תוספתא כפשוטה על יבמות ח:ד

112. לא יבטל אדם וכו'. משנתנו פ"ו מ"ו, תנחומא, בובר, בראשית סי' כ"ו, מדרש דברים רבה הוצ' ליברמן, עמ' 10.

212-13. בני בנים הרי הן כבנים. ירושלמי פ"ו ה"ו, ז' ע"ג, בבלי ס"ב ב'.

313. מת אחד מהן, או שנעשה אחד מהן סריס וכו'. בבלי הנ"ל. ובירושלמי הנ"ל: איילונית והסריס ושאינן ראויין לוולד (כלומר, ששתו כוס עיקרין) אינן עולין.

414. האיש אין רשאי לישב בלא אשה, ואשה אינה רשאה לישב שלא באיש. וכן בקג"נ: האיש אינו רשאי לשב שלאשה , והאשה אינה רשאה לשב שלאיש . ואין "שלאשה" אלא שלא אשה (=בלא אשה), ו"שלאיש" הוא שלא איש (=בלא איש), עיין מ"ש לעיל שביעית, ח"ב, עמ' 502, הע' 20, שבת ח"ג, עמ' 217, הע' 52, שקלים פ"א, עמ' 671. ולנוסחאות אילו מפורש בתוספתא שאשה אינה רשאה לישב שלא באיש. וכן מוכח מן הבבות שלהלן בנוסח כי"ו וקג"נ. וכן כתב הריא"ז (לפי שלטה"ג פ"ו ריש סי' פ"ג): וכן לא תעמוד אשה בלא איש, שלא תחשד, כמבואר בתוספתא. וברור שהיתה לפניו גירסת כי"ו וקג"נ בתוספתא. ועיין בברכי יוסף אה"ע סי' א' ס"ק י"ג, אות ט"ז, שתמה עליו מגירסת הדפוסים בתוספתא (עיין להלן), וכן תמה על חדושי קידושין לחד מן קמאי לא נודע שמו, שכתב שם רפ"ב: מצוה בה יותר מבשלוחה, ואע"ג דאתתא לא מפקדא בפריה ורביה, מדרבנן מיהא מיחייבא, א"נ דאית לה שכר כמי שאינו מצוה ועושה. ועיי"ש בברכי יוסף שהאריך בזה, ולפי הגירסא הנ"ל מפורש כן בתוספתא. אבל בד ובכי"ע: ואשה רשאה לישב שלא באיש. והנה ברור שלפני הריא"ז הנ"ל היתה הגירסא בתוספתא כגי' כי"ו וקג"נ, שהרי הראה מפורש את מקורו. ברם אין שום ראייה מתוך פסק שאר הראשונים שאמרו שאף אשה אינה רשאה לישב שלא באיש על גירסתם בתוספתא. תדע לך שהוא כן, שהרי הר"מ פסק (פט"ו מה' אישות הט"ז): ולא תשב אשה בלא איש שלא תחשד, 13 ומכאן, כנראה, פסק הריא"ז הנ"ל בפנים, אלא שהרב הוסיף את מקורה של ההלכה. ואח"כ פסק (פב"א מה' איסורי ביאה הכ"ו): ורשות לאשה שלא תנשא לעולם, או תנשא לסריס. והוא כגירסת ד וכי"ע בתוספתא. ובהכרח אנו אומרים שמתחילה פסק הר"מ שלא תשב בלא איש כעצה טובה, ואח"כ פסק את ההלכה מדינא. אלא שהשאלה היא מה הוא מקורו של הר"מ בפט"ו מה' אישות הנ"ל. ומסתבר יותר שאף לפני הר"מ היתה הגירסא בתוספתא כאן ברישא כגירסת כי"ו וקג"נ, שהרי בפט"ו מה' אישות הנ"ל העתיק את לשון התוספתא ממש, אלא שהוסיף את הטעם "שלא תחשד", ובפכ"א מה' איסורי ביאה פסק ע"פ הסיפא להלן, כפי שמוכח מלשונו "או תנשא לסריס", ושם היתה לפניו הגירסא כגירסת ד וכי"ע (או שסמך על בעל הלכות גדולות), עיין מה שכתבנו להלן, ולפיכך פסק כשתי הבבות, ולא ראה סתירה ביניהן, וכמו שכתבנו לעיל. ואם צדקנו בהשערתנו, הרי מותר להניח שגם לפני הרב המגיד היתה הגירסא בתוספתא כגירסת הר"מ (ברישא: ואשה אינה רשאה וכו', ובסיפא: האשה רשאה להנשא אפי' לסריס), ולפיכך כתב מה שכתב בפכ"א מה' איסורי ביאה, ולא הזכיר כלל את הרישא, וסרה בזה תמיהת בעל ברכי יוסף אה"ע סי' א' ס"ק י"ג הנ"ל, עיי"ש. ואשר להכרעה בין הגירסאות, גירסת כי"ו וקג"נ מקויימת גם ע"י הריא"ז ומסתייעת גם מדברי הר"מ (עיין מ"ש לעיל), אבל הנוסחאות בבבות שלהלן בגירסת ד וכי"ע יש להן קיום יותר מאשר גירסת כי"ו וקג"נ. ולפיכך נראה שברישא גירסת כי"ו וקג"נ נכונה, ולהלן גירסת ד וכי"ע נכונה, ובד ובכי"ע "תוקנה" הרישא משום שראו סתירה בינה לבין שאר הבבות. ואם יתברר שגירסת כי"ו וקג"נ נכונה אף בשאר הבבות עלינו להניח שהיא הולכת בשיטת ר' יוחנן בן ברוקא במשנתנו ספ"ו, וכמו שפסק ר' יהושע בן לוי בבבלי ס"ה ב', ועיין ירושלמי ספ"ו.

