תוספתא כפשוטה על יבמות ט:ד
תוספתא כפשוטה על יבמות · Tosefta Kifshutah on Yevamot 9:4
Open in the reader →130. בת ישראל פקחת שנשאת לכהן חרש וכו'. להלן פ"י ה"א, שו' 5–6, ד"ה בת ישראל, עיין מש"ש. ועיין בבלי קי"ג א' ומ"ש להלן בסמוך.
231. עיבירה, לא תאכל. מפני שהילוד מאכיל, ומי שאינו ילוד אינו מאכיל. ועל הצורה "עיבירה", עיין מ"ש ר"ח ילון במבוא לניקוד המשנה, עמ' 162, סימן 3, ומ"ש מהרי"ן אפשטין במבוא לנוסח המשנה, עמ' 1243, ד"ה ביחילו.
3(נתחתך העובר במעיה תאכל). וכ"ה בד וזהו שיבוש ברור, שאם נתחתך עובר במעיה בוודאי שלא תאכל, שהרי אפילו אם עובר הכהן במעיה לא תאכל. ובכי"ע גורס במקום בבא זו: וילדה תאכל. וכנראה שכן היתה הגירסא גם בקג"נ (הקטע חתוך כאן), עיין מ"ש להלן, שו' 32, ד"ה ילדה תאכל. ובד שתי הגירסאות: ילדה תאכל, נתחתך וכו'.
431-32. בת ישראל חרשת שנשאת לכהן פקח, אין אוכלת בתרומה וכו'. כלומר, שנישאת בעצמה, אבל קטנה חרשת שהשיאה אביה, אוכלת בתרומה, וכפי שמוכח מן התוספתא לעיל, שו' 29–30, ד"ה חרשת שהשיאה, עיין מש"ש. והתוספתא כאן שנתה בדרך לא זו אף זו, כלומר, לא מיבעי פקחת שנישאת לכהן חרש שאינה אוכלת, שהרי היא פקחת וחייבת במצוות, ומדאורייתא אינה אשת כהן, אלא אפילו חרשת שנישאת לכהן פקח, שהיא אינה חייבת במצוות, והייתי אומר, מה איכפת לנו אם היא אוכלת בתרומה, קא משמע לן שאפילו היא, אינה אוכלת, עיין בבלי קי"ג א', וברש"י שם, ד"ה גזירה.
532. ילדה תאכל. וכ"ה בד. אבל בכי"ע גורס במקום בבא זו את הבבא שלעיל, שו' 31: נתחתך העובר וכו' וכ"ה בקג"נ. ונראה שזו היא הגירסא הנכונה, ואין כאן אלא פיסקא ממשנתנו פ"ז מ"ה: והשוטה... ישראל שבא על בת כהן תאכל בתרומה, עברה לא תאכל בתרומה, נתחתך 46 כ"ה במשניות מטיפוס א"י, דוגמת "נתחתם" במקום "נחתם" ועוד. העבר במעיה תאכל, 47 ופירש"י: תאכל מיד. ובערוך לנר במקומו: לאשמעינן דאע"ג דלא יצא לחוץ, ועדיין הוי מעוברת מהולד חתוך, מ"מ קרינן בה בנעוריה. ולפיסקא זו נסמכת הברייתא שלנו, וחוזרת ומבארת את משנתנו הנ"ל. וכנראה שנתחתך לאו דווקא, אלא שמת העובר בתוך מעיה. 48 והרופאים הקדמונים הכירו בעובר מת, עיין מ"ש Muscio בספרו Gynaecia (תרגום ספרו של Soranus), הוצ' V. Rose, עמ' 92, סי' 28. ואם אפשר להרגיש בשרר הטבור האבחנה כמעט בטוחה. אבל אין לפרש שהפילה חלק מן העובר שאם כן קשה מאד לצייר שתהא טהורה ותאכל בתרומה אלא בדרך רחוקה מאד.
632-33. בת כהן פקחת שנשאת לישראל שוטה, טובלת מחיק בעלה ואוכל' בתרומה לערב. בירושלמי פ"ז ה"ד וה"ה, ח' ע"ב, הביאו בשם "תני ר' חייה" אשתו של חרש ושל שוטה טובלת מחיק בעלה וכו'. וכבר ראינו לעיל, שו' 23, ד"ה והחרש, שברייתא זו חולקת על שאר המקורות ומשוה חרש לשוטה, שלא כמשנתנו ושלא כתוספתא לעיל ולהלן פ"י שתפסו בפשיטות שנישואי חרש פוסלין מן התרומה. ולעצם העניין מוסיפה הברייתא ומפרשת שהיא מותרת בתרומה מיד, ואין חוששין שמא נתעברה, משום שהואיל ואין כאן נישואין, דינה כאנוסה, עיין בתוספות ס"ט ב', ד"ה בזנות. ולשיטת רבה בר רב הונא לא החמירו אלא ביוחסין, אבל בתרומה אין חוששין לעיבור, עיין מ"ש לעיל פ"ו, הערה 51.
735. אפילו זרע מזרע וכו'. כלומר, אפילו מת בנה (או בתה) מכהן, אלא שהבן הניח זרע אוכלת. ולא עוד אלא אפילו היתה לה בת מכהן, ונישאת הבת לישראל וילדה ממנו בן, ומתה בתה, הרי בן בתה ישראל (ואפילו הוא ממזר) מאכיל את אם אמו, כמפורש במשנתנו פ"ז מ"ה ומ"ו. ועיין תו"כ אמור פרק ה' ה"ג, צ"ז ע"ג, ובבלי ע' א', קידושין ד' א'. ועיין להלן בסמוך.
835-36. היתה בתה מישראל נשואה לכהן אינה אוכלת בתרומה, עד שיהא זרע לה מכהן תחלה. כלומר, בתה מישראל נשואה לכהן, ואפילו יש לה בן כהן גדול מבעלה הכהן פוסל את אם אמו בת כהן מן התרומה (כמפורש במשנתנו ספ"ז), אלא דווקא אם יש לה לזקנה זרע מכהן תחלה, ובכגון דא לא איכפת לנו אפילו אם בתה (הזרע) הולידה ישראל, או ממזר, אוכלת הזקנה בתרומה, כמפורש לעיל. ופירוש בעל מנחת בכורים תמוה מאד.