תוספתא כפשוטה על יבמות ה:ח

143-44. שני אחין נשואין שתי אחיות ומת אחד מהן וכו'. משנתנו פ"ג סמ"ט, ועיין מה שדייקו בבבלי שם ל"ב א'. ובתוספתא אין קושי, משום שהקדים הלכה זו כפתיחה למחלוקת התנאים שלהלן. וברשב"א, ריטב"א ומאירי ל"ב א' הביאו את הברייתא שלנו בשם התוספתא.

245-46. אם בא עליה, חייב עליה משם אשת אח ומשם אחות אשה. וכן בבבלי ל"ב א': ת"ר בא עליה חייב עליה וכו'. ובירושלמי פ"ג הי"ב, ה' ע"א: אם בא על השנייה חייב שתים, משום אשת אח ומשום אשה אל אחותה. וכבר פירשתי במחברתי "על הירושלמי" (ירושלים תרפ"ט), עמ' 50, שזו היא התוספתא שלפנינו (והציון והפיסקא בירושלמי נכנסו בטעות, כרגיל בירושלמי, והכל שייך להי"א), ופירושי המפרשים אין להביא בחשבון כלל. ופירש"י: בא עליה. בחיי אשתו. אבל בתשה"ג אסף (ירושלים תרפ"ט, סוף עמ' 134, אוה"ג, עמ' 266): [שנש]א שמעון אחות אשתו של [ראובן, מ]ת ראובן ומתה אשתו של שמעון, ובא [שמעון על אח]ותה של אשת ראובן אינו חייב שמעון [אלא מש]ום אחות אשה בלבד, ואסור ליבם אותה שעמדה עליו שעה אחת באיסור, שהיא אחות אשה. וכן במאירי ל"ב א' (אלבק 142, דיקמן 135): ואף גדולי הרבנים ז"ל כתבו בפירוש, בא עליה בחיי אשתו, וכן הדברים נראים בלא פקפוק. אלא שגאוני הראשונים ז"ל כתבו בפי' שאף לאחר מיתת אשתו כן, ודאי לענין פירוש נראין דבריהם לומר דאכולה מתני' קאי, ואף בתוספתא אמרו בפירוש, שני אחים נשואין שתי אחיות וכו', ולענין פסק מיהא הדברים מתמיהים. וכפירוש הגאון הביא הרשב"א בשם הר"ח, והעיר: ולא ידעתי מפני מה חייב משום אחות אשה אחר שמתה אשת החי, אלא שכך מצאתיה בתוספתא מפורש כדבריו, דגרסי' התם בפ"ה שני אחין נשואין וכו'. והסיק שם: ואפילו הכי נ"ל שדברי התוספתא לצדדין אמורין, וה"ק אם מתה אח"כ אשתו של שני וכו', בא עליה קודם שמתה אשתו חייב כו'. וכן מביא הריטב"א שם בשם הר"ח ואומר שהתוספתא הטעתו, אבל באמת הפירוש גם בתוספתא הוא לצדדין, והבבא שלנו עונה על הרישא, כפירש"י בבבלי. ועיין בתוספות ל"ג א', ד"ה בר קפרא, במהרש"א ובערוך לנר שם. והרי בתורה כתוב מפורש לצרר עליה בחייה, ועכשיו שאחותה מתה, למה יהא חייב עליה משום אחות אשה, ואעפ"י שבין כך ובין כך אסורה עליה משום אשת אח, היכן שמענו שאין היתר חל על איסור. ולא עוד אלא שהר"ח פירש כן גם בבבלי, וכיצד אפשר לפרש שם אח"כ את המשא והמתן בדברי ר' שמעון, עיי"ש. ובמשנת סנהדרין פ"ז מ"ד: הבא על אשת אב חייב עליה משום אשת אב ומשום אשת איש, בין בחיי אביו בין לאחר מיתת אביו וכו', הבא על כלתו חייב עליה משום כלתו ומשום אשת איש, בין בחיי בנו בין לאחר מיתת בנו . ומלשון המשנה משמע לכאורה שחייב משום אשת איש אפילו לאחר מיתת אביו, או לאחר מיתת בנו. וכבר ישבו הגאונים על מדוכה זו, ובה"ג ה' עריות, ד"ו נ"ב ע"ג, הביא את משנתנו הנ"ל, וכתב עליה: מאי קאמר, הכי קאמר, הבא על אשת אביו וכו', וחייב עליה משום אשת אב בין בחיי אב בין לאחר מיתת אב וכו'. וכן להלן שם, נ"ה