תוספתא כפשוטה על יבמות ו:ח

158-59. הבא על יבמתו לשם נואי, לשם נכסים, רואין אותו כאילו פוגע בערוה וכו'. וכע"ז בד, ולפנינו נשמטה המלה "רואין" בט"ס. ובכי"ע: אבא שאול אומ' הבא על יבמתו לשום נוי ולשום נכסים הרי זו בעילת זנות וכו'. ובירושלמי פ"א ה"א, ב' רע"ב: דתנא אבא שאול אומר הכונס את יבמתו לשום נוי, או לשום דברים אחרים, הרי זה בעילת זנות וכו'. ובירושלמי "בעילת זנות" היא בדווקא, שהרי רצו לומר שם שאבא שאול כר' עקיבא, דאמר יש ממזר מיבמה, והירושלמי סבר מתחילה שלאבא שאול אם בא עליה שלא לשם מצוה הרי הוא כזר אצלה, וכאילו היא יבמה לשוק ביחס לביאה שלא לשם מצוה, והיא בעילת זנות. אבל לפי הגירסא שלנו וד ("פוגע בערוה"), הרי סתם ערוה היא מחייבי כריתות. ובבבלי ל"ט ב': דתניא אבא שאול אומר הכונס את יבמתו לשם נוי, ולשום אישות, 57 ועיין מ"ש ר"י לוי בקטעים ממשנת אבא שאול (תרגום עברי), עמ' 120, הע' 2. ועיין אוה"ג, עמ' 76, ועמ' 83. ולשום דבר אחר, כאילו פוגע בערוה, וקרוב אני בעיני להיות הולד ממזר. וחכמים אומרים יבמה יבא עליה , מכל מקום. ול"שום אישות" פירושו שרוצה לישא אשה, ולא לקיים מצות ייבום, 58 ועיין בתוספות ל"ט ב', ד"ה ולשום, ובתוספות הרא"ש שם. ולא זכיתי להבין את פרושם בברייתא של תו"כ, ואיך אפשר לומר שבתחילה אם רצה כונסה לשם ייבום, ועיין בהגהות הרש"ש שם. ובירושלמי פ"א ה"א, ב' רע"ב, פירשו את הברייתא בתו"כ: רצה לכנוס לשם תואר כונס, לשם ממון כונס. ועיין מ"ש ר"י לוי הנ"ל (לעיל הע' 57). ולשום "דבר אחר" אפשר שפירושו לשם תשמיש (כמשמעותו בכ"מ בתלמוד), ועיין בבלי נ"ג ב' וברש"י שם, ובתוספ' ל"ט ב', ד"ה ולשום. אבל מגירסת הירושלמי הנ"ל "או לשום דברים אחרים" מוכח שהכוונה לסיבות אחרות, כגון "לשום נכסים" שבתוספתא, או "לשום ממון", כפירוש הירושלמי בברייתא שבתו"כ, עיין מ"ש להלן. והגירסא "אבא שאול" שבתוספתא כי"ע כאן מקויימת גם ע"י הירושלמי והבבלי הנ"ל, ולעיל שם ג' א', ולהלן ק"ט א'. ולפי גירסת כי"ו וד סתמה התוספתא כאבא שאול, ולא הזכירה כלל דברי החכמים, וכבר נחלקו הקדמונים אם הלכה באבא שאול, או כחכמים. ואשר לדברי חכמים, משמע שלדבריהם מותר לכתחילה לייבם אותה "לשום נכסים", (כלשון התוספתא) והיינו כדי לירש בנכסי המת, וכן אמרו בירושלמי פ"ד סהי"ב: ומהו להערים. 59 כלומר, להערים ולייבם כמה יבמות מהרבה אחים, כדי לירש בנכסים, אעפ"י שדעתו לגרשן אח"כ. כמו שפירש בטל תורה. ואין כאן איסור של נושא אשה ובדעתו לגרשה, שהרי יכול לייבם שלא מדעתה, כדי לקיים מצות ייבום, שאין מצותה אלא בביאה ראשונה. וכי ר' טרפון אביהן של כל ישראל לא הערים ? קידש וכו', ר' יודן בי ר' ישמעאל עבדין ליה כן. ומוכח שמותר לעשות כן לכתחילה לחכמים. וכן אמרו בירושלמי פ"א ה"א, ב' רע"ב הנ"ל (על נישואין שלא במקום ייבום): רצה לכנוס לשם תואר כונס, לשם ממון 60 המדובר שם על "תחילה", על הזמן שהיתה פנויה, לפני שנישאת לאחיו, ולפיכך נקטו "ממון". כונס. 61 וכשיטת הריב"ש בשו"ת סוף סי' ט"ו שמותר לכתחילה לישא אשה לשם ממון, ולא אסרו בבבלי קידושין ע' א' אלא בפסולה, או בשאינה הוגנת לו, עיי"ש ברש"י. ועיין מ"ש הגרב"ז שאפראן בשו"ת הרב"ז סי' ל"ו. ועיין בריטב"א ובנ"י ריש פרק ו' ומ"ש בקרן אורה בסוגיין ל"ט ב'.

