תוספתא כפשוטה על יבמות ט:א

11. בת ישראל שנישאת לכהן והכניסה לו עבדי מלוג וכו'. במשנתנו פ"ז מ"ב: בת ישראל שניסת לכהן, הכניסה לו עבדים בין עבדי מלוג בין עבדי צאן ברזל, הרי אילו יאכלו בתרומה. ועיין להלן, שו' 20–21, ד"ה אשת כהן. ומבארת הברייתא כאן את החילוק בין עבדי מלוג ועבדי צאן ברזל.

22. עבדי מלוג אוכלין משלה, ועבדי צאן ברזל אוכלין משלו. בכי"ע: עבדי מלוג אוכלין מכוחה וכו' מכוחו . ואף לפי הגירסא שלפנינו הפירוש כן. ובירושלמי פ"ז ה"א, ח' ע"א, נחלקו ר' יוחנן ור' אלעזר אם עבדי מלוג של אשה אוכלין בתרומה מכוחה, או מכוחו, כלומר אם קניין קניינו של כהן אוכל בתרומה מכח הקניין שלפניו, או דווקא מכח הכהן עצמו. וההבדל הוא לעניין אם הקניין בעצמו אינו אוכל: לשיטת ר' אלעזר אין קניינו של הקניין אוכל בכגון דא מן הדין, אבל לשיטת ר' יוחנן שם, אוכל מכח הכהן עצמו (אע"פ שבעליו אינם אוכלים), ובאלמנה לכהן גדול וכדומה אין עבדי מלוג שלה אוכלין (משנתנו רפ"ז) משום קנס גרידא, אבל עבד ערל שקנה עבדים אוכלים בתרומה לר' יוחנן, אע"פ שבעליהם אינם אוכלים. ולר' אלעזר אין עבדיו אוכלים, הואיל וגם הקניין שלפניו אינו אוכל (ושלא כשיטת הבבלי ס"ו א', עיין מ"ש בקרן אורה שם). ולהלן שם בירושלמי: א"ל ר' לעזר אוכלין בתרומה (כלומר, עבדי צאן ברזל) מכחו , ואת אמרת אכין (כלומר, שאם מכרן הבעל אינן מכורין). א"ל (כלומר, ר' יוחנן) הרי עבדי מלוג הרי הן אוכלין תרומה מכוחו וכו'. ור' יוחנן לשיטתו לעיל שם שסובר שאף קניינו שקנה קניין אינו אוכל בתרומה אלא מכח הכהן, ולפיכך השיב מה שהשיב. והברייתא שלפנינו היא כשיטת ר' אלעזר. ועיין במחלוקת רבינא ורבא בבבלי ס"ו א', ושם לא נתבאר במוחלט אם רבינא סובר שעבדי מלוג אוכלין מכח האשה גרידא, ואפשר שאף הוא סובר שאוכלים מכח הבעל, אלא שאין קניינו מאכיל אם אינו אוכל. ועיי"ש בתוספות, ד"ה מנין, ובתוספות ישנים שם. ועיין במהרש"א לתוספות הנ"ל ובס' ישרש יעקב שם. ועיין מ"ש ר"א גולאק על צאן ברזל בתרביץ ש"ג תרצ"ב, עמ' 173 ואילך.

