תוספתא כפשוטה על יבמות ח:ו

124-25. מי שהיה בעלה זקן, או חולה, או שהיתה היא חולה וכו'. כעין ברייתא זו בירושלמי ובבבלי. ובכי"ע חסר "מי שהיה בעלה זקן", והיא מתחילה: היה הוא חולה וכו'. וכן הוא חסר בירושלמי ובבבלי. ובקרן אורה ס"ד א', ד"ה לפיכך, כתב: אבל היה בעלה זקן אינו מובן, כיון דכבר הוא זקן, א"כ לא שייך בו מנין עוד. ויש ליישב. וכנראה שזקן זקני ז"ל כיוון לבבלי שבת קי"א א', כמו שפירש בח"ד. אבל האמת היא שהברייתא חזרה כאן על כל הקבוצה שנשנית לעיל פ"ו רה"ו, עיי"ש, כרגיל בתוספתא ואין להסיק ממנה שום מסקנות. וידידי המנוח הגרי"מ בן־מנחם זצ"ל פירש 34 פרשת המלך ח"ב ה' אישות פט"ו רהי"א, פ' סע"א. שזיקנה אינה עולה מן המניין לעניין שמותרת להנשא לשלישי, אם היה אחד מן הבעלים שנתגרשה ממנו זקן. עיין להלן.

225. או שהיה בעלה חבוש בבית האסורין. בבבלי ס"ד א': או שניהם חבושים בבית האסורים. ועיין בחידושי אנשי שם ברי"ף פ"ו סי' פ"ו, אות א'.

326. או שהלך בעלה למדינת הים. וכ"ה בירושלמי פ"ו ה"ו, ז' ע"ג, הנ"ל, עיין מ"ש עליה לעיל. ובבבלי חסרה בבא זו. אבל בחי' הרשב"א ובמאירי ס"ד א' שלשלו בבא זו גם בברייתא שבבבלי. וכנראה שיש שם ניסוח ע"פ ההלכה, עיין מ"ש לעיל, שו' 24, ד"ה ברם, ובהע' 33 שם. ועיין בפיה"מ להר"מ למשנתנו ובחיבורו פט"ו מה' אישות הי"א.

426-27. גרשה תלך ותנשא לאחר וכו'. משנתנו פ"ו מ"ו.

527. ועד כמה מותרת להנשא, עד שלשה. במשנתנו הנ"ל: גירשה מותרת להנשא לאחר 35 ובמשנה הרי מפורש שמותרת להנשא לכתחילה, וכן לעיל כאן שו' 26–27: תלך ותנשא לאחר. ומן התוספתא בבבא זו מוכח שלרשב"ג מותרת להנשא לכתחילה אפילו לשלישי. ועיין מרדכי פ"ו סוף סי' מ"ט ובקרבן נתנאל על הרא"ש פ"ו סי' י"ד, אות כ'. ולכאורה מוכיחה התוספתא כאן גם על לשון הברייתא שבבבלי. וצ"ע. ורשאי השני לשהות עמה עשר שנים. ובבבלי ס"ד ב': שני אין, שלישי לא. מתניתין מני רבי היא וכו', והתניא ניסת לראשון ומת, לשני ומת, לשלישי לא תנשא דברי רבי, רבן שמעון בן גמליאל אומר לשלישי תנשא, לרביעי לא תנשא וכו'. ועיין גם בירושלמי פ"ו ה"ו, ז' ע"ג. ועיין בבלי כתובות מ"ג ב'. והברייתא שלנו כרשב"ג, ואף הבעל הראשון הוא בכלל השלשה. ובבבלי ס"ה א': ת"ר ניסת לראשון ולא היו לה בנים, לשני ולא היו לה בנים, לשלישי לא תנשא וכו'. ועיין מ"ש להלן, ד"ה יתר. וכל הברייתא בשם התוספתא נעתקה בפיסקי רי"ד, בתוספות הרא"ש ס"ה א', ד"ה נשאת, ובפי' ר' יוסף בר' שאול לשאילתות סי' י"ח, הוצ' רש"ק מירסקי, קכ"א ע"א. ועיין להלן.

