תוספתא כפשוטה על יומא א:כ

195-96. חמש טבילות היו שם באותו יום כולם בקודש בבית הפרוה חוץ מן הראשונה. וכ"ה בתו"כ אחרי פ"ו ה"ח, פ"ב ע"ג. ובכי"ע ובמשנתנו פ"ג מ"ג, וכן בבבלי י"ט א', ל"א א' (ברוב הנוסחאות): אבית הפרוה. ועיין משנת מדות פ"ה מ"ג. וחמש טבילות הן שנים לפני שנכנס לקדשי קדשים (לקטורת, ואח"כ להוציא כף ומחתה), ושנים אחרי יציאתו משם לעבוד בבגדי זהב, והראשונה בתחילת העבודה ועיין במלא"ש למשנתנו.

296-97. שהיתה בחול על שער המים ובצד לשכתו היתה. תו"כ ובבלי הנ"ל. ולא נתבאר בבבלי אם אף קידוש הראשון היה מקיתון של זהב, או שהיה מן הכיור. וברש"י (ל"א ב' ד"ה וקידש) מבואר שאף הראשון היה מן הכיור, ועיין בפירושו על התורה ויקרא ט"ז, ה', ומ"ש בחזקוני שם. ועיין תיו"ט פ"ג מ"ד. ובאמת מחלוקת היא בירושלמי פ"ד סה"ה, מ"א ע"ד, ועיי"ש בשי"ק ד"ה אר"י. ובס' העבודה לרי"ץ גיאת: 84 במחזור שפתי רננות (כמנהג טריפולי), ליוורנו תקפ"א, רל"א ע"ב. ולחמש טבילות יער, וחוק עשרה קדושים בקדש הושם, סוד אחת מהם ושני קדושים נתונים בחיל בשער המים שם שם וכו'. והרבה לתמוה עליו מהר"מ ניגרין, לפי עבודת ישראל, ע"ט ע"א ואילך. ברם ברי שרי"ץ גיאת הלך כאן בשיטת הפיטנים של א"י, שכן פייט ר' נחמיה בן שלמה בן הימן הנשיא: 85 ידיעות המכון לחקר השירה העברית ח"ד, עמ' רל"א. ותחילתו גם בשטודיען של עלבוגען, עמ' 172 ואילך. נקדש וניטבל ונקדש, ארבע בתוך המקדש, בשמונה קידושים יקדש, וראשונה חוץ למקדש (כלומר, הטבילה הראשונה), נבדל לכהן ולשרת, חמש טבילות ישרת, מכיור ירחץ כמסורת, הוכללו לקידושים עשרת, סדין של בוץ פרשו וכו' קדש תחילה בכסו וכו', סחה גופו בטבילה וכו'. ובתוך דבריו הוא מונה את הטבילות ואת הקידושים, ומסיים: וקידש עשירית בשטף, ושפתותיו דובבות נטף, כהשלים קידושיו ויטף, תבער נירות מנורה וכו'. ומתברר מתוך דבריו שקידוש הראשון היה בחול, וגרס במשנתנו פ"ג מ"ד: פרסו סדין של בוץ בינו לבין העם, קידש ידיו ורגליו. 86 עיין דק"ס, עמ' 78, הע' ט'. אבל ברור שיש לפנינו נוסח א"י, והסירו נוסח זה מן המשנה, מפני שהוא מתנגד לסוגיית הבבלי שם. אבל מתוך סוגיית הירושלמי אין שום הכרח למחוק גירסא זו במשנה. וכ"ה הגירסא במשנה אף במשנה שבירושלמי (אבל בגוף כי"ל שם ליתא), בהוצ' לו, קויפמן. וכן נמצא בסדר עבודה מן הגניזה בשטודיען של עלבוגען, עמ' 166, כפי שהעיר זולאי במקומו. וקידוש זה היה איפוא בחול. 87 ושלא כשיטת בעל תוספות ישנים ל"א ב' ד"ה פושט, ועיין בס' עבודת ישראל, ע"ט ע"ב. ועיין בבלי זבחים כ' ב', אבל בנידן דידן הוכשר לעבודה בקידוש שני. ומאידך גיסא אינו מונה כלל את הקידוש השני שלאחרי הטבת הנרות (במשנתנו פ"ז מ"ד), ולדעתו הקידוש העשירי נסתיים בקידוש שלפני הקטורת, 88 עיין רש"י ל"ב רע"א ד"ה עביד ליה התם. אבל הפייטן מפייט ע"פ שיטת החכמים. כמפורש בדבריו. וקרוב לוודאי בעיני שגרס במשנתנו פ"ז מ"ד: ולהטיב את הנרות ופשט וקדש ידיו ורגליו וירד וטבל ועלה ונסתפג (עיין דק"ס, עמ' 204, הערה פ') [תיקונים והשלמות: היסוד להשערתי זו היא קושיית בעל עבודת ישראל שהזכרתי שם שכתב: אבל עצמים אנחנו על קידוש אחרון דס״ל להרי״ץ ן׳ גיאת ז״ל דהיה בחול, דק״ט (=דקשה טובא) מן כל הנך דוכתי, ובפרט דכיון דהטבילה האחרונה היתה בקדש וכו׳. ובאמת תמוה מאד מה ראו שלא למנות את הקידוש האחרון, ומניין להם שהיה בחול. ולפיכך שערתי ששנו במשנתנו אחריו גם טבילה שבוודאי לא היתה מדינא, ובחול היתה, ומשום כך סברו שאף הקידוש האחרון היה בחול.]