תוספתא כפשוטה על יבמות ו:ז

140. היבמה שחלץ לה יבמה בתוך שלשה חדשים, צריכה להמתין וכו'. במשנתנו פ"ד מ"י: היבמה לא תחלץ ולא תתיבם עד שיהיו לה שלשה חדשים. ומוסיפה התוספתא שאם חלצו לה בדיעבד 44 עיין תוספות ל"ה ב', ד"ה ונמצאת, ובהגהות הגר"א שם, ומ"ש להלן בסמוך. ממתינה מיום מיתת בעלה, ולא משעת חליצה. ובבבלי מ"א סע"ב הובאה הברייתא שלנו כלשון התוספתא (בשינויים קטנים). אבל בירושלמי פ"ד הי"א, ו' ע"ב, הברייתא בקיצור: החולצת מונה משעת מיתה, היוצאה בגט מונה משעת נתינת גיטה, 45 עיין בהגהות יפה עינים מ"ב א', והיא פליטת הקולמוס של הרב ז"ל, והמלים "ר"ח בשם ר' מאיר" דבוקים למה שנאמר למעלה שם, ואינן עניין לכאן. ולא נזכרה שם כלל חליצה בתוך שלשה חדשים, והכוונה לחולץ כדין, לאחר שלשה, ומונה משעת מיתת בעלה, ומותרת להנשא מיד. יתר על כן הברייתא שבירושלמי חולקת על הסיפא שבתוספתא כאן בעניין משליש גט לאשתו, עיין מ"ש להלן, שו' 42–43, ד"ה המשליש. ורבינו תם חידש שדווקא בחליצה מונה ממיתת בעלה, משום שהחליצה היא ככרוז שלא נבעלה (שהרי אינה יוצא בגט), אבל אם מת יבמה מונה משעת מיתת יבמה, והיא יותר קרובה ליבם מארוסה לארוס, עיין בתוספות ובתוספות הרא"ש מ"ב רע"א, בס' התרומה סי' קל"ג, בפיסקי הרא"ש פ"ד סי' כ"ה ובמרדכי בסוף פירקין, ובכולן לא נזכרה התוספתא כאן. אבל בס' הישר לר"ת, עניינים שונים, דפוס וויען, פ"ג ע"ד, הוצ' מק"נ סי' ע"ט, עמ' 177, והובא באו"ז ח"א סי' תרל"ד פ"ז ע"ג: "וכן שנוי' בתוספת' וכולן לא ינשאו עד שיהא להן בו', היבמה שחלצה (בהוצ' מק"נ: שחלצו, ובאו"ז: שחלצו לה) כו'." ונראה שאין מן התוספתא יותר ראיה מאשר מן הברייתא שבבבלי, ורבינו העיר שכן הגירסא גם בתוספתא (וציין לסימן את הסיפא של הבבא שלעיל, וכן מוכח מן הבבלי מ"ג ב' שהלכה זו שייכת למעלה). ואף בה לא שנו להלן: שלשה חדשים שאמרו לאחר מיתת בעלה ולא לאחר מיתת יבמה.

241. לאחר שלשה חדשים וכו'. וכ"ה בכי"ע, בקג"נ ובבבלי מ"ב א'. ובד נשמט ע"י הדומות.

342-43. המשליש גט לאשתו, ואמר אל תתנוהו לה וכו'. בבלי גיטין י"ח א'. והביאו ממנה ראייה לשמואל שמונה משעת כתיבה. ושם הביאו ברייתא חולקת שמונה משעת נתינה, וכ"ה בירושלמי, עיין מ"ש לעיל, שו' 40, ד"ה היבמה.

444. ואינו חושש שמא גט ישן הוא. בבבלי גיטין הנ"ל מוסיף: שהרי לא נתייחד עמה. ובירושלמי פ"ד ה"א, ו' ע"ב: והלכה מונה לגט משעת כתיבה אם לא נתייחד עמה, וכבר שערתי לפני הרבה זמן 46 תרביץ ש"א ס"ב, עמ' 138. שהפסק הזה אינו מגוף הירושלמי, שהרי בירושלמי אין פסק הלכה בשום מקום אחר, אחרי גמר המשא והמתן, ויש כאן הוספה ע"פ הבבלי הנ"ל, 47 כבהוצאות שלפנינו, וכן גירסת רוב הספרים לפי עדות הסמ"ג, עשין נ'. עיין מ"ש בתרביץ הנ"ל, הע' 2. ועיין בשו"ת הרי"ף סי' מ' ובהערות ידידי הגרז"ו לייטר שם. וכן פסק בס' המעשים שהיא מונה משעת נתינה. 48 עיין מ"ש בתרביץ שם.

