תוספתא כפשוטה על יומא א:י

148-49. כיצד מפייס נכנסין ללשכת הגזית 46 וכ"ה בכי"ע. ואצל צוקרמ' בטעות: הגזיז, עיין מ"ש לעיל סוף שקלים. ומקיפין ועומדין בכלאים וכו'. בד: ועומדין ככולייר, בכי"ע: בקבילין, בכי"ל: בכוליר. ועיין להלן סוכה פ"ד, שו' 54, ד"ה ועומדין ומש"ש. ובירושלמי כאן פ"ב ה"ב, ל"ט ע"ד: כמין קובליים היו עושין. ובבבלי כ"ה א': ועומדין כמין בכוליאר, ועיי"ש בדק"ס. ומתוך המקורות ברור שהכוונה לעיגול המתעקם לתוכו, כעיגול בתוך עיגול (עיין בבלי שבת ס"ב א' ובר"ח שם), כצורת פיתולי החילזון, cochlearium, κοχλιάριον, וצ"ל לפנינו: [כ]ככליאס. ובמשנתנו רפ"ב אמרו שבראשונה זכה בתרומת הדשן כל מי שקדם את חברו בארבע אמות, 47 כלומר, למזבח, כמפורש בירושלמי. ועיין בבלי כ"ב א'. ואם היו שנים שוים הממונה אמר להם הצביעו, ומה הן מוציאין, אחת או שתים, ואין מוציאין אגודל במקדש, ומפני מעשה שהיה התקינו שלא יהו תורמין את המזבח אלא בפייס, וזה (כלומר, לתרומת המזבח) הפייס הראשון. ומתוך לשון המשנה משמע שהצבעה לחוד ופייס לחוד, והיינו בראשונה לא היתה הצבעה לכל הכהנים הרוצים לתרום אלא בזמן שהיו שנים שוים, ובאחרונה תיקנו פייס. וכן פירשו הגאונים (תשה"ג הרכבי סי' ש"ל, אוה"ג, עמ' 10) והר"ח (כ"ב ב', כ"ג א') שמתחילה עמדו על מניין הכהנים בהוצאת אצבעות, ואח"כ פייסו, והברייתא שלנו מפרשת את הפייס, עיי"ש. אבל רש"י והר"מ בפיה"מ ובתשובה סי' שמ"ח (הוצ' הרא"ח פריימן, עמ' 313 ואילך) פירשו שלא היה שם מניין, אלא שבראשונה לא עשו כן אלא כשהיו שנים בארבע אמות, ואח"כ בטלו את הריצה, וקבעו פייס, והיא הצבעה היא פייס. ועיין בפיה"מ הוצ' טולידנו, ומה שהארכתי בבאורו במבוא לה' הירושלמי להר"מ, עמ' י"א ואילך, ונתבררה לנו שם גם שיטת הר"מ בחיבורו פ"ד מה' תמידין ומוספין ה"ג, עיי"ש. ומתוך הירושלמי הנ"ל מוכח שהיו עומדין כמין כוכליאס, כדי שהממונה לא יוכל לכוין שסוף המניין יפול על מי שהוא רוצה. וכנראה שאחרי שהסירו את המצנפת ותפסו את המספר (שהיה הרבה יותר ממניין הכהנים, וחזר על הכהנים כמה פעמים) קשה היה לכוין יותר היכן יכלה המספר כשהיו עומדין בכוכליאר.

249-50. הממונה בא ונוטל מצנפתו וכו'. וכ"ה להלן סוכה וירושלמי ובבלי כ"ה א' הנ"ל. וכ"ה בפיה"מ להר"מ תמיד פ"ה מ"ג, אבל בפיה"מ כאן, וכן בחיבורו פ"ד מה' תמידין ומוספין ה"ג, לא הזכיר הסרת המצנפת. וכנראה שפירש הסרת המצנפת לאו דווקא, אלא עשה סימן במי יתחיל, עיין בתשובתו הנ"ל, סוף עמ' 313. ועיין ערוך ערך צבע ב', בתוספות ישנים כ"ב א' ד"ה הממונה, בריטב"א שם רפ"ב ומ"ש בתיו"ט שם בדעת הר"מ, אבל מתוך הלשון בתשובתו משמע שהממונה ידע את סכום המניין, וכן מוכח בירושלמי הנ"ל. ועיין מ"ש להלן סוכה פ"ד, הערה 30.

350-51. לא היו מוציאין שתים שתים אלא אחת אחת. עיין בבלי כ"ג א', ומ"ש להלן.

451. היחידים שבהן מוציאין שתים שתים. בד, כי"ע וכי"ל חסר "שתים". ובבבלי הנ"ל: והתניא אחת מוציאין, שתים אין מוציאין, במה דברים אמורים בבריא, אבל בחולה אפילו שתים מוציאין, והיחידין מוציאין שתים. אבל בכל כתה"י חסר שם "במה דברים וכו' שתים מוציאין", וכן לא היה כ"ז לפני הר"מ, עיין מ"ש במבואי לה' הירושלמי הנ"ל, עמ' י"א, הערה 83. ופירשו הגאונים הנ"ל: מאן יחידים רבנין, עיין מש"ש שם.

551-52. ולא היו מונין את היתירה. בבבלי הנ"ל: ואין מונין להן אלא אחת. ובתשה"ג הנ"ל (אוה"ג, עמ' 8): ותנאיי דילן הכין תנו (עיין מ"ש במבוא לתס"ר ח"ב, עמ' 12) בתוספתא ואין מונין להן את היתירה. ובירושלמי פ"ב ה"ב, ל"ט רע"ד: הוציאו אחת מונין לו, שתים מונין לו, שלש אין מונין לו. מהו אין מונין כל עיקר? אין מונין לו את היתירה, ארבע הממונה מכה אותו בפקיע ובטל הפייס. ועיין בתשה"ג הנ"ל (אוה"ג, עמ' 9) ובר"ח כ"ג א'. ועיין בבלי שם, ובר"מ פ"ד מה' תמידין ומוספין ה"ג, ובתשובתו הנ"ל, עמ' 314, באוה"ג שם, עמ' 10, ובדק"ס במקומו, ומ"ש במבוא לה' הירושלמי, עמ' י"א, הערה 82.