמה מן האחרונים שבבא עליה יכנוס לכתחילה לשיטת רש"י. אבל עיין מ"ש הנצי"ב בשו"ת משיב דבר ח"ד סי' ט"ו ומ"ש להלן בסמוך. אבל בר"ח שם (כת"י, עיין אוה"ג, עמ' 302): הנטען על השפחה וכו', פי' בא עליה וכו', הסר ממך עקשות פה , שלא יהו אומ' בשביל זה נתגיירה זו, כפי שמשמע מפשוטה של הסוגייא, כ"ד ב'. וכן פירשו ברמב"ן, ברשב"א ובריטב"א כ"ד ב', והסתייעו מן התוספתא כאן שמפורש בה: ישראל הבא וכו', ואם כנס לא יוציא, כמפורש בסיפא ולהלן כתובות פ"א ה"ג, שו' 19–20, ד"ה רצה לקיים, עיין מש"ש. ועיין בנ"י למשנתנו סי' כ"ג (ורמז לתוספתא כאן). ועיין גם במאירי כ"ד ב'. והר"ח פי' ע"פ שיטת רב בירושלמי (פ"ב ה"י, ד' ע"א) ובבבלי (כ"ד ב'), ו"הנטען" על השפחה היא בדוגמא של "הנטען" על אשת איש, אבל כולם מודים שגם בנטען ברננה בעלמא שלא יכנוס לכתחילה. 9 ולא עוד אלא שלפי פירוש זה משמע שאפילו וודאי לא בא עליה, אלא שעגב עליה גרידא, אפילו הכי לא יכנוס לכתחילה, עיין בהעמק שאלה לשאילתות, פנחס, סי' קל"ד. והר"מ (פ"י מה' גירושין הי"ד) הנ"ל, הביא את משנתנו בלשונה "הנטען על השפחה" וכו', ואח"כ הביא את הרישא של התוספתא "גוי ועבד הבא" וכו', ללמדנו שבין בנטען ברננה ובין בוודאי לא יכנוס, ואם כנס לא יוציא. ואשר לשפחה לפי פירוש הר"ח וסייעתו, עיין שו"ת רע"א פסקים סי' קכ"א, ומ"ש עליו בהעמק שאלה פנחס סוף סי' קל"ד, וכבר האריכו בזה האחרונים, עיין בערוך לנר, בקרן אורה ועוד. ועיין בירושלמי בסוגיין פ"ב ה"י, ד' ע"א, ומ"ש בס' עצי ארזים סי' י"א ס"ק ט"ו. ובאמת בירושלמי קידושין פ"ד ה"א, ס"ה ע"ב: רב אמר הלכה גרים הן (כבבלי כאן כ"ד ב'), ואין דוחין אותן כדרך שדוחין את הגרים תחילה, אבל מקבלין אותן וצריכין קירוב פעם שנייה (כ"ה בשרי"ר, עמ' 236) גיירו (צ"ל: לגיירן) לשם. ולפ"ז נראה שכל זמן שלא נתגיירו אח"כ לשם, יש חשש לעז על בני הגיורת. ועיין בשו"ת דברי חיים להגר"ח מצאנז ח"ב אה"ע סי' ל"ו.

332. חכם שאסר את האשה כנדר על בעלה, הרי זה לא ישאנה. וכ"ה בד ובקג"נ ובמשנתנו ספ"ב. אבל בכי"ע: הרי זה לא יכנוס, ואם כנס לא יוציא . וכע"ז גם ברשב"א, במאירי ובריטב"א כ"ה ב' הנ"ל. וברור שכן היה גם לפני הרמב"ן שם, אעפ"י שקיצר ולא העתיק, שאם לא כן מה היא הראייה מ"מת הרגתיו" וכו', והרי אף לפנינו שבוודאי אם כנס לא יוציא, ומ"מ לא הזכירו בה "אם כנס לא יוציא", וכמו שהעיר בהעמק שאלה לשאילתות פנחס סוף סי' קל"ד. ובעל כרחינו אנו אומרים שהיתה לפניו בתוספתא כגי' כי"ע, וכמו שהעתיקו הראשונים הנ"ל. ורבותינו הנ"ל סברו שהבבא שלפנינו (לפי גירסת כי"ע) היא הברייתא ששנה להם רב זוטי (בבלי כ"ה סע"ב), ודווקנית היא, וממילא כל הברייתות כאן דסמכא הן, וכמקום שלא שנו "ואם כנס לא יוציא", אפילו כנס יוציא.