544-45. בת כהן שנשאת לישראל, ומת בעלה, אוכלת בתרומה לערב, ואינו חושש שמא מעוברת היא. וכ"ה בד. ובבבלי ס"ט ב': בת כהן שנישאת לישראל ומת טובלת ואוכלת בתרומה לערב. ואמרו שם: אמר רב חסדא טובלת ואוכלת עד ארבעים, דאי לא מיעברא הא לא מיעברא, ואי מיעברא, עד ארבעים מיא בעלמא היא. ופירש"י שם: ומת בעלה בו ביום. 49 אבל הר"מ בפ"ח מה' תרומות ה"ג סתם את דבריו, ולא פירש שבמת באותו יום עסיקינן. ועיין במעשה רוקח במקומו. ועיין בתוספות הרא"ש נדה מ"א סע"ב. והברייתא בתוספתא תמוהה מאד, שהרי כאן לא נזכר כלל "טובלת" והמלה "לערב" חסרה בקג"נ, ובכי"ע מפורש: אוכלת בתרומה מיד . ואם במת באותו יום שנישאת ובא עליה עסיקינן, כיצד אוכלת בתרומה מיד. ואפילו אם נאמר שבהכרח טובלת (משום היסח הדעת), איך אפשר לומר "ואינו חושש שמא מעוברת היא", והרי אף אם היא מעוברת אין כאן אלא מים בעלמא, ואם נפרש שמשום כך אינו חושש, מאי שיאטה דברייתא לכאן. ולפיכך נ"ל שהברייתא שלנו אינה הברייתא שבבבלי הנ"ל, תדע לך שהוא כן, שהרי אמרו בבבלי הנ"ל: אימא סיפא הוכר עוברה במעיה תהא מקולקלת למפרע. ובתוספתא כאן לא נזכרה כלל סיפא זו. והגירסא הנכונה בתוספתא היא בקג"נ: בת כהן שנישאת לישראל אוכלת בתרומה ואין חוששין וכו', ולא נזכר שם "ומת בעלה". ובפירוש העניין נ"ל שהדברים דבוקים להלכה שלמעלה, והיינו: המשליש גט לאשתו, ואמר אל תתנוהו לה אלא לאחר שלשה חדשים וכו', ואינו חושש שמא גט ישן הוא (כלומר, מפני שלא נתייחד עמה, כמפורש בברייתא שבבבלי), ועליה אומרת התוספתא שאם היתה בת כהן שנישאת לישראל אוכלת בתרומה מיד, אחרי שבא הגט לידה, ואין חוששין שמא מעוברת היא, כשם שאין חוששין לגט ישן, שאם היתה מעוברת מכבר היה הוולד ניכר. ובנוסחאות שלנו הוסיפו "ומת בעלה" ע"פ הבבלי ס"ט ב' הנ"ל. וברייתא כעין זו גם בירושלמי פ"ז ה"ה, ח' ע"ב: "אילו בת כהן שנישאת לישראל והלך בעלה למדינת הים, ושמע' עליו שמת, שמא אינה אוכלת בתרומה מיד, ולעניין העובר צריכה להמתין שלשה חדשים". 50 כלומר, לכל הפחות לר' מאיר, כמפורש לעיל, שו' 32. אבל בתרומה הקילו לכולי עלמא. 51 עיין לעיל שם בירושלמי. ובבבלי ס"ט ב' אמרו בשם רבה בר רב הונא ליוחסין חששו, לתרומה לא חששו. ודחו את דבריו מכח התוספתא ששנתה "הרי זה גיטך שעה אחת קודם למיתתי אסורה לאכול בתרומה מיד". אבל בירושלמי גיטין פ"ג סה"ג, מ"ה רע"א, חילקו בין חשש שלעבר ובין חשש להבא. ועיין גם בבלי שם כ"ח ב' ומ"ש בערוך לנר כאן ס"ט ב'. ולפי שיטת הירושלמי בגיטין (אבל לא כשיטתו כאן בפ"ז הנ"ל) ורב אדא בריה דר' יצחק בבבלי (שם כ"ח א') דברי רבה בר רב הונא (בסוגיין בבבלי) הראשונים קיימים כמו שהם. ולדבריו מתפרשת הברייתא כאן כפשוטה, וכגי' שלפנינו בד ובכי"ו. וכוונתה שדווקא לעניין יוחסין צריכה להמתין ג' חדשים, אבל לעניין תרומה אין חוששין שמא מעוברת היא, וכפשוטה של הברייתא להלן ספ"ט ומקבילות, עיין בתוספות ס"ט ב', ד"ה בזנות. ונקט הירושלמי "והלך בעלה למדינת הים", שאם לא כן אסורה לאכל בתרומה, שמא מעוברת היא מכבר. 52 ועיין בשי"ק שם, ד"ה אילו, ונעלמה ממנו לפ"ש גמרא ערוכה כאן ס"ט ב'. אלא שבירושלמי מדברים בהלך בעלה למדינת הים ומת, וכאן נקטו במשליש גט לאשתו ולא נתייחד עמה, ובהלכה זו שיטת התוספתא היא שאף המתנה אין כאן, ושתי ההלכות שוות.