32-4. אילו הן עבדי מלוג, פחתו או הותירו הרי הן שלה, ואילו הן עבדי צאן ברזל, אם פחתו או הותירו הרי הן שלו. וכ"ה הגירסא ("הרי הן שלו") בד, בכי"ע ובקג"נ. וכן מעתיק הרמב"ן ס"ו ב' בשם התוספתא. וכ"ה הסיגנון לעיל דמאי פ"ז ה"ז וה"ח, עמ' 98 (עיי"ש בשנו"ס). ולהלן נעתיק את לשון משנתנו כאן. ולכאורה אפשר לדייק מלשון התוספתא, שהאשה יכולה לתבוע ממנו מעות אם יש לו (כדין כל בעל חוב), אם פחתו או הותירו, ואינה רוצה בעבדיה, כפי שמשמע מלשון הרשב"ץ בח"ג סי' קמ"א. אבל אם העבדים הם ממש כמו שהיו (שמת, או שגרש מיד), הן שלה, ואינם אלא משכון בידו, 1 ומ"מ אוכלים בתרומה אעפ"י שהיא אינה אוכלת, הואיל וחייב באחריותן וביוקרא ובזולא, אוכלים מכוחו. כעין שיטת המבי"ט בשו"ת שלו ח"א סי' כ"ח. אבל באמת אין כאן אלא הגדרה של צאן ברזל בכלל, אבל בנכסי צאן ברזל של אשה, כשם שהיא יכולה לתבוע את כליה משום שבח בית אביה (עיין בתוספתא להלן), אף הוא יכול להכריח אותה ליטול אותן כפי שווין אע"פ שפחתו (וישלם את המותר), כל זמן שעושין מעין מלאכתן, עיין שו"ת הריב"ש סי' כ"ב וסי' ק'. 2 עיין בשו"ת מהרש"ך ח"ב, שניות סי' ח', י"ב ע"ב. וצ"ל שם: וכתב הריב"ש ז"ל (במקום: וכתב הרא"ש ז"ל). וגם המבי"ט עצמו מודה בכך שאף בפחתו יכול להכריח אותה לקבל אותם, ולשלם את המותר, ואינם שלו אלא לעניין אחריות. ברם בריטב"א ס"ו ב' העתיק: וכן הוא בתוס' , אלו הן נכסי צאן ברזל אם פחתו פחתו לו ואם הותירו הותירו לו . וכן בתשובותיו סי' ח', הוצ' ר"י קאפח: דהא תנא עלייהו ביבמות נכסי צאן ברזל, אם פחתו פחתו לו, ואם הותירו הותירו לו. וכן בחי' הר"ן ב"מ ע' ב': וכדתניא בתוספתא אלו הן נכסי צ"ב כל שפחתו פחתו לו, ואם הותירו הותירו לו , וכן צאן ברזל האמורים בדין אשה ובעלה כך הוא, שקבל עליו הבעל הכל. וכ"כ הרי"ף ז"ל בפ' אלמנה. ודבריו לכאורה תמוהים, שהרי כל עיקר התוספתא לא נשנה בלשון זו אלא בעניין אשה ובעלה, ומה שייך לומר: וכן צאן ברזל האמורים בדין האשה וכו'. וכן בשו"ת הרשב"א ח"ד סי' פ"ה: לפי שאמרו חכמים בנכסי צאן ברזל אם פחתו פחתו לו ואם הותירו הותירו לו. ונראה