627-28. יתר על כן לא תנשא אלא למי שיש לו אשה ובנים. וכ"ה ("אשה ובנים") גם בד, בכי"ע, בפי' רי"ד ובפי' ר' יוסף בר' שאול הנ"ל. ובתוספות הרא"ש הנ"ל: מכאן ואילך (וכ"ה גם בכי"ע) לא תנשא אלא למי שיש לו בנים, נשאת למי שאין לו בנים וכו'. וכן בתוספות ס"ה א' ד"ה תצא: בתוספתא נישאת למי שאין לו בנים וכו' ולא נזכרה שם "אשה" כלל. וכן בבבלי ס"ה א' הנ"ל: לשלישי לא תנשא 36 הברייתא בבבלי היא כר' שאף לשלישי לא תנשא, עיין מ"ש לעיל בפנים, שו' 27, ד"ה ועד כמה. אלא למי שיש לו בנים. נישאת למי שאין לו בנים וכו'. וכן גרסו בבבלי בשאילתות, בה"ג, בה"פ (שנביא להלן) וברי"ף כאן פ"ו ריש סי' צ"א ובכתובות ספ"ז ובראשונים. ולכאורה מוכח מגירסא זו 37 אבל לפי גירסת רוב הנוסחאות הפירוש הוא: אשה, או בנים, עיין להלן, הע' 41. שלא תנשא אלא למי שיש לו בנים, אבל אם אין לו בנים, אפילו אם יש לו אשה אחרת לא תנשא, אם לא הודיעה לו, ואם נשאת תצא שלא בכתובה, אע"פ שיש לו אשה אחרת, שאנו אומרים שרצה להגדיל את האפשרות להעמיד בנים. ולהלן כתבנו מה דינה (לעניין כתובה) אם ידע והכיר בה שלא היו לה בנים מן השנים. אבל בר"מ פט"ו מה' אישות הי"ד: ואם נשאת לשלישי תצא שלא בכתובה, 38 ומדברי הר"מ כאן אינו מוכח אם הלכה זו היא דווקא בלא הכיר בה (וממילא אם היו לו אשה ובנים יש לה כתובה אפילו לא הכיר בה), או אפילו הכיר בה תצא שלא בכתובה. אבל מפסק הר"מ בריש פכ"ד מה' אישות ברור שאם הכיר בה יש לה כתובה, וכמו שנקט הרב המגיד בפשיטות. ועיין מ"ש להלן, הע' 44, בשיטת רבינו יואל. אלא אם כן יש לו אשה אחרת, או שקיים מצות פריה ורביה. ובמגיד משנה שם: ועוד הוסיף רבינו לומר שאם יש לו אשה אחרת הרי הוא כמי שיש לו בנים, והטעם שכל שאינו מחוייב להוציאה, אם רצה להוציאה יש לה כתובה. אבל הרמב"ן ס"ה א' חולק על עצם הדין וסובר שאם רצה להוציא אין לה כתובה אפילו אם יש לו בנים, 39 משום שלא הכיר בה. ועיין במגיד משנה הנ"ל (בפנים) מ"ש בשם "מקצת גאונים". ומוכח מדבריו שמקצת גאונים אחרים סוברים שאין לה כתובה, כשיטת הרמב"ן. ולהלן ברמב"ן שם, ד"ה מדקתני, כתב: והטעם לפי הדעת הזו, משום דכיון שבהתר נשאה