433. במי דברים אמורים וכו'. עיין מ"ש על צורה זו לעיל דמאי, עמ' 227, הערה 14.

533-34. בזמן שלא היתה לו אשה, או שהיתה לו וגירשה מפני זו וכו'. במשנתנו ספ"ב: וכולם שהיו להם נשים ומתו מותרות כו'. ור' יהודה מוסיף שאם גירש את אשתו מפני זו, כלומר שהרגיל קטטה עם אשתו, כדי לישא את האשה שאסרה על בעלה, אסורה לו, אבל אם גירש את אשתו מחמתה (שהיא הרגילה קטטה) מותר לו אח"כ לישא את האשה שאסרה על בעלה בנדר. ועיין בבלי כ"ו א' שהביאו ברייתא: אפי' נתגרשו, כלומר אפילו גירש את אשתו מותר לו לקחת את הראשונה, ותירצו (בלישנא בתרא): הא דארגילה היא. ובירושלמי ספ"ב, ד' ע"ב: לא אמרה (כלומר, משנתנו הנ"ל) אלא מתו. הא אם נתגרשו לא. והירושלמי אינו מחלק בין הרגיל הוא ובין הרגילה היא, ושמא הטעם הוא שאפילו הרגילה היא יש לחשוש שמא קנאה לאותה אשה, וילעזו הבריות שגרש אותה כדי לישא את הראשונה. ולפ"ז סתם משנתנו חולקת על רבי יהודה. אבל לפי הבבלי ר' יהודה מפרש את משנתנו, ומשמע כלישנא בתרא בבבלי הנ"ל, ועיין ר"מ פ"י מה' גירושין הט"ו.

634-35. וכולן שניסו לאחרים ומתו וכו'. במשנתנו ספ"ב: וכולן שנישאו לאחרים ונתגרשו, או שנתארמלו וכו'. וכאן בוודאי שאין לחלק בין מיתה וגט, שהרי לא בו הדבר תלוי. ופירשו בירושלמי ספ"ב: שאין אדם מצוי לחטוא לאחר זמן. כלומר, אין כאן מקום ללעז שיחשדו בו שאסר אותה על בעלה כדי לישא אותה לאחר זמן, אחרי שתנשא לאחר ותתפנה, או אחרי שתמות אשתו הוא.

735. וכולן שהיו לו נשים ומתו, מותרות לינשא להן. וכ"ה בד. ובכי"ע ליתא. והיא פיסקא ממשנתנו ספ"ב. ופירש"י (כ"ו רע"א): וכולם. החכם והמביא גט והמעיד באשה להשיאה דתנן בהן לא יכנוס. ור"א מן ההר הביא את פירש"י, והוסיף: ומסתברא דאף נטען על השפחה ונשתחררה ועל הגויה ונתגיירה אם המתין לה עד שמתה אשתו, או עד שנשאת ונתארמלה, דמותר לישאנה לכתחלה, דמוכחא מילתא דקלא שקרא הוא, דלאלתר הוה נסיב לה. וכן פסק הר"מ בפ"י מה' גירושין הט"ו. ברם בפיסקי רי"ד מביא את דברי רש"י ומוסיף: והוא פתרון נאה ביותר, דלא קאי האי וכולן אלא אמביא גט ואמעיד במיתת בעלה ואחכם שאסר את האשה, אבל הנטען על השפחה ועל הנכרית, או על הא"א דליכא עדים, עד לעולם אסורין לו, ואעפ"י שהיו להם נשים ומתו, ואעפ"י שנשאו לאחרים ומתו, או נתגרשו, הן אסורות לו וכו'. ונראה בטעמו שבמביא גט, עד מיתה וחכם שאסר את האשה בנדר, אין שום לעז במעשיהם, שהרי חייבים לעשות מה שעשו, והנישואין הם שמעוררים את החשד, והואיל והיו להם נשים בשעת מעשה, או שהנשים שהעידו עליהן, או אסרו אותן, נישאו אח"כ לאחרים, הרי אין שום מקום להטיל דופי לא בעדותן ולא בהוראתן, אבל בנטען מקודם הרי הלעז כבר קיים לפני שנשאו אותן, ואפילו היו להם נשים וכו'. הרי אח"כ שנושאין אותן מתחזק הלעז הראשון, ולכתחילה לא יכנוס, אעפ"י דאתא אחד ואפסקיה לקלא, עיין בבלי כ"ד ב'. והנה ביחס לפירוש המלה "וכולם" שבמשנתנו הרי מתוך הירושלמי מוכח בפירוש כפירש"י, שכן נתנו שם טעם למשנתנו: שאין אדם מצוי לחטוא לאחר זמן, וטעם זה אינו הולם אלא את פירש"י בלבד, אלא שהשאלה היא לא פירוש המשנה אלא ההלכה, אם גם נטען על השפחה בכלל הלכה זו, אעפ"י שלא נזכרה במשנה, וכדברי ר"א מן ההר הנ"ל. ומן הלשון "וכולן" שבתוספתא כאן משמע שלכל הפחות הדברים עונים גם על הבבא הסמוכה, והיא: ישראל הבא על השפחה וכו', בניגוד לפסק הרי"ד. אבל אפשר שפיסקא זו (וכולן שהיו לו נשים וכו') חסרה לפני רבינו, כשם שחסרה בכי"ע, ואשר לרישא "וכולן שניסו לאחרים" וכו' אפשר שהיא פיסקא מקוצרת ממשנתנו הנ"ל (וכן אפשר לומר גם על הבבא שלנו שהיא נראית מיותרת, עיין לעיל), והיא אינה מבארת כלל את הבבות שלפניה.

