תוספתא כפשוטה על יבמות ו:ה

123. מי שהיה נשוי שתי נשים, ומת וכו'. משנתנו פ"ד מי"א.

224. היתה אחת מהן אסורה וכו'. ליתא במשנתנו הנ"ל, ופשוטה היא. וכל הברייתא הובאה בחיד' הרמב"ן מ"ד א', ד"ה דתנן, בחי' הרשב"א כ"ז א' ובמגיד משנה פ"ז מה' חליצה ה"י. ועיין להלן.

326-27. היתה אסור מצוה, ואסור קדושה, חלץ לה, או בא עליה, נפטרה צרתה. ירושלמי פ"ב סה"ג, ג' ע"ד (בשם "תני ר' חייה"), בבלי כ' ב'. וכגירסתינו בתוספתא כ"ה בד, בכי"ע, ברמב"ן, ברשב"א ובמ"מ הנ"ל. אבל בריטב"א מ"ד א': וכן אמרו בתוספת' היתה א' מהם איסור מצוה וכו'. ואין כאן שינוי נוסח אלא פירוש, שהרי ברישא כאן אמרו בפירוש: היתה אחת מהן אסורה וכו'. ומכאן שאף בסיפא "היתה אסור מצוה" פירושה היתה אחת מהן. ומן הברייתא שלנו שהובאה בבבלי כ' ב' הנ"ל: איסור מצוה ואיסור קדושה וכו' הוכיחו הראשונים הנ"ל שלא אמרו חליצה פסולה אינה פוטרת צרתה אלא כשנפגמה הזיקה ע"י מאמר, או גט, או חליצת מעוברת או שתי אחיות משני בתים, אבל אם האיסור על היבם הוא משום דבר אחר, אין כאן זיקה פסולה, כשיטת התוספות י"א ב', ד"ה או, כ"ו ב', ד"ה וחליצה. 32 והעירו בשני מקומות על הירושלמי פ"י ה"ג, י' ע"ד, עיי"ש מה שכתבו עליו. ועיין מה שכתב בקרן אורה (שם על דברי התוספות הנ"ל) בשיטת הירושלמי. ברם שיטת הירושלמי היא בכ"מ אליבא דר' מאיר דווקא שסובר כל שאין את מייבמיני אין את מייבם צרתי, ובירושלמי הנ"ל (פ"י ה"ג) הרי בדברי ר' שמעון עסיקינן, ולדידיה סובר הירושלמי שאינו מייבם לכתחילה (והתוספות לעיל י"א א', ד"ה ר"ש, כתבו בתחילת דבריהם לפי שיטת הבבלי. ועיין בתוספות צ"א א', ד"ה הני) משום חשש בעלמא, והיא מעין חליצה פסולה, וכסברת התוספות כ"ו ב' הנ"ל. ועיין מ"ש להלן פי"א, שו' 24, ד"ה ביאתה. אלא שמלשון הברייתא בבבלי אין הראייה כל כך ברורה, משום שאפשר היה לדחות שמדברים שם בשהיו שתיהן שוות, ושתיהן אסורות משום איסור מצוה, או איסור קדושה, אבל מלשון התוספתא הרי מוכח שאפילו אם היתה רק אחת מהן איסור קדושה וכו' חליצתה פוטרת צרתה. וכן כתב הרשב"א גם בתשובה (ח"ד סי' צ"ו), וסיים: וכן משמע מן התוספתא. ובראשונים הנ"ל הביאו את דברי בה"ג (והוא בה' יבמות, ד"ו מ"ט ע"ד) והסתייעו בו לשיטתם, שהרי מוכח מדבריו שאם היתה אחת מהם כשרה ואחת שנייה ליבם, חליצת השנייה פוטרת את הכשרה מיד, ואין הכשרה צריכה חליצה אחרת. ולפי שיטה זו מתפרשת סוגיית התלמוד בבבלי י"א ב', שאף המקשן שם יכול לסבור שחליצה פסולה פוטרת צרתה, עיי"ש. ועיין בס' חקרי לב מהדו"ב אה"ע סי' כ"ז, קל"ה ע"ג ואילך. ברם הר"מ בפ"ז מה' ייבום ה"י פסק שחליצת חייבי לאווין ושניות אינה פוטרת צרותיהן. וכ"ה שיטת רש"י כ"ו ב'. ואשר לתוספתא כאן הרי שיטת התוספתא היא שבאיסור קדושה ואיסור מצוה אף צרתה חולצת ולא מתייבמת, ושתיהן שוות, 33 אעפ"י שלהר"מ שהזכרנו בפנים הדבר אינו מעלה ואינו מוריד, עיין במגיד משנה במקומו ומ"ש בפ"ה שם הי"א. ועיין בקרן אורה כ' ב', ד"ה אלא דאכתי, ולהלן שם, ד"ה שוב. והנכון הוא כמו שהעלה באו"ש שהבאנו להלן בפנים בסוף דיבור זה. ולפיכך חליצתה של אחת מהן פוטרת צרתה מיד, אבל שיטת רוב הראשונים שבכגון דא צרתה מותרת להתייבם, ונמצא שיש כאן אחת כשירה ואחת פסולה, ואפשר לומר שאין חליצת הפסולה פוטרת את הכשירה, עיין מ"ש על שיטת התוספתא והראשונים לעיל פ"א, שו' 16–17, ד"ה אבל באשה, וד"ה ובמאירי. ועיין מ"ש באור שמח קונטרס זיקה אות ל"א, נ"ה ע"ג. ועיין חקרי לב הנ"ל, ק"מ ע"ד, ומ"ש להלן פי"א, שו' 12–13.

