תוספתא כפשוטה על יבמות ו:ג

19. העושה מאמר ביבמתו ונמצאת מעוברת וכו'. וכ"ה בד, בכי"ע ובקג"נ. ובבבלי ל"ה ב', ל"ו א': הכונס את יבמתו וכו'. ולכאורה צ"ל בתוספתא כן, כמו שהגיה בח"ד. אבל קשה להגיה ארבע נוסחאות. ושמא ברייתא זו כר' אלעזר בן ערך, 10 להלן תוספתא נדרים פ"ו ה"ה, ירושלמי כאן פ"ב ה"א, ג' ע"ג, פ"ג ה"ה, ד' ע"ד, פ"ד ה"ז, ה' ע"ד, פ"ה ה"א, ו' סע"ג, פ"ו ה"ד, ז' ע"ג, קידושין פ"א סה"א, נ"ח סע"ד. כמו שפירש בעיטור בכורים. ועיין ירושלמי נדרים פ"י סה"ו ובפ"מ שם. ובירושלמי כאן פ"ג ה"ה הנ"ל מבואר שלר"א בן ערך אם עשה בה מאמר וגירשה אינה צריכה חליצה (עיין בתוספות ישנים כ"ט סע"א), ובוודאי שלשיטתו אין האחים יכולים לפסול אותה אחרי מאמרו, ופשיטא שלדעתו המאמר פוטר את צרתה. ולא עוד אלא שלפירוש ר"י 11 תוספות כ"ט א', ד"ה אלא. ועיין בתוספות הרא"ש כ"ט ב', ד"ה אלא. סובר ר' אלעזר שאף לב"ש המאמר פוטר את צרתה, ואף ר' אליעזר הגדול סובר כן. 12 עיין בתוספתא נדרים הנ"ל (לעיל הע' 10), בבלי כאן כ"ט ב' ונדרים ע"ד א'. ובספרי כי תצא, הוצ' הר"א פינקלשטין, עמ' 310: אשר לא יבנה את בית אחיו . ר' אליעזר אומר אשר לא בנה ואשר לא עתיד לבנות. ושמא פירושו שאין חליצה אלא במקום שלא בנה ואינו עתיד לבנות, אבל בעשה מאמר שהוא עתיד לבנות, נפטרה צרתה מחליצה (ולשיטת הירושלמי בדעת ר' אלעזר בן ערך אף היא עצמה אין בה חליצה אלא גט גרידא. ועיין מ"ש בקרן אורה כ"ט ב', ד"ה וראיתי) כסברת הר"י בתוספות שהזכרנו בפנים. ובמדרש תנאים בדברים שם, עמ' 167, צרף בעל מדרש הגדול את דרש הספרי לדרש אחר (ע"פ הבבלי י' ב'), כרגיל אצלו. ולשיטת הירושלמי בנדרים הנ"ל סובר ר' אליעזר כר' אלעזר בן ערך. ולפ"ז נקטה התוספתא כאן "העושה מאמר" כדוגמא לעושה מעשה בהיתר (עיין לעיל הערה 1), ובנידון דידן אין צורך כלל לשנות "הכונס", שהרי לשיטה הנ"ל אינם מתחדשים שום דינים בכנוסה ממש ביחס לצרתה בעניין שלנו, עיין מ"ש לעיל בריש פירקין.