. וכן כתב רבינו אליקים (לפי דק"ס, עמ' 41, הערה ט'): "חוץ מן הראשונה וכו' טבילה בחול וכו', ואחת שהיה עושה במוצאי יוה"כ לאחר כל עבודתו וכו'. ואידך טבילה נמי דעביד במוצאי יום הכפורים לאחר כל עבודתו, חוץ מראשונה וכו', ואחרונה לא צריך למימר". וכנראה שכן נהגו הכהנים סלסול בעצמם שלא כהלכה, והיו מקדשין וטובלין בסוף העבודה שבכל יום, וכן בצוואת עשרת השבטים, צוואת לוי פ"ט, י"א: ובהקריבך קרבן תרחץ, וככלותך להקריב תשוב תרחץ. וכ"ה בס' היובלים פכ"א, ט"ו. והטבילה היתה בחול כמו שהיתה לפני העבודה. וכן היה הקידוש שלאחרי העבודה בחול, כמו שהסיק מהר"מ ניגרין (לשיטת הרי"ץ גיאת), לפי עבודת ישראל, ע"ט סע"ב. ומנו בעשרת הקידושין את הקידוש הראשון משום שהיה להבא, ולא מנו את קידוש האחרון משום שהיה לעבר, 89 ומ"ש ר' נחמיה (עיין לעיל הע' 85), עמ' רל"ב: בשמונה קידושים יקדש, כוונתו לקידושים שבין טבילה לטבילה. כמפורש בירושלמי פ"ג ה"ו, מ' ע"ג. ועיין בהגהות יפה עינים ל"א רע"א. ועיין היטב בתו"כ שמיני, מילואים ה"ל, מ"ה ע"ב.

397-98. ר' יהודה או' עששית של ברזל היו מרתיחין מערב יום הכפורים וכו'. במשנתנו פ"ג מ"ה: אם היה כהן גדול זקן, או אסטניס, מחמין לו חמין ומטילין לתוך הצונין כדי שתפוג צינתן. וכתב הגאון (אוה"ג, עמ' 16): דלא קאמר מחימין מים, אלא מחימין חמין, ור' יהודה הכי קא מפרש דלא מים היו מחימין אלא עשתות של ברזל היו מחימין מערב יוה"כ. ומוכח מדבריו שר' יהודה אינו חולק על משנתנו אלא מפרשה. וכן פירש במאירי למשנתנו. ובבבלי ל"ד ב' הובאה הברייתא שלנו, ולא התבארו דברי הת"ק. וכבר העיר בשיח יצחק במקומו שבירושלמי בסוגיין מפורש שהת"ק חולק על ר' יהודה. וכן בפיוט לר' נחמיה הנ"ל (עיין לעיל הערה 85), עמ' רל"ב: מחמין חמין במסך לזקן ואסתנס להסך, ובא להוציא מדעת ר' יהודה. והר"מ בפיה"מ ובחיבורו פ"ב מה' עבודת יוה"כ ה"ד כתב: מלבנין עששיות של ברזל באש מבערב ומטילין אותן למחר במים, כדי להפיג צינתן, שאין שבות במקדש, או מערבין מים חמים במי המקוה עד שתפיג צינתן. ולפי פירוש הבבלי בדברי ר' יהודה אין מקום לומר שחולקים על עצם ההיתר שלו לחמם עששיות מערב יוה"כ, ולהטילן אח"כ למקוה. והקשו בבבלי שם: והלא מצרף וכו', לר' יהודה דאמר דבר שאינו מתכוין אסור, הני מילי בכל התורה כולה, אבל הכא צירוף דרבנן הוא. וברוב הנוסחאות הגירסא היא: אבל הכא צירוף דרבנן הוא, ואין שבות במקדש, מלאכת מחשבת אסרה תורה, עיין דק"ס, עמ' 86, הערה ה'. ועיין בתוספות ובתוספות ישנים ד"ה הני מילי, ובאו"ז ח"א סי' שס"ו, נ"א ע"א. וכתב הרמב"ן (שבת מ"ב א' ד"ה מכבין, ובקיצור במגיד משנה פי"ב מה' שבת ה"ב): ואפשר שכל צירוף דרבנן, ואפשר שלא אמרו כן אלא בגחלת דלא שייך צירוף אלא בכלים, או ברוצה לעשות כלי, משום דהוה מתקן, אבל בגחלת לאו מתקן הוא, ומדאורייתא שרי, והא דאמרינן במס' יומא פ' א"ל הממונה אבל הכא צירוף דרבנן הוא, ה"נ קאמר דצירוף עששיות דרבנן, דהא