תוספתא כפשוטה על יבמות ט:ג

123. העובר, והיבם וכו'. פיסקא ממשנתנו פ"ז מ"ד (עד "ובן תשע שנים ויום אחד"). ושיטת ר"ת היא 24 ס' הישר ד' וויען ט' ע"ב, הוצ' הרש"ש שלזינגר סי' ז', עמ' 17 ואילך, תוספות ס"ז ב', ד"ה קנין, ועוד. שיבם מאכיל מן התורה. ועיין בקרן אורה ס"ז ב'. וצ"ע בדבריו, עיין להלן.

2והארוסין. בקרן אורה הנ"ל סובר שלשיטת הירושלמי בת ישראל המאורסת לכהן אינה אוכלת מן התורה, שכן אמרו שם פ"ט ה"ו, י' ע"ב: בת ישראל מאורסת לכהן. כל טהור בביתך יאכלנו. ולית היא גו בייתה. אבל נראה שאין כאן אלא אסמכתא, עיין בירושלמי כתובות פ"ה ה"ד, כ"ט ע"ד: ומה אעשה והן אמרו לעולם אין האשה אוכלת בתרומה עד שתיכנס לחופה, וסמכו להם מקרא , כמה שנאמר כל טהור בביתך יאכלנו (ואעפ"י שאמרו להלן שם שנשבר הק"ו, אבל עצם הדין קיים, עיין לעיל שם). ובספרי קרח פי' קי"ז (הוצ' הרח"ש הורוביץ, עמ' 136): הא מה ת"ל כל טהור בביתך יאכלנו להביא את בת ישראל המאורסת לכהן, עיין מ"ש להלן, עמ' 233, הערה 15, ועמ' 258.

3והחרש. בירושלמי פ"ז ה"ד, ח' ע"ב: חרש פוסל? לא כן תני ר' חייה אשתו של חרש ושל שוטה טובלת מחיק בעלה ואוכלת ? רבי אבא מרי ור' מתניה. חד אמר בחרש פוסל (=פסול). וחורנה אמר בחרש יבם. 25 עיין במה"פ שם, סד"ה לא כן. וכן להלן שם רה"ה: דתני ר' חייה אשתו של חרש ושל שוטה וכו'. ועיין בנועם ירושלמי ובאו"ש פי"א מה' גירושין הט"ו. ובעל כרחינו אנו אומרים שהירושלמי לא גרס במשנתנו להלן "והשוטה", שאם לא כן מה בין חרש ובין שוטה. וצ"ע. ועיין מ"ש להלן, שו' 32–33.

423-24. ובן תשע שנים ויום אחד. נדה פ"ה מ"ה. ובבבלי כאן ס"ח א' העמידוה בבן תשע פסול שפוסל בביאתו, ואינו מאכיל אפילו כשהוא כשר, מפני שאין קידושיו קידושין. 26 וכן פירש"י בסנהדרין נ"ה ב' את משנת נדה פ"ה מ"ה. ובנדה מ"ה א', ד"ה ואינו מאכיל, פירש כאוקימתא דאביי כאן ס"ח א'. ואעפ"י שדברי אביי נדחו כאן, הטעם הוא מפני שבמשנתנו כאן שנו אח"כ: ספק שהוא בן ט' וכו', אבל במשנת נדה אפשר לפרש כמותו. אבל הגאונים, כנראה, פירשוה כפשוטה שאפילו קטן בן תשע ויום אחד שהוא כשר אם נשא בת כהן פוסלה מן התרומה, 27 ועיין להלן סוטה פ"ה ה"ו ומש"ש. ועיין בירושלמי כתובות ספ"ט, ל"ג ע"ג, ומ"ש בצפנת פענח פי"א מה' אישות ה"ד. ועיין עכשיו בס' שרידי אש להר"י וויינברג ח"ג סי' כ'. ועיין בשו"ת דברי אמת סי' ו', וכבר האריכו בזה האחרונים. עיין אוה"ג, עמ' 164. ומה שאמרו שאשת קטן פטורה מן החליצה ומן הייבום (ס"ט ב' ועוד), וכן במשנתנו ספ"י: נשא אשה ומת הרי זו פטורה, כתב עלה הגאון (אוה"ג, עמ' 191): שוטה לפי שאין לו קנין. קטן. ומת אחד מהן ובן אין לו כתיב, דבענן איש הראוי לבנים, וקטן לאו בר בנים הוא. 28 ועיין היטב בירושלמי פ"י הי"ד (ה"ז), י"א ע"ב, ובמקבילה בקידושין פ"א. ועיין בבלי סנחדרין ס"ח ב'-ס"ט א'. אבל שאר הגאונים חולקים על שיטה זו 29 עיין גם במאירי נדה, עמ' 283. ועל שיטת רב סעדי', 30 "כי הדברים הללו מזוייפין על מר רב סעדיה", עיין באוה"ג שהבאנו בפנים ובתשה"ג אסף (הוצ' מק"נ תש"ב), עמ' 122, ובהע' 11 שם. ועיין בטיו"ד סי' של"א, בתוספות רע"א למשנתנו פ"ז מ"ה ובשו"ת נודע ביהודה יו"ד מהדו"ת סי' ר"ב. ולית ליה פיתרא. עיין באוה"ג שם, עמ' 191–194.