646. יבמה, כל שלשה חדשים וכו'. בבלי מ"א ב', כתובות ק"ז ב'. ובירושלמי כתובות פ"ה ה"ד, כ"ט ע"ד: אמר ר' ירמיה תני תמן היבמה כל שלשה ניזונת משל בעלה עמד יבמה בדין וברח ניזונת משלו. ומכאן שהברייתא שלנו ברייתא בבלית, עיין מ"ש בה' ירושלמי להרמב"ם, עמ' נ"ד אות ח'.

748. מעשה באחד שבא לפני ר' יוסה וכו'. בבלי מ"א ב'.

849. ואם לא יחפץ האיש וכו'. בבלי הנ"ל. ועיין ירושלמי רפ"ד ה' סע"ב בשם תני ר' הושעיה. ולשיטת הבבלי הדרשה היא בוודאי אסמכתא בעלמא, אבל שיטת הירושלמי אינה ברורה כל כך בנידון שלפנינו, עיין מ"ש לעיל, שו' 40, ד"ה היבמה. ועיין להלן בסמוך.

950. הראויה ליבום. בבבלי: כל העולה ליבום. ובמרדכי סוף גיטין (בד"ק): ובתו' תניא כל הראויה ליבום וכו'.

1051-52. היבמה לא תחלץ ולא תתיבם וכו'. פיסקא ממשנתנו פ"ד מ"י, והובאה לכאן כדי להסמיך לה את מחלוקת ר"א בר' צדוק וחכמים. וכל הברייתא בשם התוספתא בפיסקי רי"ד מ"א ב'.

1153. מעשה בחופה, באחד שהלך למדינת הים, והיתה לו שומרת יבם וכו'. וכ"ה בד (אלא ששם בטעות: שהלך בעלה ). ובכי"ע: מעשה ברופא: בפיגא: 53 הנקודות הן סימן לשתי נוסחאות שהיו לפני הסופר. אחד שהיה הולך למדינת הים וכו'. ובקג"נ: ומעשה בסיגא באחד שהלך למדינת הים וכו'. ובפי' רי"ד הנ"ל: מעשה בא' שהלך למד"ה וכו'. ובמרדכי הנ"ל: ותו אמרי' מעשה ברופא א' שהלך למ"ה, והיה לו שומרת יבם וכו' עד וחכמי' או' כשם שאין אומ' ליבם תוך ג' וכו'. ונראה שהגירסא "בפיגא" שבכי"ע נכונה, וכצ"ל בקג"נ (במקום: בסיגא), וכמו שאמרו לעיל תרומות ספ"א, עמ' 111: מעשה בפיגא בישראל אחד וכו', ובא מעשה לפני רבן שמע' בן גמל' וכו', עיין מ"ש לעיל ח"א, עמ' 307. ואשר לגירסת כי"ע, "שהיה הולך" (במקום: שהלך) הוא "תיקון" של חכם, והנכון כלפנינו ובכל הנוסחאות, והתוספתא מספרת על מה שאירע לפני שהלך למדינת הים.

