תוספתא כפשוטה על יבמות ח:ה

121. נשא אשה, ושהה עמה וכו'. הרישא (עד "אינו רשיי לבטל) במשנתנו פ"ו מ"ו. וכל הברייתא בבבלי ס"ד א'.

222-23. ואע"פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר, שנא' מקץ עשר שנים וכו'. וכ"ה בבבלי הנ"ל, ועיי"ש בתוספות, ד"ה אע"פ. ובירושלמי פ"ו ה"ו, ז' ע"ג, ובב"ר פמ"ה, ג', עמ' 449, הוא טעם ר' אמי בשם ר"ש בן לקיש למשנתנו.

324. לפי דרכנו למדנו שאין ישיבת חוצה לארץ עולה מן המנין. בכי"ע: עולה להן וכו'. ובבבלי הנ"ל: ללמדך שאין ישיבת חו"ל עולה לו 25 ובפי' הר"א מן ההר, עמ' קמ"ט: והיינו דנקט לו , כלומר לאברהם דווקא. מן המניין. ובב"ר הנ"ל: הדא אמרה ישיבתו בחוצה לארץ אינה עולה מן המיניין. ולפי גירסא זו מדברים באברהם גרידא, עיי"ש במנחת יהודה, ומ"ש הרמ"מ כשר בתו"ש לך לך, עמ' 676, הע' ט"ו. ובירושלמי הנ"ל: צא שנים שעשה בחוצה לארץ. ותני כן חלתה היא, או שחלה הוא, או שהלך לו למדינת הים אינן עולין (והוא הברייתא שלהלן). ובבבלי ס"ד א' הנ"ל: לפיכך חלה הוא, או שחלתה היא, או שניהם חבושים בבית האסורים אין עולין לו וכו'. ופירש"י: לפיכך הואיל וקא חזינן שאין ישיבת חוצה לארץ מן המנין דתלינן בכל דבר המונען מן ההריון, חלה הוא וכו'. ולפי פירוש זה אפשר להסיק שבחו"ל אין דין המשנה נוהג כלל, ואנו תולין שהעיקור הוא בעוון ישיבת חו"ל, וכ"ה שיטת הראב"ן בסוגיין, 26 ד' פראג, קכ"א ע"ג. או"ז 27 ח"א ה' יבום וקדושין סי' תרנ"ג, צ"א ע"ב. ועוד. 28 ועיין בס' יריאים השלם סי' תי"ג, עמ' 463. ובמדרש הגדול בראשית, הוצ' ר"מ מרגליות, עמ' רס"ג: אלא ללמדך שאין ישיבת חוצה לארץ עולה מן המנין. שהיא ישיבת טלטול . לפי כך אם היה חוא חולה וכו', כלשון הבבלי. והכוונה, כשם שישיבת טלטול מונעת את ההריון, כך גם הולי וישיבת בית האסורים כן. 29 וכן משמע מדברי הגאונים (?), עיין אוה"ג, עמ' 144. וכן, כנראה, פירשו כמה מן הראשונים. וברא"ש 30 פ"ו סי' י"ד. ועיין בטאה"ע סי' קנ"ד. פירש כשם שעון חו"ל גורם, כך גם עון חולי וישיבת חו"ל גורם שלא תתעבר. ועיין מ"ש בנתיבות משפט לספר משרים, רכ"א ע"א, ומ"ש להלן, הע' 33. ובחי' הרשב"א ס"ד א': והר"א אב ב"ד ז"ל פירש דהא דאמרינן אין ישיבת חוצה לארץ עולה מן המנין, הני מילי באדם הרגיל לישב בארץ, ויצא חוצה לארץ וחזר לארץ, דזמן ישיבתו בחוץ אין עולה לו 31 וכן הביא הרמב"ן שם בשמו. וכן בתוספות חד מקמאי ס"ב א'. וכו', וכדבריו נראה בירושלמי, דגרסינן התם צא מהם שנים שעשה בחוצה לארץ, ותני כן חלה הוא או שחלתה היא או שהלך לו למדינת הים אינן עולין. וכן בסמ"ג עשין מ"ט, קכ"ח ע"ד: אמנם אני ראיתי בירושלמי כו' (הירושלמי הנ"ל). ובוודאי שפשטות לשונו ("אמנם") מוכיחה שמן הירושלמי נראה שלא כדברי רש"י בפי' החומש וכדברי הרי"ף ועוד (שהביא לעיל שם) שאפילו ישב כל הזמן בחו"ל מגרשה אחר עשר שנים שלא אמרו אין ישיבת חו"ל עולה מן המניין אלא באברהם, עיי"ש. 32 ועיין בפי' הרמב"ן בבראשית ט"ו, ג', ובפי' הר"א מזרחי שם. והרעיש עליו בצדה לדרך לבעל באר שבע, י"ב ע"א שם: וקשה לי הלא גם בגמרא שלנו איתה ברייתא זו הנזכרת בירושלמי וכו', ואין שום חידוש יותר בירושלמי מגמרא דילן וכו'. וכבר ראינו שתמיהה זו חלה אף על הרשב"א הנ"ל. ברם ברור שהראשונים דייקו מלשון הירושלמי הנ"ל ששנו שם: או שהלך לו למדינת הים, ומשמע שדווקא אם יצא מן הארץ לחו"ל. 33 ואף שהרשב"א הביא גם מן הברייתא שבבבלי "או שהלך בעלה למדינת הים", אין כאן אלא מיזוג לשון ע"פ ההלכה, עיין מ"ש להלן, שו' 26, ד"ה או. אבל בכל נוסחאות הבבלי וכן ברי"ף חסר "או שהלך בעלה למדינת הים". והפירוש הוא אף שהלך למדינת הים בין עונה לעונה (שהיה חמר, ועיין בפיה"מ להר"מ במשנתנו כאן) אין הזמן הזה מצטרף, מחמת העון.