524-26. אמ' ר' שמעון בזו מדת הדין לוקה, שאם מעשה לפסול יש מעשה להאכיל. אם אין מעשה להאכיל, לא יהא מעשה לפסול. וכע"ז בירושלמי פ"ז ח"ד, ח' ע"ב. ומתחילה עלינו לברר על איזו הלכה תמה ר' שמעון. ובקרן אורה ס"ז ב' כתב: "נראה דלא קאי אלא אעובר, דאם אתה עושה אותו כממש לפסול, יהיה כממש להאכיל. אבל ארוסה ושומרת יבם שפיר פוסל, כיון דיש לישראל קנין בה". ובדין ארוסה הדברים ברורים שבין אם נאמר שארוסה לכהן אינה אוכלת מדאורייתא, 31 לשיטת הירושלמי לפי דברי הגר"י בעל קרן אורה, עיין מ"ש לעיל בפנים, שו' 23, ד"ה והארוסין. מובן למה אירוסין פוסלין בישראל, שהרי מ"מ קניין כספו הוא, ובין אם נסבור שארוסה לכהן אוכלת מדאורייתא, 32 עיין מ"ש לעיל בפנים, שו' 23, ד"ה והארוסין. וכהן אינו מאכיל אותה מדרבנן, משום גזירה, אין מקום לתמיהה. וכן ביבמה, אם נאמר שיבמה לכהן אוכלת מדאורייתא, 33 כשיטת ר"ת, ועיין מ"ש לעיל, שו' 23, ד"ה העובר והיבם. הרי דינה כארוסה, 34 ואם נאמר שאינה אוכלת מדאורייתא, כשיטת הר"מ בפ"ח מה' תרומות ה"ה, הרי יש לנו כתובים גם על הפסול וגם על שאינו מאכיל, עיין בר"מ שם ובבבלי ס"ז ב' ובירושלמי פ"ט ה"ו, י' ע"ב, ובתו"כ אמור דפ"ו, צ"ז ע"ד, ובבבלי פ"ז א'. וחרש מכיוון שתיקנו לו חכמים קידושין, הרי הוא פוסל מדרבנן אם הוא ישראל, ואינו מאכיל מן התורה. וכן מוכח מסוגיית הירושלמי שנשאו ונתנו רק בעובר. ונשאלת השאלה למה כיוון ר"ש, אם להאכיל בת ישראל מעוברת מכהן, 35 כשם שעובר פוסל בת כהן לישראל, משום שיש בו ממש. או שלא לפסול בת כהן המעוברת מישראל (מפני שאין בו ממש בעובר). ובתו"כ אמור פרש' ה' ה"ז, צ"ז ע"ב: מנין לבן שיאכיל את אמו בתרומה, ודין הוא אם עשה זרע כאב לפסול, נעשה את הזרע להאכיל. הין אם עשה את הזרע כאב לפסול שמדת הפסול מרובה, נעשה את הזרע כאב להאכיל שמדת אכילה מעוטה. א"ר שמעון תלמוד לומר ויליד ביתו יאכיל. 36 כלומר, קנין כספו הוא יאכל בו ויליד ביתו , כפירוש רבינו הלל, וקרי בו: יאכיל. ומכאן שאף ר' שמעון למד שבן כהן מאכיל מיליד ביתו, ויליד ביתו הוא ילוד דווקא (כדרשת הירושלמי כאן והבבלי ס"ז א' ועוד). ובירושלמי כאן הנ"ל: יאות אמר ר' שמעון. ומה טעמון דרבנן ? הם יאכלו וכו', שנייא היא דכתיב יליד בית, מעתה הילוד מאכיל ושאינו ילוד אינו מאכיל (והפירוש בניחותא). שנייא היא דכתיב ושבה אל בית אביה פרט לשומרת יבם. בנעוריה פרט למעוברת. 37 זו היא תשובה לשאלה: מעתה לא יפסול, והירושלמי קיצר, או שנשמטה השאלה ע"י דמיון התחילות. א"ר יוסה הדא אמרה העיבור עשו אותו כממש לפסול, ולא עשו אותו כממש להאכיל. מיליהון דרבנן פליגין וכו'. והירושלמי הסביר מתחילה את כל שיטת החכמים. ולר"ש היה אפשר לומר שעובר אינו פוסל בבת כהן, משום שאין בו ממש להאכיל. והנה בתו"כ הנ"ל א"ר שמעון בעצמו שאין ללמוד האכלה מפסול, משום שמדת הפסול מרובה. ופירש במיוחס להר"ש: שמידת הפסול מרובה. כגון אם נבעלה לפסול לנתין חלל וכו', מדת אכילה מעוטה. בעלה כהן ואביה, כשהיא פנויה, מאכילין אותה. ובפירוש רבינו הלל שם, ס"א ע"א: "שמדת פסולה. דהכל פסילי בתרומה, חוץ מן הכהנים וקניינם. ור' יצחק בן מלכי צדק ז"ל פי' שמדת פסולה מרובה על וכו', כדתנן ביבמות בפר' אלמנה לכ"ג העובר והיבם והאירוסי' והחרש בן ט' שנים ויום אחד פוסלין ולא מאכילין". והכוונה, כנראה, ליבם ואילך. 38 שהרי עדיין לא שמענו שהבן מאכיל, ומכל שכן שאין לדבר על העובר, עיי"ש בקובץ הערות לרבינו הלל, בסוף הספר, ס"ז ע"א, ד"ה שמדת אכלה. ובסוף הדברים שם, צ"ל: דיבם אינו מאכיל מדאורייתא. ולפי הברייתא של התו"כ קשה מה תמה כאן ר' שמעון, והרי הוא בעצמו הסביר שמידת הפסול מרובה ומדת אכילה מעוטה, ולפיכך אף כאן העובר פוסל ואינו מאכיל. וצריך לפרש שכאן תמה על אותו העצם גופו, ממה נפשך אם יש בעובר ממש הדין נותן שיאכיל אף בת ישראל המעוברת לכהן, ואם אינו מאכיל (כפי שלמדנו מן הכתוב) הרי מוכח שאינו כבן, ואין בו ממש, ממילא הדין נותן שלא יפסול כהנת המעוברת מישראל. ונראה שאין כאן אלא תמיהה בעלמא, ואף הוא אינו חולק על החכמים לדינא, וכן אמרו להלן בתוספתא טהרות פ"ג ה"ז: תינוק שהיה תפוס בידו של אביו וכו' ספיקו טמא, מפני שאביו נשאל עליו, חרש שוטה וקטן ספקן טהור מפני שאין בהן דעת לשאול. אמר ר' שמעון בזו מדת הדין לוקה. ונראה שגם שם אין כאן אלא תמיה שמן הדין היה צריך להיות להפך, שאם יש בו דעת לישאל ספיקו טהור, ואם אין בו דעת ספיקו טמא (שאינו נזהר), אבל מכל מקום הדין דין אמת, שכן היא הקבלה, ולמדוה מסוטה, עיין בבלי סוטה כ"ח ב'-כ"ט א', ועיין בירושלמי שם פ"א ה"ב, ט"ז ע"ג. ובירושלמי כאן הנ"ל הפירוש הוא: יאות אמר ר' שמעון ? ומה טעמון דרבנן, כלומר, "אם אומר את כן לא נמצאת מדת הדין מקופחת" (ספרי נשא פי' ח', עמ' 15, ובמקבילה), ותירצו שיש כאן גזירת הכתוב (כשיטת ר' טרפון בספרי שם, עמ' 14).

