תוספתא כפשוטה על יבמות ד:ז
תוספתא כפשוטה על יבמות · Tosefta Kifshutah on Yevamot 4:7
Open in the reader →137-38. חכם שדן את הדין, טימא, וטיהר, אסר, והתיר, וכן העדים שהעידו, הרי אילו מותרין ליקח וכו'. אף בבא זו לא הובאה אלא בבבלי (חולין מ"ד ב') ואינה בירושלמי. ונחלקו הראשונים אם סיום הברייתא "רחק מן הכיאור" עונה על הרישא גרידא, על דיין מומחה שדן יחידי, אבל בעדים שהעידו מותר לו לאחד מהם לקנות את השדה, מפני שאין שנים מצויים לחטוא מפני אחד, או שהסיום עונה על כל הברייתא, ואף לעד אחד אסור לקנות את השדה, וכשיטת התוספות כ"ה סע"ב כאן, שאף ברישא, בשנים החתומים על השדה יש כאן כיאור, עיין בים של שלמה כאן פ"ב סי' כ'. וכבר אמרנו לעיל שבתוספתא קשה לפרש כן. ולפי פירושנו לעיל אין הבבא שלנו דומה לרישא, משום שכאן באה שאלה לפני הדיין, ונסתפקו בין בדינו בין בהוראתו, וכן בעדים שמעידים ע"פ בקשת הנתבע, התובע מכחיש אותם, ולפיכך יש כאן כיעור אם יקחו אח"כ את השדה. ומאידך גיסא שורת הדין היא שהם מותרים לקנות את הפירות ואת המקח, משום שבשעת הדין והעדות לא עמדו הדברים למכירה, ואין הנידון דומה לפירות אבודים שעומדים למכירה בשעת פסק הדין, או לאשה שסתמה עומדת להנשא. ופשיטא שכל הפירוש הוא לשיטת בני א"י גרידא.
238-39. אבל אמרו חכמים רחק מן הכיאור ומן הדומה לכיאור. בבלי חולין מ"ד ב' הנ"ל, להלן חולין פ"ב סהכ"ד, מכילתא לדברים כת"י (מדרש תנאים של הופמן, עמ' 134), אבות דר"ן פ"א הוצ' שכטר, ה' ע"א, מס' דרך ארץ הוצ' היגר, עמ' 63, שם, עמ' 126, מס' ד"א זעירא, הוצ' הנ"ל, עמ' 90. ועיין מ"ש על התפתחות משמעותו של המאמר גדלי' אלון בתרביץ שי"א (ת"ש), עמ' 135, דברים של טעם, ועיי"ש הערה 45, ומ"ש וילים הנרי לו בספר שאל־נא לדר רישון, עמ' 71.