שרבותינו נקטו לשון רש"י במשנתנו רפ"ז (לפי הנוסח שברש"י על הרי"ף), והר"מ רפט"ז. וכן נהגו לכתוב בכתובה, עיין שו"ת הרי"ף ד' ליוורנו סי' קע"ו, וכן נהגו בכמה ארצות, כפי שמוכח מכמה וכמה תשובות של ראשוני האחרונים, ועיין באוצר השטרות של ר"א גולאק, עמ' 38, וסוף עמ' 40. ואין להסתפק בנוסח המקורי של התוספתא ("הרי הן שלו"), וכמו שכתבנו לעיל. ולהלן ב"מ פ"ה הי"ד: מקבל אדן צאן ברזל מאשתו והולדות והגיזין שלו, ואם מתו חייב באחריותו. וכנראה שהכוונה שאין דין רבית בנכסי צאן ברזל של אשתו, אעפ"י שהיא נפטרת על ידיהן מכמה מלאכות, 3 עיין בבלי כתובות ס"א א' וברש"י שם. ועיין מ"ש בה' הירושלמי להרמב"ם, עמ' נ"ה, אות ע'. ונמצאת נהנית ממש. ואעפ"י שהדין פשוט, שהרי מותר להוסיף בפירוש על הכספים שהכניסה לו (כתובות פ"ו מ"ד), ואין כאן דין רבית, 4 עיין מרדכי כתובות פ"ו סי' ק"צ בשם ר' שמואל בר' ברוך, בתיו"ט פ"ו מ"ד ובהפלאה קונטרס אחרון, ה' כתובות סי' ס"ו ס"ק י"ג. ועיין להלן, עמ' 251, הע' 95, ועמ' 276, ד"ה הכניסה. מ"מ שנו הלכה זו בתוספתא אגב שאר ההלכות בדיני צאן ברזל בב"מ שם. ובמשנתנו פ"ז מ"א: ואלו הן עבדי צאן ברזל, אם מתו מתו לו , ואם הותירו הותירו לו וכו'. ודייק הר"ח 5 לפי או"ז ח"א סי' תרנ"ד, צ"א ע"ד, ועוד. וכן הביא הרי"ף כאן רפ"ז בשם "רבוואתא", וכוונתו כנראה להר"ח, עיין מ"ש להלן כתובות פ"ט, הע' 38. ודברי הר"ח הם דברי הגאונים, עיין להלן. מלשון משנתנו ששנתה "אם מתו מתו לו" ולא שנתה "אם פחתו פחתו לו" שמתו מתו דווקא, או מעין מתו, והיינו שאינם עושין מעין מלאכתן, אבל כל זמן שעושין מעין מלאכתן אע"פ שפחתו נוטלתן האשה כמו שהן. והרי"ף שם דחה פירוש זה בשתי ידים, אבל הוסיף שהמנהג הוא כדברי ה"קמאי". והרמב"ן והריטב"א ס"ו א' תפסו על הגאונים מן התוספתא כאן שמפורש בה "אם פחתו". וכן מוכח להלן בתוספתא, כפי שהעירו הראשונים, עיין מש"ש. והנה בדברי הר"ח לא נזכר בפירוש מה דינם אם הותירו. ולכאורה מוכרח שבהותירו מודה שהשבח לבעל כמפורש במשנתנו. וכן נראה מדברי הראשונים בסוגיין. ובמאירי שם (הוצ' דיקמן, סוף עמ' 242): וכתבו