514-15. האיש אין רשיי לשתות עיקרין וכו'. וכן הסדר בד. אבל בכי"ע ובקג"נ באה מתחילה הסיפא שלהלן: האיש אינו רשאי לישא עקרה וזקינה וכו', ואח"כ: האיש אינו רשאי לשתות כוס 14 "כוס עיקרין", כסיגנון משנת שבת פי"ד מ"ג ועוד בכ"מ. והר"מ שהבאנו להלן בפנים מעתיק כגי' ד וכי"ו. ועיין מ"ש הר"ע יעקובוביץ בספרו "הרפואה והיהדות", עמ' 195 ואילך. עיקרין וכו'. וכן היה הסדר בתוספתא לפני בעל הלכות גדולות, עיי"ש בד"ו, ה' כתובות, ס"ח ע"ג, סוף ה' שבועות, קי"ט ע"ד, ד"ב, עמ' 502. ובהלכה זו (כלומר, ביחס לאיש) אין מחלוקת, ועיין בבלי שבת ק"י ב'. ובר"מ פט"ז מה' איסורי ביאה הי"ב: המשקה עיקרין לאדם וכו' כדי לסרסו 15 פירוש כשיעור סירוס. ויש סוברים שאינו אסור אלא אם כן מתכוין לסרוס, עיין מאירי שבת ק"י ב' ועוד. וכבר האריכו בזה האחרונים. הרי זה אסור ואין לוקין עליו. והארכנו בזה להלן, שו' 17–18, ד"ה וכבר ראינו.