1254. תחלץ, שמא יארע בו דבר וכו'. כלומר, היבם הגדול הלך למדינת הים לסחורה והיה דעתו לחזור אחרי שלשה חדשים, אבל הואיל וההליכה למדינת הים היא סכנה, חששו שמא יארע בו דבר ותצטרך להמתין לקטן עד שיגדיל כדי לחלוץ, 54 כנראה שהיתה זקנה הרבה מן הקטן, והיא סבתא, והוא טלייא, עיין במשנתנו פי"ב מ"ו, ספרי, כי תצא, פי' ר"צ, הוצ' הר"א פינקלשטין, עמ' 309, ירושלמי פי"ב ה"ו, י"ב סע"ב, בבלי מ"ד א', ק"א ב'. ועיין בה"ג ה' יבום, ד"ו נ"ח ע"ד, ד"ב, עמ' 282, ותשב"ץ ח"ב סי' ק"ה וסי' ק"פ. ועיין אוה"ג, עמ' 90, והביא ממרחק לחמו. וסבר ר"א בר' צדוק שבשעת הדחק יכולה לחלוץ בתוך ג' חדשים, עיין מ"ש לעיל, שו' 49, ד"ה ואם, ובירושלמי רפ"ד ורפט"ז, ט"ו ע"ג.

1356. יפת תאר, התורה נתנה לה שלשים יום, אבל אמרו חכמים וכו'. רשב"א גיטין פ"ג א' בשם התוספתא, ומביא מכאן ראיה שתיקון הולד אינו אלא מדרבנן. ובעיטור בכורים, ד"ה יפת תאר, תפס על הכ"מ בפ"ח מה' מלכים ה"ו שנעלמה ממנו תוספתא זו. ונעלמו ממנו לפ"ש דברי הר"מ בפי"א מה' גירושין הכ"א שכתב: וכן יפת תאר אעפ"י שנתנה לה תורה שלשים יום וכו', והוא לשון התוספתא כאן, כמו שהעיר לנכון בצפנת פענח במקומו. ובה' מלכים לא העתיק את לשון התוספתא. 55 ועיין בהגה"מ בה' גירושין שם אות ט' (בדפוסים חדשים) שכתבו: לשון התוספתא בפ' החולץ. והיה אפשר לטעות שהכוונה לתוספתא כאן, וקראו את פרק התוספתא ע"פ שם הפרק במשנה, כרגיל אצל הראשונים, וצריך לתת נקודה לפני "לשון התוספתא", וכוונתו לציין לתוספתא שלנו. אבל באמת היא טעות הדפוסים בד"ח, וצ"ל: לשון התוספות, כמו שהוא בדפוסים ישנים, והכוונה לתוספות ישנים מ"ב א', ד"ה לפיכך, ותוספ' הרא"ש שם, ד"ה גר.

1456-57. צריכה להמתין שלשה חדשים וכו'. ספרי כי תצא פיס' רי"ג, הוצ' הר"א פינקלשטין, עמ' 246, ובהערות שם. ובמס' שמחות פ"ז הי"ג, הוצ' היגר, עמ' 143, מפורש: ור' עקיבא אומר ירח , הרי זה שלשים יום, ימים , הרי זה שני חדשים, ואחר כן , לרבות את השלישי. ועיין מ"ש להלן בסמוך.

1557-58. ר' שמעון בן לעזר היה מביאו מן המקרא שנ' ירח ימים ואחר כן. בבבלי מ"ח ב': ר"ש בן אלעזר אומר תשעים יום. ירח שלשים, ימים שלשים, ואחר כן שלשים. ומלשון התוספתא "היה מביאו מן המקרא" משמע לכאורה שהביא אסמכתא מן המקרא שביפת תואר צריך להמתין תשעים יום, שלא כת"ק שסובר שאינה אלא גזירה מדרבנן. ועיין במאירי שם מה שתמה על הר"מ, ברם לפי פירושנו משמע מן התוספתא כאן שלא נחלקו הת"ק (ר"ע של הבבלי) אלא אם ההמתנה היא מדרבנן גרידא, או שיש לה אסמכתא. אבל נראה יותר שר"ש בן אלעזר חולק, והיה מביא מן המקרא שאינו צריכה להמתין, 56 ודווקא ביפת תואר היא גזירת הכתוב, אבל משום הבחנה אין צורך להמתין, כמו שכתב בקרן אורה מ"ח רע"ב, סד"ה תוספ'. ועיין בבלי מ"ז סע"ב, ובמס' שמחות, עמ' 143 הנ"ל, ומ"ש בקרן אורה שצויין בהערה 56. ובספרי הנ"ל: ר' אליעזר אומר ירח ימים כמשמעו. ועיין בפי' רבינו הלל שם. אבל במס' שמחות הנ"ל: ירח ימים. ר' אליעזר אומר זאת ירח, ושאר כל הנשים שלשה חדשים. ועיין מ"ש לעיל, שו' 38, ד"ה ר' יוסה מתיר לינשא מיד.