גאוני הראשונים 6 ע"פ רוב מכנה המאירי את רב האיי גאון בכנוי זה. והרי"ף מסיק אח"כ: דליכא להאי דיוקא דדקו קמאי ז"ל. והר"מ בספכ"ב מה' אישות מביא הלכ' זו בשם "הורו הגאונים". ובמ"מ שם הבין ש"קמאי" ברי"ף הנ"ל הם הגאונים הראשונים. ובתשה"ג אסף (ירושלים תרפ"ט), עמ' 54 (אוה"ג, סוף עמ' 159): ובעל אמר כבר שמוהי עליי במאה, וצאן ברזל הוא עליי, ואי ראווח ואי חסר מאה זוזי אית עלי. שכל שהם ראויים למלאכתם נוטלתם במה שנישומו אע"פ שפיחתו, אבל אם הושבחו מחזרת השאר. ומלשונו של הר"מ ספכ"ב מה' אישות משמע קצת שלשיטת הגאונים אף השבח לאשה, ועיי"ש במגיד משנה, ובטור אה"ע סי' פ"ח. וכן נוטים דברי מרן הר"י קארו בשו"ת שלו אה"ע דיני גביית כתובה סי' ד', וכן הבין הרש"ך בשו"ת שלו ח"ב, שניות סי' ח', י"ב ע"ג (עיי"ש שתמה על הר"מ מניין לו לומר כן) ועוד. ועיין מ"ש להלן בסמוך, שו' 4–5, ד"ה ילדים, בשם הריטב"א ונ"י. והרב המבי"ט בשו"ת שלו ח"א סי' כ"ח העיר שלא יתכן שהר"מ יחלוק על משנה מפורשת 7 ובשו"ת מרן שהבאנו בפנים (ד' שאלוניקי ל"ד רע"ב) נדחק לפרש את משנתנו "ואם הותירו", דומיא ד"מתו", והיינו אם שפחת צאן ברזל ילדה, הוולדות הן לבעל, אבל ביוקרא השבח הוא לאשה, כשם שבפחתו ההפסד הוא שלה. וכן פירש מדעתו אחד מחכמי זמננו (תרביץ ש"ג, עמ' 139): "אם הותירו, אם נתרבו ע"י וולדות". ופירוש זה דחוק מאד, ולא עוד אם נפרש "הותירו" בנכסי צאן ברזל נתרבו ע"י וולדות, הרי נצטרך לפרש כן גם בנכסי מלוג, ונמצאת משנתנו שלא כהלכה, עיין בבלי כתובות ע"ט ב' שפסקו שם כחנניה שאף וולד שפחת מלוג לבעל. ובזמן שהיא רוצה לקחת את הולד משום שבח בית אביה (ולשלם בעדו), הרי אף בוולדות עבדי צאן ברזל הדין כן. ועל דברי הבבלי ס"ו ב', ופירש שאין כוונת הר"מ לומר כן בשיטת הגאונים, אלא הכוונה היא הואיל ופשט המנהג בפחת כשיטת הגאונים הרי מדת היושר נותנת שניתן גם את השבח לאשה, כדי שלא תלקה בחסר ויתר. אבל אף הר"מ מודה שהגאונים נתנו את השבח לבעל מדינא, עיי"ש. ועיין מ"ש הר"מ קורדואירו בשו"ת ב"י הנ"ל, ד' שאלוניקי, ל"ז ע"ב, ולמעשה אין הבדל ביניהם בפירוש דברי הר"מ.