615-16. והאשה אין רשאה לשתות עיקרין שלא תלד. וכן בקג"נ בקיצור: והאשה שלא תלד. והנה כי"ו וקג"נ לשיטתם ברישא שאין האשה רשאה לישב בלא איש, עיין מש"ש. אבל בד ובכי"ע: והאשה רשאה לשתות וכו'. וכ"ה בה"ג ה' כתובות, ס"ח ע"ג הנ"ל, 16 בה' שבועות, ד"ו קי"ט ע"ד, השמטה ברורה: האיש אינו רשאי לשתות כוס עקרון שלא תלד ! ובה"ג ד"ב, עמ' 502. וכן בשם התוספתא במגיד משנה פט"ז מה' איסורי ביאה הי"ב, וכן פסק הר"מ שם 17 ת"ל שם: "ואשה מותרת לשתות עיקרין כדי לסרסה עד שלא תלד", כלומר מותרת לכתחילה לשתות כשיעור סריס בכוונה תחילה, שתהא בטוחה שלא תלד. ועיין לעיל הע' 15. ובטור אה"ע סי' ה'. וכן יוצא מן הבבלי שבת קי"א א' וכאן ס"ה סע"ב. והארכנו בזה להלן שו' 17–18, ד"ה וכבר ראינו, ועיי"ש בהערה 24. ובברכי יוסף אה"ע סי' ה', אות י"ד כתב: ומהרש"ל וכו' סבר דאינו מותר לאשה אלא ביש לה צער לידה וכו'. והחיד"א הוסיף: וכעת לא ראיתי להרי"ף והרא"ש שהזכירו שריותא דאשה לשתות כוס עיקרין, וגם רבי' ישעיה הראשון בפסקי שבת כ"י השמיטה. 18 עיין עכשיו בפירוש ופסקי רי"ד לשבת, הוצ' ר"א חיטריק, עמ' רפ"ט, ובהע' 60 שם, שהעיר על דברי החיד"א בפתח עינים שבת קי"א א', והוא בפיסקי רי"ד כאן בהוצ' ר"ז ביעדנאוויץ ספ"ו. וכבר ראינו לעיל ברישא שהריא"ז גרס שם כגי' כי"ו וקג"נ שהאשה אינה רשאה לישב בלא איש, ואפשר שגם כאן גרס כנוסחאות הנ"ל שהאשה אינה רשאה לשתות וכו', ודווקא במקום צער התיר, כשיטת מהרש"ל, וכעובדא דיבמות ס"ה ע"ב. וצ"ע.

716. האיש אין רשיי לישא עקרה, וזקינה וכו'. ר"מ פט"ו מה' אישות ה"ז, ומגיד משנה שם. ועיין ר"מ פכ"א מה' איסורי ביאה הכ"ו ובמשנה למלך שם. ועיין בבלי ס"א ב' ובשאילתות וזאת הברכה סי' קס"ה. ובאין לו אשה ובנים עסיקינן, כמפורש במקורות הנ"ל. ולהלן, שו' 28: לא תנשא אלא למי שיש לו אשה ובנים.

8וקטנה ושאין ראויה לילד. וכן בד, בכי"ע ובקג"נ: וקטנה ושאינה וכו'. ובר"מ פט"ו מה' אישות הנ"ל: וקטנה שאינה ראויה לילד. ועיין מ"ש לעיל פ"ו, שו' 33, ד"ה וקטנה, ובהערה 35 שם.

917. האשה אינה רשאה להנשא אפי' לסריס. וכ"ה בקג"נ. אבל בד ובכי"ע: האשה רשאה וכו'. וכ"ה בה"ג ד"ו ה' כתובות, ס"ח ע"ג, סוף ה' שבועות, קי"ט ע"ד, ד"ב, עמ' 502, ובמ"מ פכ"ו מה' איסורי ביאה הכ"ו. וכן פסק הר"מ שם. והמסורת בגירסת כי"ו וקג"נ עקבית, שהרי גרסו לעיל שאשה אינה רשאית לשבת בלא איש ואינה רשאית לשתות כוס עיקרין, והכל כר' יוחנן בן ברוקא במשנתנו, עיין מש"ש. ואשר ללשון "אפילו" לסריס שהוא לכאורה קשה, ומאי אפילו, יש לפרשו שלא מיבעי לזקן שאינו מתקשה ולקטן פחות מבן תשע, שיש שם גם חשד, 19 כפירוש הר"מ והריא"ז, עיין מ"ש לעיל, שו' 14, ד"ה האיש, וד"ה אבל. אלא אפילו לסריס, 20 והוא סריס חמה, שהרי סריס אדם אסור לבוא בקהל. שהוא ראוי לביאה, ויש לו תאוה, 21 עיין רמב"ן שבת ק"י ב', ד"ה הא דאמרינן. ועיין מה שהאריך בחכמה בס' חקרי לב אה"ע סי' ס"ב, ועיין לעיל שם סי' ז'. אלא ששכבת זרעו דוחה (יבמות פ' ב') ואינו מוליד, ואין כאן חשד, אף לו אסורה להנשא. ולא זו אף זו קתני.

