תוספתא כפשוטה על יומא א:ט

144-45. אי זהו אצבע הצרדה זו אצבע גדולה של ימין. במשנתנו פ"א מ"ז: בקש להתנמנם. פרחי כהונה מכין לפניו באצבע צרדה. ובבבלי י"ט ב': מאי צרדא. אמר רב יהודה צרתה דדא. מאי היא, גודל. ופירש"י שהיא אצבע הסמוכה לגודל, צרת הגודל. וכן פירש במנחות ל"ה ב'. אבל בה"ג ה' תפילין, ד"ו מ"ו ע"ד, ד"ב, עמ' 230: ומאי צרדה אמצעית, וכ"ה בס' והזהיר בא, עמ' 13, ובתשה"ג אסף ח"ב (ירושלמי תרפ"ט), עמ' 253. ועיין בה' קצובות הוצ' ר"מ מרגליות, עמ' 151, ובהערות שם. ומן הגאונים הוא בתנחומא סוף בא (וכגי' ד"ק וערוך). וכ"ה בערוך ערך צרדה, והסתייע מן התוספתא כאן ומן הילמדינו סוף בא. וכן הביאו את התוספתא (ומהם גם את הערוך ואת התנחומא) ר"ת בס' הישר מנחות סוף סי' תכ"ד מ"ב ע"א, תוספ' מנחות ל"ה ב' ד"ה וכמה, ס' התרומה סי' רי"א (קרוב לראשו), תוספות ישנים ותוספ' הרא"ש כאן י"ט ב' ד"ה צרדא וריטב"א שם ד"ה מאי, מרדכי הלכות קטנות ה' תפילין (ד' סביוניטה, צ"ו ע"ב), רא"ש שם סוף סי' י"א, תשלום אבודרהם, עמ' 44. ובתוספות ישנים ובריטב"א הנ"ל הסתייעו גם בפיוט הקליר לפרשה שקלים. ועיין דק"ס, עמ' 44, הערה ל', מ"ש בשם פיסקי רי"ד. 44 שהיו לפניו בכת"י, עיין בהקדמתו למס' ר"ה, עמ' 5. וכן בפיה"מ להר"מ למשנתנו: שיכיש את הבהן עם האצבע האמצעית. 45 וכ"ה בפיה"מ הנספח למאירי. ובהוצ' ר"ב טולידאנו מחסיר את המלה "האמצעית", ומפרש ע"פ הערבי שמכה באצבע הסמוכה לגודל, כפירש"י. אבל הר"מ ממשיך שם: והרבה עושים כך בני אדם בעתות שמחה וכו'. ואין דרך לעשות כן אלא באצבע האמצעי, כפי שראה ר"ת שהבאנו בפנים. ועיין בתוספות הערוך השלם ערך צרדה. ועיין בס' עבודת ישראל, מ"ח ע"ב, מ"ט ע"א, ומ"ש בהפלאה שבערכין להגו'"י ברלין בשם חיבורו על התוספתא (תנא תוספאה) על מה שאמרו כאן "של ימין". ועל פירוש המלה צרדה, עיין מ"ש דירינבורג במחברתו מס' כפורים, עמ' 12, הערה 6.

245. בפה לא בנבל ולא בכנור. וכ"ה בד ובכי"ל. ובירושלמי ספ"א, ל"ט ע"ב: רב הונא אמר באצבע צרדה בפה (כלומר, היה משמיע בשפתיו קול נקישת אצבע צרידה). ור' יוחנן אמר באצבע צרדה ביד (כלומר, כפשוטו). מתניתא פליגא על ר' יוחנן בפה לא בנבל ולא בכנור. פתר לה נעימה הנאמרת באצבע צרדה אומר' בפה, לא בנבל ולא בכנור. כלומר, כשהיו מעסיקים אותו בשירה, היתה הנעימה באצבע צרדה בפה. וכן בפיוט ליוסי בן יוסי (סדור רב סעדיה, עמ' ע"ר): שנתו יפרידו בנעימת אצבע צרדה בפה ולא בכנור. וכן אמרו בירושלמי שקלים פ"ה ה"ב, מ"ח ע"ד: נעימה יתירה היה יודע וכו' שהיה מנעים את קולו בזמר, וכשהיה נועץ גודלו לתוך פיו היה מוציא כמה מיני זמר. ובבבלי כאן, ל"ה ב': כשהוא נותן קולו בנעימה מכניס גודלו לתוך פיו, ומניח אצבעו בין הנימין וכו'. ועיין שה"ש רבה פ"ג, ה' (סי' ו'). ומתוך דברי הירושלמי למדנו שבבא זו מפרשת את הכאת אצבע צרידה. אבל בכי"ע: ומעסיקין אותו בפה וכו', ואין לגירסא זו קיום נגד שלש הנוסחאות. והוא תיקון ע"פ הבבלי י"ט ב': תנא לא היו מעסיקין אותו לא בנבל ולא בכנור אלא בפה וכו', והיא נסמכה לפיסקא של משנתנו שם: ומעסיקין אותו עד שיגיע זמן השחיטה. ובתשלום אבודרהם, עמ' 44: ואמרינן בתוספתא אין מעסיקין אותו לא בנבל ולא בכנור וכו', וברור שהעתיק את הרישא ע"פ הבבלי הנ"ל. ואשר לעצם העניין למה אינו אומרו בכנור, עיין בגליון הש"ס בירושלמי ספ"א שציין למשנה למלך סוף הלכות בית הבחירה וכ"מ פכ"ג מה' שבת ה"ד.