44. הכנסתן בדמין נוטלתן בדמין. וכע"ז בשם התוספתא ברמב"ן ס"ו ב' הנ"ל, הרשב"א ס"ו א', ד"ה ואלו הן, ס"ו ב', ד"ה הגרש"י, שו"ת שלו ח"ד סי' פ"ה, ריטב"א ס"ו ב', ד"ה ותסברא, שו"ת שלו סי' ה', הוצ' הר"י קאפח, עמ' ה', נימוקי יוסף רפ"ז, שו"ת הריב"ש סי' כ"א וסי' ק'. ועיין מ"מ פכ"ב מה' אישות הלכה ל"ה. ולעיל דברה התוספתא בהכניסתן סתם, אבל כאן רומזת התוספתא למשנת כתובות פ"ו מ"ג, ולתוספתא שם פ"ו ה"ו, והיינו שלא שמו את העבדים בשוויים, אלא פחתו מערכם האמיתי, כמשנתנו (וכפירוש הירושלמי), או שנתייקרו העבדים, נוטלתן בדמים ששמו אותם, אעפ"י שהשומא היתה פחות או יותר. וכן אמרו להלן כתובות פ"ו סה"ה: היא לא תאמר תן לי שומי וכו', אלא נוטלת כל מה שכתב לה בכתובתה. וכן, לדוגמא, אם השווי האמיתי של שני עבדים היה מאה זוז (חמשים כל אחד) וקבל עליו הבעל בכתובה שמנים זוז, ובשעה שמת, או שגירש אותה, עלה שוויים למאה וששים זוז (שמנים כל אחד), אין הבעל יכול לשלם לה שמנים זוז במעות, או לומר לה טלי עבד אחד במעותיך וצאי, אלא היא יכולה ליטול את שניהם (משום שבח בית אביה) ולהוסיף את דמי השני (נוטלתן בדמים). וכן להפך, אם הוזלו, מוסיף לה הבעל. והוא הדין אם קבלן עליו הבעל בכתובה יותר מדמיהם, נוטלתן בדמים, כפי שקבל עליו הבעל, ועליו להוסיף, 8 וכשיטת רוב האחרונים, ולא כשיטת הרב המבי"ט בשו"ת שלו ח"א סי' כ"ח. אעפ"י שמעולם לא היו שווים כמו שקיבל עליו בשעת הנישואין. ובירושלמי פ"ז ה"א, ח' ע"א: תני הכניסתן ילדים נוטלתן נערים (כלומר, הסיפא שלהלן. ועד כאן היא לשון הברייתא, ומכאן ואילך הוא לשון התלמוד). הכניסה לו שני כלים היה אחד יפה בכתובתה (כלומר, כמו שקבל עליו בכתובתה) נוטלתו בכתובתה (כלומר, והשני הוא שלו). היה אחד ומחצה יפה בכתובתה וכו' אפי' היה יפה אחד (ומחצה) בכתובתה היא נותנת דמי השני ונוטלתו, שלא עלה על דעת שישתמשו אחרים בכליה. ר' יעקב בר אחא בשם ר' זעורא מתניתא אמרה כן. הכניסתן בדמים נוטלתן בדמים. ופירושו, שאפילו היה אחד מן העבדים יפה בכתובתה, מכל מקום נוטלת את כולם בדמים. ואף מכאן מוכח שלא כשיטת ר"ח במשנתנו, כפי שהוכיחו הראשונים שהבאנו בתחילת הדבור. ועיין להלן. ובבבלי ס"ו ב' נחלקו האמוראים כמו בירושלמי הנ"ל, אבל לא הביאו שם את הברייתא שלפנינו כאן. ועיין מ"ש ר"א גולאק בתרביץ ש"ג (תרצ"ב), עמ' 143 ואילך, שם 145–146.