1017-18. ר' יהודה או' המסרס את הזכרים חייב ואת הנקבות פטור. כבר העירונו לעיל, שו' 14–15, שבכי"ע, קג"נ ובה"ג הסדר בבבות כאן אחר מאשר בד ובכי"ו, ושם נסמכים דברי ר' יהודה לשתיית כוס עיקריים. ולפי העניין כאן מכוין ר' יהודה גם לשתיית עיקרין באשה, ואם מסרס בידים פטור בנקבה, הרי שתיית כוס עיקרים מותר לכתחילה, ואין כאן איסור סרוס. ואשר לטעם של בטול פריה ורביה הדבר תלוי במחלוקת החכמים ור' יוחנן בן ברוקא, עיין שבת קי"א א'. ולהלן מכות פ"ה ה"ו: המסרס את האדן ואת הבהמה את החיה ואת העוף בין גדולים בין קטנים בין זכרים בין נקיבות הרי זה חייב. ר' יהוד' אומ' מסריס את הזכרים [חייב] ואת הנקבות פטור. וכן בתו"כ אמור סוף פרש' ז', צ"ט ע"א: מנין שהנקיבות בסירוס תלמוד לומר, כי משחתם בהם מום בם. ר' יהודה אומר בהם אין נקיבות בסרוס. 22 ועיי"ש בפירוש הראב"ד, רבינו הלל והמיוחס להר"ש משנץ. והנה בתוספתא מכות מפורש שלחכמים אין חילוק בין זכרים לנקיבות ובשניהם חייב על הסירוס, וממילא אין הבדל לכאורה גם בשתיית כוס עיקרים, ואם באיש אסור משום סרוס היה צריך להיות אסור גם באשה לשיטת הת"ק. אבל ר' יהודה שפוטר בנקבה אפילו בסרוס ממש, הרי מסתבר שבשתיית כוס עיקרים שאינו אלא גרמא מותר באשה, שאינה מצווה על פריה ורביה, ולכל הפחות מותר לכתחילה לעשות כן באשה זקנה ועקרה, אפילו לר' יוחנן בן ברוקא. וכבר ראינו שבעל הלכות גדולות הביא בשני מקומות את דברי ר' יהודה 23 בה' כתובות הגירסא בטעות: ר' עקיב' וכו'. אבל בה' שבועות, וכן בד"ב שם: ר' יהודה , וכן מוכח מתוספתא כאן ומכות ותו"כ. שהמסרס את הנקבות פטור בקשר ישר עם שתיית כוס עיקרין ע"י אשה, ולא הזכיר כלל דעה אחרת שאף נקבה אסורה בסרוס. ומכאן נ"ל ברור שפסק כר' יהודה שאין סרוס בנקבה, וסמך על סוגיית הבבלי בשבת קי"א א', שאמרו שם: אלא באשה, ומכאן שתפסו כדבר פשוט שבנקבה פטור על הסרוס, ובגרמא (כוס עיקרין) מותר לכתחילה, שהרי לת"ק דר' יהודה מה לי איש ומה לי אשה, 24 ומה שפירש רש"י: אלא באשה שאינה מצווה בפריה ורביה, פירושו שלוא היתה מצווה היה איסור בדבר, אפילו אם אין בה איסור סרוס, עיין במנחת חינוך מצוה רצ"א ועוד. אבל מפשוטן של דברי רש"י משמע שהא בהא תליא. ועיין בחי' הרשב"א קי"א א' ומ"ש הגרי"פ פערלא בס' המצות לרס"ג, לאווין קי"ט, ח"ב קמ"ז סע"ד ואילך. ובאמת מפורש כן בס' יריאים סי' שפ"א, ובשלם סי' שמ"ב, עמ' 381 ואילך, שהא בהא תליא, ובמקום שאין אדם מצווה על פריה ורביה כלל אין איסור סרוס מדאורייתא, ועיי"ש בסוף הסימן, ובסמ"ג לאווין ק"כ, מ"א ע"ד. ואשר לתוספתא מכות פ"ה שהבאנו בפנים הרי לשיטת הראשונים הנ"ל הת"ק שם שמחייב על סרוס נשים הוא ר' יוחנן בן ברוקא (עיין בס' יריאים השלם שם, עמ' 382). ולשיטתם מתפרשת גירסת כי"ו וקג"נ שאסור לאשה לשתות כוס עיקרין, משום שהיא כר' יוחנן בן ברוקא, ודין אשה כדין איש (ועיין מ"ש בחידושין המיוחסים להר"ן שבת קי"א א' בשם הרא"ה). ור' יהודה כאן חולק וסובר שאין אשה מצווה על פריה ורביה. והרי שניהם שוים לעניין סרוס, ובעל כרחנו אנו אומרים שסוגיית הבבלי היא כר' יהודה. ונראה שכן פסק גם הרמב"ם בפט"ז מה' איסורי ביאה הי"א, וכר' יהודה דווקא, כפירוש הרב המגיד, ולא כת"ק בתוספתא מכות, וסמך על בעל הלכות גדולות הנ"ל, ועל הסוגיא בבבלי, וכמו שפירשנו. ובשתיית כוס עיקרין שאינו אלא גרמא, אסרו באיש (שחייב מלקות על סרוסו בידים) והתירו באשה, עיי"ש בהי"ב. ונ"ל שכן פירש גם הרמב"ן בשבת שם ק"י א'. והאחרונים נדחקו מאד בשיטת הר"מ, עיין בשו"ע אה"ע סי' ה' ס"ק י"א, י"ב, בבאור הגר"א שם, ובאחרונים שצוינו באוצר הפוסקים שם.