626. בתו פקחת הנשואה לאחיו חרש, צרתה פטורה וכו'. ירושלמי פי"ד ה"ג, י"ד ע"ב, ר"מ פ"ז מה' יבום ה"כ.

727. מקל וחומר, אם נשואי בתה נישואין, נשואי צרתה וכו'. בירושלמי הנ"ל חסר כל זה. ו"קל וחומר" כאן משמעותו "ממה נפשך", 39 ועיין מ"ש בתרביץ ש"ג ס"ב, עמ' 210, על קל וחומר במשמעות "מה מצינו". ועיין הפירוש במנחת בכורים, והוא דחוק. ושוב הגיה כאן: אם נישואי צרתה נישואין נשואי בתו נשואין 40 בכי"ע נתן הסופר סימן 1 בתחילת התנאי השני ובסופו ("נישואי צרתה נישואין"), וכוונתו שצריך להקדים את התנאי השני, והיינו: אם נישואי צרתה נישואין, נישואי בתו נישואין וכו' (וצוקרמנדל בשנו"ס לא הבין את העניין, ואף לא רק בהעתקתו), כהגהת בעל מנחת בכורים, והוא קצת יותר הגיוני, אבל אין בכך טעם מספיק להגיה את הנוסחאות, וכמו שכתבנו בפנים. וכו'. ואין צורך להגיה את כל הנוסחאות, ולא עוד אלא שגם הר"מ הנ"ל מעתיק: שתיהן פטורות על כל פנים (במקום: "מקל וחומר" שבתוספתא), אם נישואי הערוה נישואין הרי השנייה צרתה ופטורה, ואם אין נישואי הערוה נישואין, כך לא יהיו נישואי צרתה נישואין. וכע"ז בטור אה"ע סוף סי' קע"ה. ומקור הר"מ היא התוספתא, ולא הירושלמי, שלא הזכיר את הטעם.

828-29. בתו חרשת הנשואה לאחיו פקח, צרתה חולצת ולא מתיבמת. ירושלמי פי"ד ה"ד, י"ד ע"ב, ופסקה הר"מ הנ"ל הכ"א: צרתה חולצת ולא מתייבמת, שאין נישואי החרשת נישואין גמורין. ואף כאן פסק ע"פ התוספתא שלנו, והשמיט את הבבא שבה"ה בירושלמי שם: בתו חרשת נשואה לאחיו חרש צרתה פטורה מן החליצה ומן הייבום. והלכה זו הרי כלולה בממה נפשך שברישא ("בתו פקחת הנשואה לאחיו חרש"), ואף בתוספתא כאן לא הזכירוה.