54-5. ילדים, נוטלתן נערים, נערים, נוטלתן זקנים. לפי פשוטו פירושו שיש כאן דוגמא לרישא, והיינו בין שהשביחו ובין שפחתו נוטלתן כמות שהן משום שבח בית אביה, והבעל מוסיף (או שהאשה מוסיפה) לפי הדמים שבכתובה. וכן משמע מן הירושלמי הנ"ל (עיין מ"ש לעיל בסמוך ד"ה ובירושלמי), וכן פירשו המפרשים כאן במקומו. אבל בריטב"א ס"ו ב', סד"ה ותיסברא, וכן בנימוקי יוסף רפ"ז, כתבו שפשוטה של תוספתא פירושו שנוטלתן כמות שהן בין השביחו ובין פחתו, וכשיטת ר"ח ז"ל. 9 עיין מ"ש לעיל בפנים, שו' 2–4, ד"ה ובמשנתנו. ולפי פירוש זה צריך לפרש גם את הרישא "נוטלתן בדמים", כלומר נוטלת אותם כמו שהם בדמים של כתובתה, ובין הפחת ובין השבח שלה. ברם פירוש זה סותר את דין רישא דרישא שנכסי צאן ברזל בין פחתו בין הותירו הן שלו, ולא עוד אלא שבמשנתנו מפורש שהשבח הוא לבעל (ואפילו לשיטת הגאונים), עיין מ"ש לעיל, שו' 2–4, ד"ה והנה. וכן מוכח מדברי הירושלמי הנ"ל (לעיל, שו' 4, ד"ה ובירושלמי) שהביא את הברייתא שלנו (בשינוי סדר), והוכיח ממנה שמוסיפה דמים (כפי שכתוב בכתובה) ונוטלתן. ועיין מ"ש מהרח"ש בתורת חיים ח"ג סי' ס"ז, ק"ג ע"ד ואילך, ובדברי ר' יוסף סמיגו שם סי' ס"ו, ק"ב ע"ג. ועיין מ"ש בנתיבות משפט לס' משרים, רע"ו ע"ג ואילך. ברם כל הראשונים הנ"ל (ואף הריטב"א לעיל שם, וכן בתשובתו סי' ח' הנ"ל ובנימוקי יוסף להלן שם) פסקו את הברייתא לשנים, והלכו כולם אחרי הרמב"ן שכתב: ופירושו שאם שמאן בדמים, פחתו, או שהזקינו, שמין אותן בדמים, ונוטלתן ומשלם הפחת, אבל אם לא שמאתן, אלא שהכניסה לו העבדים וקבל אחריותן עליו, אם היו ילדים וגדלו, או הזקינו, נוטלתן כשהן גדולים וזקנים, שעל מנת כן קבל. ושמא זהו מהו שסברו ראשונים ז"ל . 10 כלומר, ר"ח הנ"ל. אבל פירוש זה קשה מאד, שהרי בשתי הבבות אין מחלקין בין פחתו לבין הותירו, ובשתיהן החסר והיתר הן או לבעל, או לאשה, מה שאין כן לפירוש הגאונים, עיין מ"ש לעיל, שו' 2–4, ד"ה והנה. ועיין מ"ש ידידי המנוח הגרי"מ בן-מנחם ז"ל בספרו פרשת המלך ח"ב ה' אישות פט"ז סה"א אות א' ואילך ואות ה' שם (פ"ז ע"ד-פ"ח ע"ד). ובשו"ת הרשב"א ח"ד סי' פ"ה הנ"ל מוסיף: ועוד נראה דאפי' לדברי התוספתא (כלומר, לפירושו שמדברים כאן שלא שמו אותן בדמים) אם מתו מתו לו, שע"ד כן הכניסתן היא וקבלו הוא, ולא שתצא היא בלא כלום, והיינו דנקט בתוספתא נוטלתם זקנים. ואם איתא ליתני מתו מתו לה, וכ"ש שהזקינו. 11 ברמב"ן הנ"ל מפורש: אבל אם לא שמאתן, אלא שהכניסה לו העבדים, וקבל אחריותן עליו . אבל ברשב"א בפירושו כאן, וכן בתשובתו זו: ואם לא הכניסתן בדמים אלא סתם, נוטלתן וכו'. ולא הזכיר אחריות כלל. וכן מעתיק בשמו בנימוקי יוסף הנ"ל (בפנים) ובשו"ת הריב"ש סי' כ"א וסי' ק'. ולפיכך מוכיח מלשון התוספתא שאפילו בקבל עליו סתם אחריותן עליו אם מתו. ברם בריש פ"ז כאן כתב הרשב"א: מכאן נראה דכל שלא שם וקבל עליו אחריות אין להם דין נכסי צאן ברזל אלא דין נכסי מלוג, ואע"פ שהכניסתם לו וכתבן לה בכתובתה וכו', וכן משמע לי מן התוספתא וכו', נוטלתן זקנים, פי' שהכנסתן שלא בדמים, דאלמא כל שלא שמאן בדמים נכסי מלוג הן, ונוטלתן כמות שהן. ומוכח שאפילו מתו אין חייב באחריותן, כדין נכסי מלוג. ועיין מ"ש לעיל שם בתשובה הנ"ל. ובריטב"א כאן הנ"ל צרף את דברי הרמב"ן לדברי הרשב"א, וכתב: אבל אם הכניסתן לו בלא שומה, אלא באחריות סתם וכו'.