29-10. עד שיודע שהוא עובר של קיימא, שאין הולד פוטר עד שיצא לאויר העולם. וכ"ה בד. ובכי"ע: עד שיודע שמא יהא עובר של קיימא, שאין הולד פטור (וכ"ה "פטור" גם בד) וכו'. ובקג"נ: עד שיודע לא יהא עובר של קיימא וכו'. ובקג"נ₂: עד שיודע שמא י.. וגירסת כי"ע וקג"נ₂ מתאימה למסורת הבבלי, והכוונה: לא תנשא צרתה עד שיוודע (כלומר, עד שיוודע טיב העובר), שמא יהא עובר בר קיימא ונמצא שלא עשה כלום, והעובר עצמו אינו פוטר עד שיצא לאויר העולם. וסייעו מכאן בבבלי ל"ה ב' לר' יוחנן, שהרי מלשון הברייתא מוכח שאם העובר אינו בר קיימא מעשהו מעשה. ובבבלי שם הביאו מתחילה קטע מן הברייתא שלנו (וגרסו בה: הכונס וכו', עיין מ"ש לעיל, שו' 9, ד"ה העושה), ולהלן ל"ו א' הביאו את כולה, ופירשוה אליבא דריש לקיש (שהלכה כמותו): הכי קתני, הכונס יבמתו ונמצאת מעוברת הרי זו לא תנשא צרתה, שמא לא יהא (השוה גירסת קג"נ) הולד בן קיימא (וחליצת מעוברת לא שמה חליצה וביאת מעוברת לא שמה ביאה, ואם תאמר הלך אחר רוב נשים, ורוב נשים ולד מעליא ילדן), 13 המוקף אינו מגוף הברייתא אלא פירוש התלמוד, והתלמוד מפרשה בדרך ממה נפשך, או שהעובר אינו של קיימא, ומעשה היבם במעוברת אינו פוטר את צרתה, ואפילו אם העובר הוא בן קיימא אין הוולד פוטר עד שיצא לאויר העולם. ולד אין פוטר עד שיצא לאויר העולם. ברם בירושלמי יש כאן שיטה אחרת, והואיל ונסתבכו בה המפרשים נעתיק את הירושלמי ונפרשהו, וכ"ה שם פ"ד ה"א, ה' ע"ג: ר' יודן בעי חלץ לה מעוברת, והפילה ? נישמעינה מן הדא, הרי שמת והניח את אשתו מעוברת יכול תהא זקוקה ליבם, תלמוד לומר ולא ימחה שמו מישראל את ששמו מחוי [יצא זה שאין שמו מחוי. יכול אף צרתה תהא מותרת להנשא], 14 המוסגר במרובעים הוא מן הילקוט קונטרס אחרון בשם הירושלמי. וכ"ה בחי' הרמב"ן ל"ה ב', ד"ה אלא (ושם בטעות: יכול תתיבם). ולפנינו השמטה ברודה ע"י הדומות, וחלק מן ההשמטה נמצא להלן בירושלמי בסמוך, ונכנס שלא במקומו. ועיין להלן, הע' 16. תלמוד לומר להקים לאחיו שם בישראל, עד שתדע אם בן קיימה הוא, אם אינו בן קיימה וכו', הכונס את יבמתו ונמצאת מעוברת, 15 זהו קטע מן הברייתא שלנו, והירושלמי קיצר, כרגיל בתלמוד זה. כמה דאת אמר צרתה לא תינשא עד שתדע במה היא מותרת אם בעיבור אם בביאה, אף בחלוצה כן, חליצה פטור וביאה פטור, כמה דתימר בביאה כך את מר בחליצה. ובפירוש הירושלמי נראה שמתחילה בררו שאין מעוברת ראויה לא ליבום ולא להנשא לחוץ משום שאין כאן לא שם מחוי, כדי שתתייבם, ולא שם מוקם, כדי שתנשא היא, או צרתה, 16 בירושלמי נקטו "צרתה", משום שהיא עצמה בין כך ובין כך אסורה להנשא משום הבחנה. לחוץ. ואח"כ הביאו קטע מן הברייתא שלנו (וגרסו שם "הכונס") שאם בא על יבמתו מעוברת אף צרתה אסורה להנשא, ואעפ"י שמן הסברא יש להתירה, שהרי יש כאן ממה נפשך, שאם יתברר שהוולד אינו בן קיימא, הרי צרתה נפטרה בביאת חברתה, ואם יהא בן קיימא תפטר בוולד. וע"ז אומר הירושלמי שאינו כן, משום שכל זמן שאין אנו יודעים אם שמו מחוי, או מוקם, 17 וכן הפירוש בירושלמי לעיל פ"ג ה"א, ד' ע"ג (וכמו שהגיהו בנועם ירושלמי ובפי' הרידב"ז שם) שהיא צריכה לדעת אם היא ניתרת בביאה, או בחליצה, משום שכל היתר הצרה לשוק הוא מכח הכתוב "אשר לא יבנה בית אחיו" (בית אחד הוא בונה), ובנידון של הירושלמי אין היא יודעת עכשיו אם נבנה בית אחיו (בביאה), או לא (בחליצה). והספק אינו מתברר אלא לאחר כך, לכשיעשה אחיו מעשה, עיין בפי' הרידב"ז במקומו ובנועם ירושלמי פ"ד (ז' ע"ב מן הספר), ד"ה הנה. ופירוש בעל ק"ע ופ"מ שם קשה, עיי"ש בשי"ק, ד"ה קיימתיה, ובמה"פ, ד"ה עד. אף צרתה אסורה להנשא עד שתדע אם היא ניתרת בולד (כלומר, ששמו מוקם), או בביאה, כלומר ששמו מחוי, ונבנה ע"י חברתה בביאה. וברור שסברא זו אינה נוהגת אלא בדבר שאינו יכול להתברר עכשיו ע"י המציאות בשום פנים, 18 שאפילו אם הוא עכשיו ראוי להיות, אם יוולד לו חסרון בבטן אמו שיפגום את חיותו עדיין שמו של אביו מחוי, כסברת בעל נימוקי יוסף בריש פ"ד. שאין אדם יודע את העתידות, אבל כל ספק שנולד אחרי שילדה אינו פוסל את האשה מלהנשא אך ורק משום הספק של עכשיו, עיין בנועם ירושלמי במקומו. תדע לך שהוא כן, שאם נקבל את דברי הירושלמי כפשוטן, הרי כשהפילה ספק בן קיימא ספק שאינו בן קיימא 19 כלומר, ספק אם יצא ראשו ורובו בחיים, ספק יצא מת, עיין מ"ש להלן בפנים, סד"ה נמצאנו. לא תוכל להנשא לעולם אפילו אם תחלוץ אח"כ, משום שלא תדע אם הוולד מתיר אותו (שהוא בן קיימא). או שהחליצה מתרת אותה. ובעל כרחינו אנו אומרים שאם הוולד כבר יצא לאויר העולם, הרי הספק הוא לא בעתיד אלא בהווה, ומה שאין אנו יודעים הוא רק חסרון בידיעה שלנו, ואם יבוא מי שהוא ויודיענו, נדע את המצב לאמיתו. 20 עיין בבלי מ"א ב' ובתוספות שם ל"ה ב', ד"ה תגלי. והברייתא שלנו היא כמשנת נדה פ"ה מ"ג: תינוק בן יום אחד וכו' ופוטר מן הייבום, כלומר דווקא תינוק שנולד, אבל עובר לא. ועיין בקרן אורה ל"ה ב', ד"ה ואי. נמצאנו למדים שאין בין הבבלי והירושלמי אלא הבדל בלשון ולא בעניין, ולמעשה שניהם מודים שאין הולד פוטר אלא עד שיצא לאויר העולם, משום שלפני כן אין לדעת בשום פנים אם שמו מחוי, או מוקם. 21 עיין מ"ש לעיל, הע' 17. ובחנם הטיל כאן הגרי"א בנועם ירושלמי מחלוקת בין התלמודים. ולפי זה נראה שגירסתנו וגירסת ד נכונה, ופירושה: הרי זו לא תנשא צרתה עד שיודע (כלומר, "שיתוודע" שנדע בוודאי) שהוא עובר של קיימא, שאין הולד פוטר עד שיצא לאויר העולם (עובר אינו פוטר, כמשנתנו הנ"ל), וקודם שיצא לאויר העולם אי אפשר לדעת בשום פנים אם הוא בן קיימא, או לא. והברייתא מלמדת שהצרה צריכה להמתין עד שתלד חברתה, ולא תנשא אלא אם יוודע שהוולד בן קיימא, אבל אם אינו בן קיימא אסורה להנשא עד שיעשה האח מעשה שני בחברתה, וכריש לקיש, שביאת מעוברת (ולפי התוספתא: מאמר במעוברת) אינה פוטרת. והברייתא מתפרשת בלי שום הגהה, ובהתאם להלכה, אפילו לשיטת הירושלמי. 22 עיין בהגהות יפה עינים ל"ה ב', ד"ה החולץ. ובפירוש "בן קיימא", עיין בס' המעשים, תרביץ ש"ב (תרצ"א), עמ' 321, בהערה 15 שם, ובחילוקים שבין אנשי מזרח ובני א"י סי' ל"ה, הוצ' ר"מ מרגליות, עמ' 155.