259-60. היה ר' מאיר אומ' לא יבא אדם על יבמתו עד שתגיע לפרקה וכו'. כמשנת נדה רפ"ו. ועיין ירושלמי פ"ד ה"א, ה' ע"ג, פי"ב ה"ה, י"ב ע"ד, פי"ג ה"ז, י"ג ע"ד, שם ה"ח והי"ג, י"ד ע"א, סוטה פ"ד ה"ד, י"ט ע"ג, בבלי ס"א ב', קי"א ב', קי"ט א', בכורות י"ט ב', נדה ל"ב א'.

360-61. וכן צרות, וכן עריות, לא ינשאו, ולא יתארסו, עד שיגיעו לפרקן, שמא נמצאו אילו אילוניות וכו'. כלומר, וכן צרות של הקטנות לא ינשאו לשוק על סמך של ייבום הקטנה, וכן צרות של עריות קטנות לא ינשאו לשוק עד שיגיעו העריות לפירקן ויתברר שאינן אילוניות, שאם ימצאו אילוניות איגלאי מילתא למפרע שצרותיהן זקוקות לייבום, עיין מ"ש לעיל בריש מכילתין, שו' 4–5, ד"ה בין בחיי הבעל. ועיין להלן גיטין פ"ו (כי"ע פ"ח) ה"ז. ומתוך הברייתא שלנו ברור שיש לפנינו שתי הלכות שאסור לייבם את הקטנה שמא תימצא אילונית, ואם ייבם אותה אסורה צרתה להנשא. ומכאן קשה על דברי תוספות ישנים ב' ב' שהעמידו את דברי ר' מאיר לעניין צרה גרידא, והרי כאן מפורש שאף הקטנה עצמה אסורה להתייבם, משום שמא תמצא איילונית.

461-62. ונמצאו אילו פסולות. כלומר, פסולות להנשא לכהונה, כיבמה שנישאת לשוק, ועיין ירושלמי סוטה פ"ב ה"ה, י"ח ע"ב ("מעשה היה וכהנת הייתה"), והברייתא כאן חולקת (וע"ש בירושלמי). 62 להלן פי"א, שו' 32, ושו' 39, ר' מאיר הוא שמוסר את ההלכה (בשם ר"ע) שיש ממזר מיבמה. ועיין לעיל פ"א, שו' 20, שו' 24, ושו' 32 ומש"ש.

562. וחכמים או' הרי הן בחזקתן, וכשירות. בכי"ע: מותרות. כלומר, החכמים אינם חוששים למיעוטא, ורוב נשים אינן אילוניות, וכולן בחזקת מותרות לשוק. ואף לפנינו הפירוש כן, ו"כשירות" הן בניגוד לאילוניות, והקטנות הן בחזקת שאינן אילוניות, עיין מ"ש להלן, עמ' 192, שו' 20–21, וגיטין פ"ג סה"ה (כי"ע פ"ד סה"ג).

662-64. מודה ר' עקיבא באלמנה לכהן גדול, גרושה וחלוצה לכהן הדיוט, שאע"פ שהוא בלא יבא, אין הולד ממזר, שאין ממזר אלא משאר בשר. במשנתנו פ"ד מי"ג: איזהו ממזר, כל שאר בשר שהוא בלא יבא דברי ר' עקיבא. ופירש"י: כגון נושא חלוצתו דהוי בלא יבנה, והוי לאו דקורבה בלא כרת. ולהלן בגמרא פירש"י שגרושתו שנישאת לאחר אינה מחייבי לאוין של שאר בשר, ולפ"ז חולקת מי"ג על מי"ב שמפורש בה שלר"ע הולד ממזר ממחזיר גרושתו. אבל בתוספות מ"ט א', ד"ה הכל, ושאר קדמונים חולקים על רש"י, וסוברים שמחזיר גרושתו עובר על לאו דשאר בשר, ואין שתי המשניות חולקות. ובפיה"מ להר"מ למי"ג כתב: שיעור דברי ר' עקיבא כל שאר בשר, וכל שהוא בלא יבא, לפי שעיקר דעתו כל שאין לו ביאה בקהל הולד ממזר, ואע"פ שהוא מחייבי לאוין. ולפ"ז סתם משנתנו היא כר' סימאי (בבלי מ"ט א' ומקבילות, אעפ"י שהר"מ נקט את לשונו של ר' ישבב). ובתוספתא כאן מפורש שלא כדברי הר"מ, וכן מוכח בבבלי מ"ט א', עיין בתוספות רע"א למשנתנו הנ"ל. ועיין גם בספרי כי תצא פי' רמ"ח, הוצ' הר"א פינקלשטין, עמ' 276. ועיין מ"ש בקרן אורה מ"ט א', והעיר לנכון שבירושלמי מוכח כפירוש הר"מ, עיי"ש מה שכתב על התוספתא כאן.