65. אילו ואילו הבעל חייב במזונותיהן. כלומר, אפילו עבדי מלוג שהן שלה, כמשנתנו רפ"ז. ועיין ר"מ פכ"ב מה' אישות הכ"ה.

76. וזה וזה אין יכולין למכור וכו'. עיין ירושלמי פ"ז ה"א, ח' ע"א, בבלי ס"ו ב', ירושלמי כתובות פ"ו ה"ג, ל' רע"ד, שם פ"ח ה"ב, ל"ב ע"א, שם פ"ט ה"א, ל"ב ע"ד, בבלי שם ע"ח ב' ומקבילות, ב"ק צ' א', ב"ב נ' א'. ועיין בשו"ת הריב"ש סי' ק"נ.

8מפני שמשועבדין לאשה. כלומר, אפילו בנכסי צאן ברזל, ומכל שכן בנכסי מלוג שהגוף שלה.

97. מפני שפירותיהן לבעל. כלומר, אפילו בנכסי מלוג, ומכל שכן בנכסי צאן ברזל שהגוף שלו.

107-8. מת והניחה כמות שהיא, עבדי מלוג וכו'. וכ"ה (כמות שהיא, כמו שהוא) בד, ובכי"ע ובקג"נ. ובפיסקי רי"ד ס"ז א' (י"ג ע"ג מן מספר): והכי תניא בתוס' מת והניח אפרזות (ה"זי"ן" שב"אפרזות" אינה ברורה כלל), פי' בלא בנים, ע"מ אין אוכלין וכו'. וכמעט וודאי גמור הוא שאף בפי' רי"ד צ"ל: והניחה 12 וההי"א נמשכה למטה, למלה שלאחריה, ונשתבשה ל"אל"ף". כמות 13 ונשתבש "פרזות". [שהיא], פי' בלא בנים וכו'.

118-9. עבדי צאן ברזל אוכלין, מפני שהן בחזקת היורשין עד שעה שינתנו לה. בבבלי ס"ו א': גזירה שמא תאכיל לאחר מיתה (כלומר, שמא תאכיל בתרומה את עבדי מלוג שלה לאחר מיתת בעלה הכהן). ובתוספות שם, ד"ה גזירה: ובעבדי צאן ברזל לא שייך למיגזר, אפילו למ"ד הדין עמה, דכל זמן שלא גבתה אותם בבית דין אוכלין מכוחו. 14 ועיין בשו"ת הריב"ש סי' ק"נ. ונראה שצ"ל שם: וכן אמרו שם דעבדי צאן ברזל יאכלו בתרומה אם [מת] בעל כהן, ועבדי מלוג לא יאכלו, וכיוון לגמרא הנ"ל, וכפירוש התוספות. וכן בבבלי שם ס"ו סע"ב: וכיון דמחוסר גוביינא ברשותיה קאי. ועיין להלן, שו' 16–17.

129. הניח לה בנים וכו'. כל הברייתא בבבלי ס"ז א'.

1310. הניחה מעוברת, אילו ואילו אין אוכלין. פירש"י: ולא הניח לה בנים. ולפני הרי"ף היתה הלכה זו במשנתנו פ"ז מ"ב. וכ"ה ברי"ף ד"ק, ובחנם מחקוה בד"ח, שהרי כן יוצא גם מפירוש ר"א מן ההר, עמ' קנ"ט, עיי"ש ד"ה מעוברת.

1410-11. הניח לה בנים והניחה מעוברת, עבדי מלוג אוכלין וכו'. וכ"ה בבבלי הנ"ל. ובמשנתנו פ"ז מ"ג: בת ישראל שניסת לכהן ומת, והניחה מעברת לא יאכלו עבדיה בתרומה וכו'. ופירש רש"י: לא יאכלו עבדי צאן ברזל וכו'. וכן פירשו רוב המפרשים. ובשושנים לדוד למשנתנו: והא דתני מתני' לא יאכלו עבדיה סתם, דמשמע אפילו עבדי מלוג, היינו משום דפעמים גם עבדי מלוג אין אוכלין, כשהניחה מעוברת, ואין עוד בנים וכו'. ונראה שבאמת נחלקו בפירושה בירושלמי, וכן אמרו שם פ"ז רה"ב, ח' ע"א: א"ר אלעזר כיני מתניתא עבדיה יאכלו, עבדיו לא יאכלו, דלכן היא אוכלת, ועבדיה אין אוכלין ? ר' יאשיה בשם ר' יוחנן אם מזו אפילו היא לא תאכל. א"ר חגיי קומי ר' יוסה לא דר' יוחנן פליג, לא אמר אלא אם מזו אפילו היא לא תאכל וכו'. כלומר, ר' יוחנן אינו חולק על עצם הדין שאם הניחה מעוברת ויש לה בנים מן הכהן שעבדי מלוג אוכלין בתרומה, אלא חולק על ההגהה של ר' אלעזר, ואם מזו (כלומר, ביחס לקושיא שלך), אף היא אינה אוכלת, ומשנתנו מדברת באין לה בנים מן הכהן, וכפירוש הרידב"ז בתוספות הרי"ד שלו. 15 והמשך הסוגיא נתפרש כהוגן בפ"מ, וכלשון ראשון שלו, עיי"ש. ולפ"ז מעמיד ר' אלעזר את משנתנו ביש לה בנים, ור' יוחנן מעמידה בשאין לה בנים.