לאו לתיקוני כלי הוא עושה, ואפילו לר' יהודה דאמר דבר שאינו מתכוין אסור, הכא לאו תיקון הוא כלל אלא בכלי וכיוצא בו, ודמיא למאי דאמרינן (ביצה ל"ג ב') לא יקטמנו לחצוץ בו שניו, ואם קטם חייב חטאת, ואם לא קטם לחצוץ בו שניו פטור אפילו לר' יהודה, דכל משום תקוני מנא הוא, מאן דלא מתקן פטור. וכנראה שרבינו מסתפק בלשון הסוגייא שלנו "אבל הכא מצרף דרבנן הוא" אם הכוונה היא הכא בשבת מצרף דרבנן הוא, 90 בתוספות ל"ד ב' ד"ה ה"מ: אבל הכא, פירוש בשבת. ופירושו, הרי כאן האיסור הוא משום מצרף, ואין מצרף אלא דרבנן, ולפיכך כתב רבינו "ואפשר שכל צירוף דרבנן". או שהכוונה הכא - ביוה"כ, כלומר, בעששיות, שמצרפן כדי להחם את המים, אין כאן צירוף אלא מדרבנן. ועיין ר"ה ל"ה א' שכתב: אבל הכא ביוה"כ צירוף כי האי גוונא דרבנן היא, מ"ט לאו מלאכה שצריכה לגופה היא, ובשבת מלאכת מחשבת אסרה תורה. ובעל כרחינו אנו אומרים שאף הוא מבאר כעין פירוש הרמב"ן הנ"ל, שהרי ר' יהודה עצמו מחייב במלאכה שאינה צריכה לגופה, אלא שבנידון שלפנינו אין לו שום צורך בצירוף, שהרי כוונתו לחמם את המים גרידא, ואין בו מלאכת צירוף כלל, שאין כאן מלאכת מחשבת, אפילו לר' יהודה 91 ועיין מ"ש שבת פ"ט, שו' 47, ד"ה ברם וד"ה ומלשון. שמחייב במלאכה שאינה צריכה לגופה, עיין בתוספות ישנים כאן ד"ה ומי אמר אביי ותוספות שבת, ע"ג ב' ד"ה וצריך, מה שאין כן במכבה גחלת של מתכת שמכוין לכיבוי, עיין ר"ח שבת מ"ב א', ומ"ש ברמב"ן הנ"ל. ועיין בתוספות כאן ד"ה ה"מ ובתוספ' רי"ד בסוגיין ובמאירי שבת מ"א סע"ב שהביא בשם יש מפרשים שאין מצרף אלא בכלים. והראב"ד בפי"ב מה' שבת ה"ב הנ"ל, הריטב"א בסוגיין, הרשב"א שבת מ"ב א' ד"ה גחלת (אבל עיי"ש ק"ו א' ד"ה כל המקלקלין) ועוד סוברים שאפילו צרוף של כלים הוא דרבנן. ובתוספות בשבת שם ובסוגיין כאן כתבו שאפילו בעששית וגחלת הוא מדאורייתא, ואפילו אם אינו מתכוין אם הוא פסיק רישא, ועיין ברמב"ן שבת הנ"ל מ"ש בשם הגאונים. ועיין בגליון הש"ס לירושלמי פ"ג ה"ה ובציון ירושלים שם, ומה שהאריך בס' עבודת ישראל, ע' ע"א ואילך. ומדברי הר"מ בפירוש המשניות כאן מוכח שהתירו כאן בעששיות של ברזל משום שאינו מתכוין לצירוף, ובשו"ת בנו בברכת אברהם סי' י"ז פירש שאין כאן פסיק רישא (כשיטת התוספות כאן), וגרס בסוגיין כגירסת כ"י ב': אבל הכא שבות הוא, ואין שבות במקדש (ולא נזכרה שם המלה "דרבנן" כלל), כפי שהעיר לנכון בדק"ס, עמ' 87, סוף הערה ה'. ועיין במרכבת המשנה פי"ב מה' שבת ה"א וה"ב שפירש שבמדינה אסור, משום גזירה אטו גחלת של עץ, עיי"ש. ובירושלמי אמרו שר' יהודה חולק על הת"ק (הסובר שמחמין לו חמין מערב יוה"כ ומטילין אח"כ למקוה), שאוסר להטיל למקוה עששיות חמות, מפני שהת"ק סובר תולדות אש כאש, ור"י סובר שאינן כאש, ולטעמו אסור להחם לו חמין ולהטילן למקוה "שלא יהו אומ' ראינו כהן גדול טובל במים שאובין ביום הכיפורים". ולעניין טבילה במים חמים, עיין בתשובת הר"ש שבאו"ז ח"א ה' נדה סי' שס"ו, כ"א ע"א, והובאה במרדכי ה' נדה (שבועות) סי' תש"ן. ועיין מה שהאריך בזה בס' עבודת ישראל, ע"ד ע"ב ואילך. ועיין בגליון הירושלמי הוצ' ראם בשם החתם סופר ובעמודי ירושלים תניינא שם. ועיין בשו"ת נודע ביהודה מהדו"ת או"ח סי' כ"ו.