310-11. שומרת יבם שמתה מותר באמה. בירושלמי פ"ב סה"א, ג' ע"ג, פ"ד ה"ח, ה' סע"ד, ספ"ד, ו' ע"ג, סוטה פ"ב ה"ה, י"ח ע"ב, בשם ר' אלעזר (האמורא), ובארו שם: זיקה היתה לו בה, כיון שמתה בטלה זיקתה. ובבבלי י"ז ב' נחלקו בה אמוראים, ומי שסובר יש זיקה אוסר באמה, ולמ"ד אין זיקה מותר באמה. וכבר ראינו לעיל פ"ה, שו' 23–26, ד"ה מת נשואי נכרית, ושו' 29–30, ד"ה ולא הספיק, ולהלן פ"ז, שו' 7, ד"ה חלץ, שהתוספתא סוברת אין זיקה, וממילא ברור שמותר באמה של שומרת יבם שמתה.

411. מה היא למזונות וכו'. כלומר, שלשה חדשים אחר מיתת בעלה, 23 כן, כנראה, פירש הרשב"א (לפי שטמ"ק כתובות נ"ג ב', ד"ר קל"ו ע"ד מן הספר) עיי"ש. ואין כאן שאלה מאילו נכסים ניזונת, אלא השאלה היא אם יש לה מזונות כלל. וע"ז עונה התוספתא: כל זמן שנתחייב הבעל וכו', ואם לא נתחייב הבעל אין לה מזונות אפילו ג' חדשים הראשונים, עיין מ"ש להלן בסמוך בפנים, ובהע' 25. עיין להלן, שו' 46, ד"ה יבמה. ועיין להלן כתובות פ"ה, שו' 18–20, ושם עיקר מקומה, ומשם הביאוה הראשונים, עיין מש"ש במקומו. ובצפנת פענח פ"ה מה' יבום ה"ב פירשה ביבמה שעשה בה מאמר, 24 ולפי פירושו מדברת הברייתא לאחר ג' חדשים, עיי"ש. ועיין בתוספות מ"א ב', ד"ה עמד. עיי"ש. ולא נתחוורתי בפירושו.

5כל זמן שנתחייב וכו'. כלומר, בנשואה, אבל לא בארוסה. 25 ברם קשה למה לא אמרו בפירוש כן: אם נפלה מן הנישואין היבמין חייבין, מן האירוסין, אין היבמין חייבין. ובח"ד כתב בסוף דבריו שבדוחק יש לפרש את התוספתא בארוסה לאחר י"ב חודש. וכן באמת פירשוה כמה מן הראשונים, והבאנו אותם להלן כתובות פ"ה, שו' 18–20, ד"ה יבמה. ועיין בשטמ"ק כתובות נ"ג ב'. ולאמיתו של דבר אין כאן דוחק כלל וכלל, אם אנו מניחים שעיקר מקום הברייתא היא בכתובות הנ"ל, עיין מש"ש. ולפי הרשב"א (בשטמ"ק הנ"ל) הביא הר"ח תוספתא זו "ביבמות פרק החולץ, גבי היבמה לא תחלוץ" (מ"א ב'). ואפשר שהר"ח פירש שעיקר ההלכה הוא כאן ביבמות (וכן פירש בח"ד בלשון אחרון), ובכתובות הובאה מכאן, ולפיכך לא פשטו ממנה בבבלי כתובות שם, עיין ברמב"ן שם. ועיין ברשב"א (לפי שטמ"ק הנ"ל) שם מה שחילק בין יבמה לשאר ארוסה. ועיין מ"ש על כ"ז בכתובות פ"ה הנ"ל.