764-65. מודה ר' שמעון התימני בהבא על אשתו נדה, שאע"פ שהן בהכרת, שאין הולד ממזר אלא משאר בשר. במשנתנו פ"ד מי"ג הנ"ל: איזהו ממזר וכו', שמעון התימני אומר כל שחייבין עליו כרת בידי שמים. והוסיפו כאן שאין ממזר מנדה אעפ"י שהנדות הן בהכרת, משום שאין איסורה מחמת קורבה, ועיין מ"ש בקרן אורה הנ"ל. ועיין ירושלמי פ"ד הט"ו, ו' סע"ב, ובבלי מ"ט ב', קידושין ס"ח א'. ועיין בגליוני הש"ס לר"י ענגיל מ"ט רע"ב. ובאוה"ג, עמ' 314, הביא בשם הר"ח: "אבל מדרבנן הוי ממזר [מנדה וסוטה] דלא גרע מאשה שהלך בעלה וכו'". והשלמה זו היא בלתי נכונה, וכל הראשונים 63 תוספות מ"ט ב', ד"ה סוטה, הרא"ש ספ"ד, רבינו ירוחם נתיב כ"ג ח"ד, מרדכי ואגודה ספ"ד, ועוד, עיין להלן, הע' 64. שהביאו את הר"ח 64 בתוספות, ברא"ש ורבינו ירוחם הנ"ל (לעיל הע' 63) הביאו בסתם שכן היא שיטת הר"ח. אבל במרדכי ובאגודה הנ"ל ובחי' הרמב"ן פ"ה ב' הביאו שכן פירש הר"ח בשם "ויש אומר" (או "י"א"). וברשב"א פ"ה ב' הביא: אבל בלשון שני כתב ר"ח זל שהולד כשר לקהל. והוסיף הרשב"א: ומיהו אף ללשון שני משמע דהולד מזוהם לכהונה. ולהלן שם פ"ז ב', ד"ה האשה, כתב הרשב"א: ובסוטה וכו", משמע דאפילו ממזר דדבריהם לא הוי, ואף על פי שר"ח ז"ל בלשון אחר לא פירש כן. לא הזכירו אלא וולד סוטה, אבל לא בן הנדה, וכן מוכח מן הראייה שהביא הר"ח לדבריו. אמנם ב"לוח הדינים אשר נמצאו במרדכי" להגר"י אוטילינג סי' ס"ד כתב: פר"ח י"א מדאורייתא אבל מדרבנן הוי ממזר מנדה וסוטה. ואין כאן אלא פליטת הקולמוס, שהרי במרדכי אין רמז שאף מנדה הוא ממזר מדרבנן. וכן פסק גם בשו"ע אה"ע סי' ד' סוף ס"ק י"ג. ברם בפירוש מס' כלה רבתי להראב"ן עמ' מ"ז, ראיתי: ועל עניין י' כממזרים ואינם ממזרים (עיי"ש לעיל עמ' ל') כמ"ש למעלה, ואחד מהן בני נדה, שאינם (כלומר, בני נדה) ממזרים מן התורה, זולתי מדרבנן. ולעניין פסול לכהונה, מפורש בבבלי ס' א' שבן הנדה אינו חלל, ולפי הרמב"ן והרשב"א שם כולם מודים בכך, אבל לדעת הר"א אב"ד (הובא ברמב"ן שם), תוספות ישנים במקומו, שו"ת הרא"ש כלל ל"ב סוף סי' ט"ז, נחלקו חכמים על ר"א בן יעקב, והלכה כר"א בן יעקב שהוולד כשר. ועיין ר"מ רפט"ו מה' איסורי ביאה, ובים של שלמה כאן ספ"ג ובתשובתו סי' ו', בט"ז אה"ע סי' ד' ס"ק י"ג ובבאור הגר"א שם. ועיין בפי' הראב"ד לתו"כ אמור פ"ב רפ"ב, צ"ד ע"ד. ובקטעים מן הגניזה מספרו של אחד הגאונים שפרסם מרמורשטין במכתב חדשי הגרמני (חס"ט, 1925, עמ' 35): גבר דאתת (צ"ל: דאתא) על איתתיה בנדתה והיא ילידת בר, כשר הוא, וברתא אפילו לכהן גדול שרי. ובמ' דרך ארץ רבה פ"א: נדה אעפ"י שחייב על ביאתה, הולד כשר להיות עומד ומקריב על גבי המזבח. וכן הוא בעריות שבמשנה כ"י קויפמן, עמ' 253: נידה שאף על פי שהוא חייב על ביאתה כרת וכו'. ועיין במסכתות ד"א הוצ' היגר, עמ' 269, ובמסכתות זעירות הוצ' הנ"ל, עמ' 93.