ובהתר עמדה עמו לא בעינן שתהא כזונה אצלו למפרע להוציאה בלי כלום. ועיין בריטב"א שם, ד"ה או דילמא, מ"ש בשם הר"ם (רבינו משה?) ובנימוקי יוסף פ"ו סי' צ"א. ונראה שהרמב"ן מחלק בין אם טען לאלתר שהוא מקח טעות, ובין אם בא בטענה לאחר שגירשה ונישאת לאחר. והרב המגיד אינו מחלק בכך, וסובר שבכל מקום שנישאת בהיתר, ואין כאן סימנים ברורים של עיקור, אלא חזקה גרידא, אינו יכול לטעון שהוא מקח טעות ולהפסידה כתובתה. וכן כתב הרמב"ן בשם "מקצת המחברים" והרשב"א בשם "מקצת הראשונים". ועיין להלן, הע' 40. עיי"ש. ושאר הפוסקים העתיקו כלשון הבבלי, ואי משום שאינה מחוייב להוציאה, הרי מ"מ מכיוון שהוחזקה עקרה (ולאו מזליה גרם) והוא לא הכיר בה אין העיקור גרוע משאר מומין (שאינו מחוייב להוציאה), והוא יוכל לטעון שהוא מפחד שמא לא יבנה מן האשה אחרת, ולא יקיים מצות פריה ורביה. 40 ואף לשיטת "מקצת המחברים" שהביאו הרמב"ן והרשב"א הדין שלהם הוא דווקא במקום שאין סימנים ברורים של עקרה, אלא חזקה גרידא (כמו שכתבנו לעיל, הע' 39), אבל בסימנים ברורים לעיקור ולא הכיר בה דינה כאיילונית ואין לה כתובה אפילו אם יש לו בנים. ועיין ריטב"א ס"ד א', ד"ה ת"ר נשא אשה ושהה עמה וכו'. ובאו"ש במקומו סהי"ד העיר שדברי הר"מ הם מן התוספתא כאן שהזכירה בפירוש אשה ובנים. 41 כלומר, אשה, או בנים, כמשנתנו פ"ו מ"ה, ועיין במשנת סוטה פ"ד מ"ג. וכיוון הרב לדברי פיסקי רי"ד (שעדיין לא נדפס בימיו): ולמי שא"ל בנים נמי שרא אם ישא אשה אחרת, 42 כוונת רבינו אפילו לא הודיעה לו, ואם הוציאה יש לה כתובה, שהרי עצם ההיתר מפורש במשנתנו פ"ו מ"ה ובמשנת סוטה פ"ד מ"ג, והחכמים שם אינם חולקים על עיקר דינו של ר' אליעזר, עיין בתוספות שם כ"ו א', ד"ה לא, ולא היה צריך רבינו להביא ראייה מן התוספתא. והכי תניא בתוס' עד כמה מותרת לינשא עד ג', יתר מכן לא תנשא אלא למי שי"ל אשה ובנים וכו'. 43 ועיין מ"ש לעיל בשם הרמב"ן, ופשוטה של לשון הסיפא בתוספתא ("מפני שנשואיה נשואי טעות") משמעותה כפסק הר"מ שדווקא אם נישאת למי שאין לו אשה ובנים הוא מקח טעות ואין לה כתובה, אבל אם יש לו אשה ובנים אין כאן מקח טעות, ויש לה כתובה.