345-46. מה היו אומ' שיר המעלות לשלמה אם ה' לא יבנה בית וכו'. וכ"ה ("מה") גם בד ובכי"ל. אבל בכי"ע, בבבלי ובתשלום אבודרהם הנ"ל: ומה וכו', כלומר, הבבא דבוקה לרישא (עיין מ"ש לעיל). והנכון כלפנינו, ומכאן ואילך מפרשת הברייתא את משנתנו (פ"א סמ"ז): ומעסיקין אותו עד שיגיע זמן השחיטה, כלומר, כדי שלא יתנמנם ויבוא לידי ספק קרי. ובירושלמי פ"א ה"ד, ל"ט ע"א: אף על פי כן היו קורין עליו את הפסוק הזה אם ה' לא יבנה בית. ולפנינו הפירוש כפירש"י: הזהר בעבודתך וכו'. ובכ"י בבבלי מסיים: אם ה' לא ישמר עיר שוא שקד שומר, כלומר, אעפ"י שאנו שוקדים לפניך (עיין להלן) ה' ישמרך.

446-47. לא היו ישנין כל הלילה אלא שוקדין כנגד כהן גדול כדי לעסקו בהבראה. צ"ל: בהברא (כגי' כי"ע), או: בהברה. וכן בתשלום אבודרהם הנ"ל: ולא היו ישנים כל הלילה אלא שהיו קורין (צ"ל: שוקדין, כלפנינו בתוספתא, והיא מליצה על דרך הכתוב הנ"ל, עיין מ"ש לעיל) לפניו כדי לעסקו בהברה. ובבבלי הנ"ל: מיקירי ירושלים לא היו ישנין כל הלילה כדי שישמע כהן גדול קול הברה, ולא תהא שינה חוטפתו. ובכמה נוסחאות נוספה ברייתא זו בתוך משנתנו, עיין דק"ס, ועיין מ"ש הרי"ן אפשטין במבוא לנוה"מ, עמ' 967. ובד ובכי"ל כאן: כדי לעסקו בתורה . ובפיוט מן הגניזה (עלבוגען שטודיען וכו', עמ' 104): וכל אנשי ירושלם היו מעמיקין כל הלילה חבורה בחבורה עד שמגיע זמן שחיטה. ולהלן שם (עמ' 172): ניהלוהו רובי קהילה בהכרה (צ"ל: בהברה) כל הלילה משמיעים שיר ותהילה לאל נורא עלילה.

547-48. כך היו נוהגין בגבולין אחר חורבן הבית זכר למקדש. וכ"ה בד. בכי"ע חסרה המלה "בגבולין", ובכי"ל חסר "זכר למקדש". ובבבלי י"ט ב': תניא אבא שאול אמר אף בגבולין היו עושין כן זכר למקדש. ובכמה נוסחאות חסר שם "זכר למקדש". ועיין ירושלמי פסחים פ"י סה"ג, ל"ז ע"ד. ולכל הגירסאות פירושו שהיו נוהגין שלא לישון כל הלילה.

648. אבל חוטאין היו. וכ"ה בד, בכי"ע ובכי"ל. ולפי פשוטה של לשון לכאורה משמע שהכוונה שהיו חוטאין בזה שהיו ניעורין כל הלילה ביום הצום משום חולשא, עיין ספרי נשא פי' ל', עמ' 36, בבלי נזיר י' א' ובמקבילות בירושלמי ובבבלי. ולפי גירסת ד וכי"ל לעיל פירושו שאפילו אם עוסקין בתורה כל הלילה חוטאין הן. ועיין בטאו"ח סי' תרי"ט ובב"י שם, ובשו"ע שם ס"ק ו', ובמפרשים שם. אבל בבבלי הנ"ל: אלא שהיו חוטאין . ופירש"י: שהיו משחקין אנשים ונשים ובאין לעבירה. וכן מפורש להלן בגמרא שם. וצריך לפרש כן גם את התוספתא.