835-36. ר' ליעזר אומ' כולם שניסו לאחיהם ומתו, מותרות להתיבם להן. המפרשים נדחקו מאד, והרי כבר אמרנו שאם נישאו לאחרים ומתו מותרות לינשא להן. ומאי שנא יבם משאר קרובים, עיין במשנתנו ספ"ב ובבבלי ספ"ב. ולשיטת בעל תוספות רי"ד הנ"ל אפשר לפרש שדברי ר' אליעזר מכוונים גם לנטען על השפחה ועל הגויה, והן אפילו נישאו בנתים לאחרים ונתגרשו, או נתארמלו, אסורות לנטען לכתחילה, משום שנישואיו יעוררו מחדש את הלעז שפסק, ודברים הללו אמורים בנושא מרצונו, אבל אם נפלה לפניו לייבום, הרי התורה הקנתה לו את האשה, ואם הוא רוצה לקיים מצוות ייבום ולבנות בית לאחיו, אין כאן יסוד לרננה שפסקה, והיא מותרת לו לכתחילה. ואפילו לשיטת הר"מ אפשר שדברי ר' אליעזר עונים גם על "הנטען מאשת איש ונתגרשה על ידי אחר הרי זה לא יכניס" (לעיל, שו' 27), ועליה אמר ר' אליעזר שאם נישאת לאחיו ומת בלי בנים ייבם, שאחיו הפסיק את הקול, והייבום אינו מעורר חשד, שהרי לא הוא בחר בה. וכן אמרו בנטען מן האשה שלא ישא אמה (לעיל, שו' 28), ובנידון ההוא אפילו אם האם נישאת בנתים לאחר ונתארמלה, או נתגרשה, היא אסורה לו, משום שבתה שכיחה אצלו (ועכשיו אסורה עליו באיסור ערוה), ולכאורה צ"ע אם נישאת לאחיו ומת, אם היא מותרת להתייבם, שהרי בדיעבד אם כנס לא יוציא (ואינה דומה לשנייה, שכופין אותו להוציא). ושמא לא העמידו חכמים דבריהם (שאין כאן אלא חשש גרידא) במקום מצוה. ולפ"ז דברי ר' אליעזר עונים על כמה דברים שנשנו לעיל בתוספתא. אבל בשו"ת הרי"ף סי' קל"ז פסק במפורש שחולצת ולא מתייבמת. ועיין באור שמח פ"ב מה' איסורי ביאה הי"א, שהביא את התוספתא כאן לראייה לשיטת הרי"ף, עיי"ש. ועיין במשנתנו פי"ג מ"ז ומ"ש בס' אוצר הפוסקים סי' ט"ו ס"ק כ"ז, אות ס"ו, בשם ס' מרחשת ח"ב סי' ג'.