612-13. הכונס את יבמתו זכה בנכסי אחיו וכו'. במשנתנו פ"ד מ"ז: החולץ ליבמתו הרי הוא כאחד מן האחין לנחלה, ואם יש שם אב, הנכסים של אב. הכונס את יבמתו זכה בנכסים של אחיו. ובתוספתא כאן נקטו רק את הפיסקא האחרונה, עיין להלן בסמוך.

713. ר' יהודה אומ' בין כך ובין כך אם יש שם אב הנכסין של אב. משנתנו הנ"ל, ושם ברור שהכוונה שבין בחולץ ובין במייבם אם יש שם אב הנכסים של אב. ומלשון המשנה מוכח שאם אין שם אב מודה ר' יהודה שהנכסים הם של המייבם. וכן מוכח מסוגיית שני התלמודים עיין שם. ועיין מ"ש להלן בסמוך.

813-14. אם אין שם אב נכסין של אחין. לפי פשוטו של לשון בוודאי פירושו שר' יהודה חולק על עיקר ההלכה שהמייבם יורש את הנכסים, וכן פירש בח"ד. והוא חידוש גדול, עיין מ"ש לעיל בסמוך. ובספרי כי תצא פי' רפ"ט, הוצ' הר"א פינקלשטין, עמ' 308: [להקים לאחיו] שם. רבי יהודה אומר נאמר כן שם ונאמר להלן שם, מה שם האמור להלן נחלה אף שם האמור כאן נחלה, ומה שם האמור להלן זרע אף שם האמור כאן זרע. 26 כ"ה הגירסא בכל הנוסחאות, פרט לאחת, עיין בשנו"ס שם. ויש להוסיף שכן גורס בספרי גם רבינו אפרים שהובא באו"ז ח"א סי' תרי"ב, פ"ג ע"א. וכן הוא בספרי פנחס פי' קל"ג, הוצ' הרח"ש הורוביץ, עמ' 177. ושערו החכמים שדברי ר' יהודה נאמרו במקום אחד (בפרש' פנחס, או בפרש' כי תצא). אבל דבריו קשים להבין בשתי הפרשיות. 27 ועיין בפי' רבינו אפרים הנ"ל. ונראה יותר שחצי המאמר מקומו בפרש' פנחס וחציו השני בפרש' כי תצא, ומסדר הספרי הביא את כולו בשתי הפרשיות. ופירושו: מה שם האמור להלן (בראשית מ"ח, ו'. ועיין רות ד', ה') נחלה, אף שם האמור כאן (פנחס כ"ז, ד') נחלה. ומה שם האמור להלן זרע, אף שם האמור כן זרע. 28 ואפשר שהמכוון לש"א כ"ד, כ"א, או לישעי' ס"ו, כ"ב. ואני מעדיף את הפירוש שבפנים, שאם לא כן קשה למה באמת לא דרש ר' יהודה: נאמר להלן להקים זרע, וגאמר כאן להקים שם, מה להלן זרע אף כאן זרע. ו"שם האמור" הוא לאו דווקא, אלא ל"הקים שם" פירושו זרע, ואין כאן גזירה שוה של מלים אלא פירוש העניין. והכוונה לבראשית ל"ח, ח': בא אל אשת אחיך ויבם אותה והקם זרע לאחיך, ועיין שם בתרגום יונתן וברש"י. ומכאן שגם בפרשת יבמים "להקים לאחיו שם" פירושו "להקים לאחיו זרע", ור' יהודה חולק על עצם הדין שהמייבם זוכה בנכסי אחיו המת, ואף על הדרשה של הפסוק לעיל שם (כ"ה ו') "והיה הבכור אשר תלד יקום על שם אחיו המת", והוא סובר שאין הכוונה לנחלה. ובמדרש הגדול בראשית ל"ח, ט', הוצ' ר"מ מרגליות, עמ' תרמ"ח: כי לא לו יהיה הזרע , מלמד שהבן נקרא על שם אביו המת, הינו דכתיב והיה הבכור אשר תלד יקום על שם אחיו המת . ופשיטא שאין כאן אלא השערה, ועדיין צ"ע בדבר.