728-29. הא אם נשאת למי שאין לו אשה ובנים וכו'. וכ"ה ("הא אם") בכי"ע ובפיסקי רי"ד הנ"ל, ובכי"ו בטעות: האלים, וצ"ל: האים=הא אים. ובד, בתוספות ס"ה א', ד"ה תצא, ובתוספות הרא"ש הנ"ל ובאו"ז (שנביא להלן) חסר "הא אם". ובפי' ר"י בר' שאול הנ"ל: אם נשאת וכו'. ובבבלי ס"ה א': נישאת למי שאין לו בנים תצא בלא כתובה. ועיין מ"ש לעיל, שו' 27–28, על הגירסא "אשה ובנים".

829. מפני שנשואיה נשואי טעות. בבבלי הנ"ל חסר טעם זה. ופסק ר' יואל שאפילו הכיר בה תצא בלא כתובה, דכל מקום שהוא כשר והיא כשירה קנסו אותה וכו', עיין בראב"ן, קכ"ו ע"ד, בהגהות מיימוניות פט"ו מה' אישות הי"ד ובמרדכי כאן פ"ו סי' נ"א. 44 ולשיטה זו רמז הר"י בתוספות ס"ה א', ד"ה תצא, ועוד, עיין מ"ש להלן בפנים. ועיין מ"ש להלן בסמוך, ד"ה והנה, בשם תוספות הרא"ש. וכנראה שרבינו יואל יפרש את משנת כתובות (ספי"א): "ואם מתחילה נשאה לשם אילונית יש לה כתובה", ביש לו אשה ובנים. ועיין בתיו"ט שם, ד"ה יש לה. אבל הראב"ן הנ"ל הביא בשם רבותיו שאם הכיר בה יש לה כתובה, והכריע כדבריהם, עיי"ש קכ"ז ע"א. ובפי' רי"ד, תוספות הרא"ש ופי' ר"י בר' שאול הנ"ל, בתוספות ס"ה א' הנ"ל, באו"ז ח"א סי' תרנ"ג, צ"א ע"ב, ברמב"ן וברשב"א ס"ה א' (ורמז להם במגיד משנה פט"ו מה' אישות הי"ד) הסתייעו מכאן שאין לה כתובה משום מקח טעות, ולאו משום קנס. ועיין מ"ש להלן, הערה 47, ביישוב דברי ר' יואל. והראשונים הנ"ל הסתייעו גם מדברי בה"ג ה' כתובות, ד"ו, ס"ח, ע"ב: ואם נשאת למי שאין לו בנים תצא שלא בכתובה, 45 בתוספות הרא"ש שהבאנו בפנים, ובפסקיו פ"ו סי' י"ד, העתיק בשם בה"ג: תצא שלא בכתובה לאלתר . וכ"ה בהלכות פסוקות, הוצ' ר"ס ששון, עמ' קי"ג, ובה' ראו, עמ' 87. וכן בשאילתות סי' י"ח: תצא לאלתר בלי כתובה. ועיין בתוספות ס"ה א', ד"ה תצא, שכתבו: לכך נראה לר"י דלאלתר תצא שלא בכתובה וכו', וכן מצא ר"י בהלכות דרב יהודאי גאון דבלא הכיר בה איירי וכו'. ולא הזכיר שבה"ג מפורש גם שתצא לאלתר. ומכאן משמע שאף לפניו חסדה שם המלה "לאלתר", כמו שהיא חסרה בהוצאות שלפניו. ועל גירסת השאילתות הנ"ל לא העיר. והוא שלא הכיר בה, אבל הכיר בה יש לה כתובה. והנה הגירסא בתוספתא "מפני שנשואיה נשואי טעות" היא גם בד, בכי"ע, בפי' רי"ד, באו"ז, ברמב"ן, ברשב"א, במגיד משנה, ובפי' ר"י בר' שאול הנ"ל. אבל בתוספות ס"ה א' הנ"ל: מפני שנישואיה נישואי מינות . וכתבו עליה: נראה שהסופרים טעו וכתבו מינות במקום טעות, דלא שייך כאן לשון מינות כלל. ובתוספות הרא"ש הנ"ל: מפני שנישואיה נישואי מינות . משמע לישנא דמשום קנסא הוא, כמו שקנסו בשניות, דנישואי מינות משמע משום שנשאת לו באיסורו. 46 עיין לעיל, הע' 44. מיהו נראה שהסופרים טעו לכתוב מינות במקום טעות דלא שייך להזכיר כאן מינות. 47 אעפ"י שכמעט וודאי הוא שהגירסא "מינות" היא ט"ס, אבל וודאי גמור אין כאן. ואפשר שחז"ל כיוונו למינים שהעדיפו שלא לישא אשה כלל, ולא חייבו נישואין אלא כדי להנצל מזנות, ולא השגיחו כלל במצות פריה ודביה (עיין באגרת א' אל הקורינתיים פ"ז). ולפיכך אמרו חז"ל שהנושא אשה עקרה, בשעה שלא קיים מצות פריה ורביה הם נישואי מינות . ולפי גירסא זו אין כאן קושיא כלל על שיטת רבינו יואל שהבאנו בפנים (רד"ה מפני) שאפילו הכיר בה אין לה כתובה, אלא אדרבא התוספתא מסייעת לו. ושמא באמת היתה לפניו הגירסא כאן כגירסת התוספות: נישואי מינות . ועיין בנתיבות משפט לס' משרים, רכ"ב ע"ג. והסיקו הרמב"ן, הרשב"א ועוד: מפני שהן נישואי טעות, אבל מ"מ צריכה גט, שאין כאן טעות ודאי אלא חששא היא, וגבי ממון עליה להביא ראי', ולעניין איסורא לחומרא, וצריכה גט.