סע"ד: ואמרינן מאי קאמר, הכי קאמ' הבא על אשת אב בחיי אביו, חייב עליה משו' אשת אב ומשום אשת איש, וחייב משום אשת אב לאחר מיתת אביו כבחיי אביו וכו'. וכ"ה בה"ג ד"ב, עמ' 255 (אלא שיש שם השמטה ברורה), ועמ' 270. וכן פירש ר"ח בסנהדרין (נ"ד א'), רש"י (נ"ג א'), רבינו יונה, המאירי ועוד. ועיין בחי' הר"ן נ"ג א' שנתקשה בלשון משנתנו. והר"מ בפיה"מ לסנהדרין פ"ז לא פירש כלום, אבל בפיה"מ כריתות פ"ג מ"ה כתב: וכשמת ישמעאל וייבם אותה יצחק איתוסף בה אשת אב ואיסור אשת איש (כלומר, על יעקב), והם שני איסורין הבאים כאחד, בין שהיה יצחק חי, או מת , כמו שנתבאר בשביעי מסנהדרין כשאומר הבא על אשת אב חייב משום אשת אב ומשום אשת איש, בין בחיי אביו בין לאחר מיתת אביו , וכשתהיה שרה זו נדה שגג בה יעקב, ואשתו קיימת חייב בה שמנה חטאות. אמנם במשניות ד"נ עם הגד"נ נסגרו המלים "בין שהיה יצחק חי... לאחר מיתת אביו", ולהלן הוגה בגליון (אחרי המלים "שגג בה יעקב"): בחיי יצחק . וכן הביא בתיו"ט בשס נוסח כ"י. ברם גם בנוסח כ"י של בעל התיו"ט היתה הגירסא כלפנינו, אלא שהוגהה, עיי"ש. וכ"ה בשני כת"י שבדקתי. וברור שלפנינו מהדו"ק של פיה"מ להר"מ, ואח"כ חזר בו, עיין בחבורו פ"ד מה' שגגות ה"ב. וכבר הוכחתי (מבוא לה' הירושלמי להר"מ, עמ' י"ג ואילך), שהר"מ נמשך בפיה"מ מהדו"ק אחרי פירושי הגאונים, וכנראה שאף שם היו גאונים שחלקו על בה"ג הנ"ל. ברם כאן אין איסור אשת איש, שאין חיוב כרת מעכב הפקעת חיוב מיתת ב"ד.

346-47. דברי ר' מאיר. ר' יוסה ור' שמעון אומ' אינו חייב אלא משם אשת אח בלבד. וכ"ה בד, אלא ששם: ורבי שמעון אומר וכו'. ובכי"ע, בקג"נ, ברשב"א ובריטב"א הנ"ל: דברי ר' יוסי, ואין שם זכר לשם "ר' מאיר". וכל המשא והמתן בבבלי שם מבוסס על הגירסא ר' יוסי, ולפי גירסת ד וכי"ו כאן ר' מאיר הוא שסובר שאיסור חל על איסור, ולכל הפחות באיסור כולל ובאיסור מוסיף, 9 עיין בבלי כאן ל"ד א', כריתות י"ד א', ב', חולין ק"א א' ועוד. ואין הבדל בין נשא חי ואח"כ נשא מת ובין נשא מת ואח"כ נשא חי, עיין בבלי כאן ל"ב ב'. ור' יוסי לשיטתו שסובר שאין איסור חל על איסור, כשיטתו במשנת סנהדרין פ"ט מ"ד, ומדברים כאן בנשא מת ואח"כ נשא חי, שאין כאן איסור מוסיף (עיין בתוספות ל"ב ב', ד"ה אלא), ולפיכך אינו חייב אלא משום אשת אח בלבד, עיין בבלי ל"ב ב' וכריתות י"ד ב'. ואף ר' שמעון לשיטתו שסובר כן. 10 עיין בבלי פסחים ל"ו רע"א ובמקבילות שצוינו בגליון שם. ובבבלי כאן ל"ב א' הביאו ברייתא אחרת: ר' שמעון אומר אינו חייב אלא משום אחות אשה בלבד, ועיי"ש ל"ג ב'. אבל נראה שהגירסא "ר' מאיר" היא ט"ס, ולהלן בסמוך לא נזכר שמו בשום נוסח, 11 ועיין קרן אורה ל"ג רע"ב, ד"ה ואלו, ושם סע"ב, ד"ה אלא. ואפשר שיש כאן תיקון מן הגליון שנכנס שלא במקומו, והוא שייך לעיל, שו' 41, ורצו לתקן שם: שחולצת ולא מתיבמת דברי ר' מאיר (במקום: דברי ר' יוסה), והוא כשיטת הירושלמי, עיין מ"ש לעיל, שו' 41, ד"ה דברי ר' יוסה.