929-30. חרשת שהשיאה אביה הרי היא כפקחת לכל דבר. כלומר, לא זו בלבד שהיא פוטרת (אם היא ערוה ליבם) את צרתה הפקחת מן החליצה ומן הייבום, אלא היא עצמה כפקחת לכל דבר, ונישואיה מאכילין אותה בתרומה, אם השיאה אביה ישראל לכהן (והרי עיקר העניין כאן ולהלן הוא בתרומה). 41 וכן מפורש להלן בסמוך, שו' 31–32: בת ישראל חרשת שנשאת לכהן פקח, אין אוכלת בתרומה וכו', ושם הכוונה לחרשת גדולה שהשיאה את עצמה. ובבבלי קי"ג א': ומאי שנא חרשת דלא אכלה בתרומה, דתנן העיד ר' יוחנן בן גודגדא על החרשת שהשיאה אביה שיוצאה בגט, ועל קטנה בת ישראל שנישאת לכהן שאוכלת בתרומה, ואילו הרשת לא אכלה, גזירה שמא יאכיל חרש בחרשת וכו'. ופירש רש"י: ואילו חרשת לא אכלה, מדשבקה לחרשת וכו', ולא קתני ועל החרשת שנישאת מעצמה 42 וכן פירש גם בגיטין נ"ה א': ואילו חרשת שלא השיאה אביה והיא נישאת מעצמה לכהן משגדלה. שאוכלת בתרומה. גזירה שמא יאכיל חרש בחרשת. והאי לאו שינויא מעליא הוא וכו'. וכן בה"ג ד"ו, נ"א ע"ב, ד"ב, עמ' 250: וחרשת דמינסבה לכהן פקח וכו', עיי"ש. וכן פירשו רוב הראשונים, עיין בבעל המאור על הרי"ף, בתוספות שם, ד"ה ואילו, ברשב"א ובריטב"א. ופירוש זה מתוק מתחילתו וקשה בסופו, כמו שהעיר רש"י בעצמו: והאי לאו שינויא מעליא הוא וכו'. ולפי פירוש בה"ג ורש"י וסייעתו, חרשת שהשיאה אביה אוכלת בתרומה, שהרי נישואיה דאורייתא. והברייתא שלנו בתוספתא הלכה כמותה. ברם במאירי בסוגיין (הוצ' דיקמן, 432 ע"א): ובחרשת אפילו השיאה אביה קטנה אינה אוכלת בתרומה, כמו שיתבאר, וכל שכן שוטה וכו'. ולהלן שם: זה שבארנו בחרשת בת ישראל שנשאת לכהן שאינה אוכלת בתרומה, אפילו השיאה אביה כשהיא קטנה, 43 אבל בבית הבחירה לגיטין נ"ה א' כתב: חרשת שהשיאה עצמה לכהן פקח אינה אוכלת, והוא כפירש"י ובה"ג. אינו אלא משום גזירה שמא יאכיל חרש בחרשת וכו'. ונראה שפירש כן ע"פ הרמב"ם בפ"ו מה' תרומה ה"ד שפסק: חרשת ושוטה שנשאת לכהן אינה אוכלת בתרומה, אפילו השיאה אביה, גזירה שמא ישא חרש כהן חרשת ויאכילנה. והנה פירוש הר"מ הנ"ל הוא מתוק בסופו (כמו שהעירו במרכבת המשנה במקומו ובקרן אורה קי"ג ב' ד"ה והנה), שלפי פירושו מיושב תירוץ התלמוד, ושינויא מעליא הוא (עיין מ"ש לעיל בשם רש"י), אבל הוא לכאורה מר בתחילתו, ואין להבין כלל את דיוק הגמרא לפי פירוש זה, ומניין לנו לדייק מעדותו של ר' יוחנן בן