936-37. אבל החותם על שדה מקח ועל גט אשה לא חששו להן חכמים. ברייתא זו חוזרת על ההלכות שלעיל, שו' 21 ואילך, והיא נסמכת למשנתנו פ"ב מ"ט: המביא גט ממדינת הים ואמר בפני נכתב ובפני נחתם לא ישא את אשתו. מת וכו' לא ישא את אשתו. ואמרו שבחותם על שדה מקח או על גט אשה, לא חששו חכמים, ומותר לו ליקח את המקח, ולישא את האשה אפילו לכתחילה. וברייתא זו הובאה בבבלי כ"ה ב' וגיטין ס"ז א'. ובתוספות כאן, ד"ה לא, כתבו: ואע"ג דשרי, מ"מ בעל נפש יתרחק, כדתניא עלה באלו טרפות דן את הדין וכו', אבל חכמים אמרו התרחק מן הכיעור וכו'. וכן פסקו כמה מן הראשונים, עיין בהגהת הרמ"א אה"ע סי' י"ב ס"ק א' ובאחרונים שם. והוא לשיטת הבבלי שהביאו כאן ובגיטין רק בבא שלנו, ובחולין הביאו את הסיפא, אבל בלשון התוספתא כאן שנשנו שתי הבבות יחד אין הכרח לפרש ש"אבל אמרו חכמים" וכו' שלהלן עונה גם על הבבא שלנו. ובירושלמי לא נזכרה הברייתא שלנו כלל, אלא הביאו (ספ"ב, ד' ע"ב) ברייתא המפרשת את משנת ב"מ פ"ג מ"ו: רבן שמעון בן גמליאל אומר מוכרן (כלומר, הנפקד) בפני בית דין. ושנו בה: בית דין לא יקחו . כלומר, כשם שהנפקד אינו רשאי לקנות לעצמו, 10 להלן ב"מ פ"ב ה"ח, בבלי שם ל"ח א'. כך ב"ד, שהוא מוכר על פיהם, לא יקחו לעצמם. ושאלו בירושלמי כאן מאי שנא ממיאנה וחלצה בפניו שמותר לו לישאנה, ואף שנראה כאילו לעצמם התירו, ותירצו: תמן המקח דרכו להשתלש, ברם הכא אין שנים מצויים לחטוא מפני אחד. ובדיני ממונות דינם כגבאי צדקה שאין רשאים ליקח בעצמן (תוספתא ובבלי הנ"ל). ואף הרי"ף בסוף פירקין לא הביא את הירושלמי אלא כבאור למשנתנו למה מותר לו לדיין לישא את האשה אחרי שחלצה או שמיאנה בפניו, ואין אנו חוששים שמא יעץ לה לחלוץ, או למאן (עיין בתוספות הרא"ש כ"ה סע"ב), והוא הדין בשנים חתומים על הגט, אין שנים מצויים לחטוא בשביל אחד. ואשר לברייתא שבתוספתא הרי בעדים החתומים על הגט קיים טעם הירושלמי שאין שנים מצויים לחטוא מפני אחד, אבל עדים החתומים על שדה מקח אינם עניין כלל לנידון שבירושלמי. הברייתא שבירושלמי עוסקת בנפקד שצריך למכור פירות שהולכים ונפסדים, ודינם שימכרו ע"פ בית דין, והדיינים הם הם הפוסקים שהפירות ימכרו, וכשהם לוקחים לעצמם, לעצמם הם פוסקים ויש כאן חשד גמור, ויותר מכיעור. והוא הדין בחליצה ומיאון, סתם אשה להנשא עומדת, ואם תנשא לאחד מהם נמצא כאילו מלכתחילה לעצמו התיר, ולפיכך היו צריכים ליתן טעם שאין שנים מצויים לחטוא מפני אחד. אבל בשדה מקח סתמה אינה עומדת למכירה ע"י הלוקח, ולא עוד אלא בשעה שהם חתמו אין מעידים אלא לבקשת המוכר, או הנותן (עיין ב"ב פ"י מ"ג), וסתמן אין כאן ערעור כלל על עדותן, ויש כאן תרתי לטיבותא; א. מסתבר להניח שלקיחת השדה ע"י העדים נתחדשה להם אחר כך, אחרי שחתמו. ב'. מתחילה לא היה כאן ערעור כלל על עדותן. לפיכך אין לחשוש לא לחשוד ולא לכיעור, ומותר להם לקנות את השדה אפילו בשותפות, כדברי הר"ם שהביא בריטב"א כ"ה ב' וקצת גדולי הדור שהביא במאירי שם. ועיין בס' התרומות שער נ"א סוף ח"ה (והביאו בטחו"מ סי' ס"ו) ובשו"ע חו"מ סי' ל"ז ס"ק ז', סי' ס"ו ס"ק כ"א, בש"ך שם, ומ"ש בברכי יוסף אה"ע סי' י"ב. ובאמת אינו עניין לברייתא שבתוספתא כאן, ורבותינו מדברים בשעה שהבעלים מערערים על העדים, ויש כאן עניין של נאמנות. ועיין במאירי הנ"ל, הוצ' דיקמן, 106 ע"ב, ובהערות שם. ועיין מ"ש להלן בסמוך.