427-28. המחזיר את גרושתו משנשאת, והנושא את חלוצתו, והנושא את קרובת חלוצתו. אין לו בה קידושין, ואין צריכה הימנו גט וכו'. משנתנו פ"ד מי"ב, אלא שהלשון בתוספתא יותר מפורטת. וכל הברייתא שלנו בבבלי מ"ד ב'. ובכי"ע ובקג"נ₂: והנושא את קרובת גרושתו . 34 בצילום קג"נ?2 מטושטש, אבל לאור "אולטרה-סגול" האותיות ברורות מאד בגוף כתה"י. והוא תיקון ע"פ הגהת הבבלי מ"ד א' במשנתנו. ואף בבבלי קיימו אח"כ את גירסתינו במשנה, ותירצו שר"ע סובר חליצה קניין, עיין בהגהות יפה עינים במקומו. יתר על כן בברייתא שם מ"ד ב' הגירסא "קרובת חלוצתו" היא בטוחה בלי ספק.

529-30. וחכמי' או' יש לו בה קידושין, וצריכה הימנו גט וכו'. במשנתנו הנ"ל: וחכמים אומרים אין הולד ממזר. אבל בברייתא שבבבלי הנ"ל כלפנינו כאן.

630. היא כשירה. וכ"ה בבבלי שם בהוצאות שלפנינו ובכי"מ. ופירשו ברש"י, בתוספות, בתוספות הרא"ש ועוד שהיא כשירה לתרומת בית אביה (אם נתאלמנה או נתגרשה מבעלה בלי בנים). ודעת הר"מ לא נתבררה, ועיין במ"מ בפי"ח מה' איסורי ביאה ה"א. אבל מפשוטו של לשון הר"מ משמע שהיא פסולה לתרומת בית אביה, כמו שתפסו בפשיטות באור שמח ובצפנת פענח שם ה"ג. ושניהם הסיקו שהר"מ סמך על הירושלמי בסוגיין פ"ד הי"ג, ו' ע"ב. ועיין באו"ש שתמה כיצד דחה הר"מ את הסוגייא שלפנינו בבבלי (התוספתא כאן) ולהלן ס"ט א'. ולפלא שלא העיר על דברי שער המלך במקומו שם שהביא משיטה מקובצת כ"י את דברי הרא"ש (והוא בתוספות הרא"ש שלפנינו מ"ד ב'): ולדה כשרה וכו', ור"ח פירש דקאי אקרובת חלוצתו לחודיה, אבל מחזיר גרושתו מתחללת לתרומה, אפילו לרבנן דאמרי בנה כשר. והרא"ש שם כותב על פירוש הר"ח "ולא נהירא", ומביא את דברי רבינו מאיר שמיישב את פירוש הר"ח, עיי"ש. ובתוספות ישנים מ"ד ב' מביא את פירוש הר"ח ומוסיף: ובירושלמי מפרש כן (כלומר, בירושלמי פ"ד הנ"ל). ואשר לנושא חלוצתו, מפורש בירושלמי פ"ה ה"ד, ז' ע"א, שאינה נפסלת מתרומת בית אביה. ועיין בשי"ק ובמה"פ שם. ולא עוד אלא שבמאירי מ"ד ב' (אלבק 187, דיקמן, 180 ע"ב): "ויש גורסין והיא פסולה, ור"ל לכהונה". ובוודאי שעל מחזיר גרושתו ונושא חלוצתו קאי, והן פסולות להנשא לכהונה מכבר, ובעל כרחינו אנו אומרים לגירסא זו שהכוונה לתרומת בית אביה. ומוכח שאפילו אם אינו זר מעיקרו פוסל מן התרומה. ועיין בהגהות יפה עינים מ"ד ב' ובשער המלך הנ"ל. ואשר למחלוקת הראב"ד והרמב"ם בשאר חייבי לאוין שאינם זרים מעיקרא, כבר האריכו בזה האחרונים, עיין בהערות הר"ח אלבק למאירי הנ"ל.

7והולד כשר. כלומר, ואפילו לכהונה. ועיין במאירי הנ"ל (עמ' 186, דיקמן 180). ובמחזיר גרושתו, אעפ"י שכתוב בה טומאה, כבר נתרבו בניה לכשרות בספרי כי תצא סי' ר"ע, עמ' 291, ירושלמי כאן פ"ד הי"ג, ו' ע"ב (ובמקבילה בקידושין פ"ג), בבלי י"א ב' (ובמקבילות).

8וכופין אותו להוציא. בברייתא שבבבלי הנ"ל הלכה זו נשנית בדברי ר' עקיבא. ועיין מ"ש לעיל פ"ב, שו' 26, ד"ה היא כשירה.