גודגדא שהרשת שהשיאה אביה שאינה אוכלת בתרומה, שהרי עיקר עדותו של ר' יוחנן ב"ג היא שיוצאת בגט אעפ"י שאין לה דעת, ונישואיה מן התורה, אבל בתרומה פשיטה שהיא אוכלת. ואין מקום להלכה זו בסיפא יחד עם קטנה, שהרי קטנה נישואיה דרבנן, ויש כאן חידוש שאעפ"י כן אוכלת בתרומה, ומה להן לנישואין דאורייתא אצל נישואי קטנה שהשיאוה אמה ואחיה, וכבר תמה כן במנחת חינוך מצוה ר"פ. ובקרן אורה הנ"ל כתב: "והנה לא מצאתי כעת דין קטנה בת ישראל שנישאת לכהן שאוכלת בתרומה דרבנן בדברי הרמב"ם ז"ל, ומתני' דעדיות נראה שמפרש הכל (כלומר, גם בקטנה) בהשיאה אביה, 44 ועיין בעדיות פ"ח מ"ב, ובתוספתא שם פ"ג ה"ב, ובבבלי כאן פ"ט ב', ס"א ב' (ובאוקימתא דרבא שם, ובהשיאה אביה עסיקינן בסיפא, ברברי ר' אליעזר בתוספתא). ועיין ר"מ פ"ו מה' תרומות ה"ג, ובהשיאה אביה עסיקינן, שהרי גם בחזה ושוק אוכלת. שכן כתב גם בחרשת דאפי' השיאה אביה לא אכלה, דלא כפי' רש"י ז"ל". ודבריו ז"ל לכאורה אינם מובנים, אלא שבוודאי כיוון למה שכתבנו לעיל, ואך ורק לפי הנחה זו מובן דיוק התלמוד, והיינו מדשבק ר' יוחנן בן גודגדא את החרשת שהוא עוסק בה, ולא צרף אותה לקטנה (לעניין תרומה), אעפ"י ששתיהן נישואיהן דאורייתא, שמע מינה דדווקא קטנה אוכלת ולא חרשת אעפ"י שהשיאה אביה. 45 אמנם לשון המשנה אינו מדוייק לפי פירוש זה, שאצל חרשת נקט התנא "שהשיאה אביה", וכשבא אצל קטנה אמר: "שנישאת לכהן" (ודוחק לומר שהר"מ לא גרס במשנתנו "שנישאת לכהן", וכפי שהעתיקו בתוספות קי"ג ב', ד"ה יש, שהרי כל הנוסחאות שוות בזו במשנת גיטין פ"ה מ"ה ובעדיות ספ"ז ובתלמוד קי"ג א', ואף בתוספות, כנראה, אין שם אלא קיצור. ועיין במשנת נדה פ"ה מ"ה, ושם בוודאי בהשיאוה אביה עסיקינן), מ"מ רק לפירוש זה מתיישבת הסוגייא בבבלי שם בלי שום דוחק. והרמב"ם פסק נגד התוספתא כאן, מפני שסוגיית הבבלי מתנגדת לה. ועיין מ"ש להלן, שו' 31–32, ד"ה בת ישראל חרשת. ברם במאירי הנ"ל פירש את הבבלי כאן כפירוש הר"מ, שאף חרשת קטנה שהשיאה אביה אינה אוכלת בתרומה, ואת משנתנו פירש (431 סע"א): וכן העיד על קטנה בת ישראל שנשאת לכהן, ר"ל שלא על ידי אביה, שהיא יתומה, שאוכלת בתרומה, והוא כפירוש כל הראשונים. ואין להבין כלל כיצד יפרש את דיוק הבבלי: ואילו חרשת (כלומר, חרשת קטנה שהשיאה אביה) לא אכלה, ומניין לנו לדייק כן, וכמו שכתבנו לעיל. וצע"ג.