1118. ר' נתן אומ' בית שמיי אומ' שני בנים וכו'. וכ"ה ("ר' נתן") גם בד ובקג"נ. ולפ"ז סתם משנתנו פ"ו מ"ו הוא כר' נתן, אלא שהוסיף כאן את טעמן של ב"ש, שלא נזכר במשנה (עיין להלן). ובכי"ע חסר "ר' נתן אומר", והוא תיקון משום שראו כאן סתירה מר' נתן על ר' נתן שלהלן בסמוך, עיי"ש, שו' 20.

1219. שנ' ובני משה גרשם ואליעזר. וכ"ה בירושלמי פ"ו רה"ו, ז' ע"ג, ובבלי ס"א ב'. ובתנחומא הוצ' בובר, בראשית סי' כ"ו, וכן בדברים רבה הוצ' ליברמן, דברים סי' י"ב, עמ' 10: כנגד קין והבל. ובבבלי ס"ב א' הביאו ברייתא בשם ר' נתן שב"ש אומרים שני זכרים ושתי נקיבות, ומפרש רב הונא שהוא לומד מפסוק הנ"ל, ולפי המסורת שהבל נולד עם אחותו וכן קין.

13בית הלל אומ' זכר ונקבה וכו'. וכ"ה במשנתנו פ"ו מ"ו הנ"ל.

1420. ר' יונתן או' בית שמיי או' זכר ונקבה וכו'. וכ"ה ("ר' יונתן") גם בקג"נ (אלא שאח"כ יש שם השמטה). אבל בד ובכי"ע: ר' נתן וכו'. וכ"ה בבבלי ס"ב א', אלא שאף שם הביאו שתי דעות סותרות בשם ר' נתן, עיין לעיל שם.

1520-21. זכר א ו נקבה. ופירשו בבבלי הנ"ל: לשבת יצרה , והא עבד לה שבת.