1511-12. מפני שחלקו של עובר בהן. ועובר פוסל בת כהן לישראל (אפילו אין לה בנים ממנו), ואינו מאכיל בת ישראל לכהן, לא אותה ולא את עבדיו, ועבדי צאן ברזל שלה בכלל (ואפי' יש לה בנים, והיא אוכלת), עיין בבבלי שם ונדה מ"ד א'.

1612-13. הבת מאכלת, ואין היורשין מאכילין. ירושלמי פ"ז ה"ב, ח' ע"א. ופירשוה בירושלמי: שכן היה (צ"ל: היא) ראויה לתופשן מן המזונות (כלומר, שיש שם בן, שהרי אחרת היא יורשת, ובנכסים מועטים שהיא ניזונת, והבן שואל על הפתחים). ואשה אינה ראויה לתופשן מן המזונות ? ראויה היא לתבוע כתובתה ולאבד כתובתה וכו', כמאן דמר מאיליהן קיבלו עליהן את המעשרות. וכן בבבלי ס"ז ב': הכא בנכסים מועטים עסיקינן, וכגון דאיכא בן בהדי בת וכו'. אבל אח"כ הסיקו: ואלא מאי בת דקתני, אם וכו'. ופירש"י: האם מאכלת עבדי מלוג שלה כדרך שהיתה אוכלת, והבן אינו מאכיל את עבדי צאן ברזל מפני חלקו של עובר.

1713. ר' שמעון או' כולם, זכרים, יאכלו, נקבות, לא יאכלו וכו'. וכ"ה בד ובבבלי ס"ז א' בכי"מ ובראשונים, אלא שהגיהו, עיין ברש"י, ד"ה כולן, ובריטב"א שם. ובתוספות ישנים שם: הקונטרס לא גרס כולם זכרים, דאפילו אי איכא חד זכר יאכלו בגללו וכו', אבל בנקבות לא יאכלו, צ"ל כולם נקבות , דאי איכא חד זכר אכלי. ודוחק הוא למחוק גרסת הספרים. ונראה לה"ר נתנאל ליישב גירסת הספרים, כולם, זכרים יאכלו, פי' כולם, פי' (צ"ל: בי' = בין) עבדי מלוג בין עבדי צאן ברזל יאכלו, כיון דאיכא זכר, אבל נקבות לא יאכלו כולם, פי' עבדי צאן ברזל, אלא עבדי מלוג בלבד, לפי שמכח האשה הם באים, ולא מכח הבנות. ברם בכי"ע: כולן זכרים יאכילו, כולן נקיבות לא יאכילו. וכע"ז גם בקג"נ, ולפי גירסא זו אין לפרש כפירוש הרב ר' נתנאל. ובירושלמי פ"ז ה"ב, ה' סע"א, מקוצר: היו שם זכרים (והוא כהגהת רש"י, ור' שמעון לא נזכר שם) מאכילן, נקיבות אין מאכילות.

1813-14. שמא יהא עובר זכר, ואין לבת במקום הבן. ופירשו בבבלי, אם כולן נקיבות לא יאכלו, שמא יהא עובר זכר, ואין הנקיבות יורשות במקום הבן. ואפילו אם יהא עובר נקיבה, סוף כל סוף אף היא יורשת מן התורה במקום שאין בנים זכרים, ויש לה חלק בעבדים, ועובר אינו מאכיל, אבל אם כולם זכרים, הרי יכול להיות שהעובר היא נקיבה, ולא תירש, ואפילו אם הוא זכר, שמא תפיל, וסמוך מיעוטא דמפילות למחצה נקיבות, והולכים אחר הרוב. ובירושלמי הנ"ל (על כולן נקיבות): מה נפשך זכר הוא (כלומר, העובר) כולה דידיה, נקיבה היא נסבה חולקה עימהן (ולעיל שם בירושלמי משובש). ובבבלי שם: חדא ועוד קאמר, חדא דנקיבה נמי פסלה, ועוד שמא ימצא עובר זכר, ואין לבנות במקום הבן כלום.