447-48. זר ששימש במקדש ובעל מום ששימש בטומאה, חייב משם זרות ומשום טומאה משם בעל מום ומשם טומאה, דברי ר' יוסה. וכ"ה בכי"ע ובקג"נ, אלא שבשניהם: משום זרות ומשום בעל מום ומשום טומאה, והיא היא, וברור שהכוונה, שזר ששימש בטומאה חייב משום זרות ומשום טומאה, וכן בעל מום ששימש בטומאה חייב משום בעל מום ומשום טומאה. ולפי גירסא זו מפורש שאף זר ששימש חייב משום טומאה (אף במקום שאינו חייב משום כניסה, כבבלי שבועות י"ז רע"ב), כשיטת המאירי ל"ב ב' (אלבק, 143, דיקמן, 136, ובהערות שם). אבל בתוספות ל"ב סע"ב, בחי' הרמב"ן שם, בר"מ פ"ט מה' ביאת המקדש הי"א פסקו שזר אינו חייב על עבודה בטומאה, כמפורש להלן זבחים פי"ב הט"ז. 12 עיין מ"ש בתס"ר כאן, עמ' 20. ובהר המריה על הר"מ שם העיר על הספרי קרח פי' קט"ז (הורוביץ, עמ' 134). ועיין מ"ש בבאור הספרי בעמק הנצי"ב במקומו, עמ' פ"ח. וכנראה שיש כאן מחלוקת תנאים. ברם בד גורס: זר ששמש בשבת במקדש ובעל מום ששימש בטומאה חייב משם זרו' ומשם שבת משם בעל מום ומשם טומא' וכו', וכע"ז הגירסא בברייתא זו בבבלי ל"ג ב'. וכן בירושלמי שבת פ"ב ה"ה, ה' סע"א: נפקון ושמעון ר' יוסי אומר שתים, ור' שמעון אומר אחת, מאן דמר אחת, משום זרות. ומאן דמר שתים, אחת משום זרות. חורנייתה למה וכו', מכיון שהוא רוצה באכולן כמבשל הוא (כלומר, וחייב משום שבת). וברייתא זו הובאה בירושלמי על מחלוקת ר' חייא ובר קפרא שנחלקו בפירוש בזר ששימש בשבת, 13 אעפ"י שבירושלמי כי"ל חסרה המלה "בשבת" בגוף כתה"י, אבל מתוך העניין שם ברור שהמחלוקת היא בזר ששימש בשבת, ולא בטומאה. כשם שהובאה ברייתא זו בבבלי על אותה מחלוקת. אבל קשה לשבש שלש נוסחאות של התוספתא, ושמא תוקנה גירסת ד ע"פ התלמודים, ויש לפנינו שתי ברייתות. ובבבלי ל"ג א' ואילך פירשוה שהמחלוקת היא באיסור חל על איסור באיסור כולל, או באיסור בת אחת, עיי"ש.