תוספתא כפשוטה על יומא א:כא

198-99. הכל שלשים מנה אילו ניטל מן ההקדש. רצה להוסיף מוסיף משלו. פיסקא ממשנתנו פ"ג מ"ז: בשחר היה לובש של שמונה עשר מנה ובין הערבים של שנים עשר מנה, הכל שלשים מנה, אילו נוטל מן ההקדש, 92 כ"ה ברוב הנוסחאות לפי דק"ס. וכ"ה בכל הנוסחאות כ"י שבדקתי. ולפנינו: משל ציבור. ואם רצה להוסיף מוסיף משלו. ואמרו בגמרא (ל"ה א') שלפיכך סיכמו הכל שלשים מנה ללמדנו שאם פיחת מבגדי שחר משמונה עשר והוסיף כנגדם על של בין הערבים לא איכפת לנו, ובלבד שיהו בין כולם שלשים מנה. וכתבו הרא"ש והמאירי שמ"מ צריך שיהו של שחר יתירים על של בין הערבים, כסדר של משנתנו. 93 וכן מוכח בירושלמי ובבבלי בסוגיין. אבל מסתימת לשון הר"מ בפ"ח מה' כלי המקדש ה"ג משמע שלא איכפת לנו אף בזה, ובלבד שיהא בין כולם שלשים מנה, ועיין מ"ש בזה ר"ב איספינוזא בסוף ספר שיח יצחק, ועיי"ש בפנים הספר ל"ה ב'. ועיין מ"ש להלן. ועיין בח"ד.

299-100. מעשה בישמעאל בן פיאבי 94 יוסף הכהן בקדמוניות מזכיר שני כהנים גדולים בשם ישמעאל בן פיאבי, עיין מ"ש שירער געשיכטע וכו' ח"ב, הוצ' ד', עמ' 272, הע' 18. שעשתה לו אמו כתנת וכו'. וכן בבבלי ל"ה ב' ("שעשתה לו אמו"). ולפי גירסת התוספתא והירושלמי נסמכה ברייתא זו (וזו שלהלן) למשנתנו הנ"ל, ללמדנו שאם רצה לעשות כולו משלו הרשות בידו, אבל אין לו רשות ליטול משל ציבור יותר משלשים מנה, ומסיימת התוספתא להלן: ובלבד שתמסרנה לציבור. ובירושלמי פ"ג סה"ו, מ' ע"ד, לא נזכר כאן (וכן להלן בסמוך) שהכתונת נעשתה ע"י אמם, והביאו את הברייתות לדוגמא שכהנים שמשו בכתנות ששויים היה יותר משלשים מנה. והואיל ובמשנתנו הנ"ל אמרו שאין לו רשות ליטול מן ההקדש יותר משלשים מנה, הרי בהכרח שהוסיפו משלהם את הנותר, ומה לי פלגא ומה לי כולה, ומה לי אמם, מה לי הם עצמם, ובלבד שימסרום להקדש. 95 בגבורות ארי כאן (מלואים ל"ד ב' ד"ה במשנה) רצה לפרש שבבגדים של שחר שיעור משנתנו הוא בדווקא, ואינו רשאי לשמש בכותנת שכולו משלו, אפילו אם מוסרה לציבור, אלא מוכרח לקבל חלק משל ציבור, ובעבודה של בין הערבים, הוצאת מחתה (כמפורש בירושלמי), מותר אפילו כולה שלו, כפירש"י בבבלי שם. ועיין בתוספות ישנים שם ד"ה לובשה. ועיין מ"ש להלן, שו' 100–101, ד"ה אבל, בהבדל בין התלמודים. ולעיל שם בבבלי אמרו: תני רב הונא בר יהודה וכו' אחר שכלתה עבודת ציבור כהן שעשתה לו אמו כתונת לובשה ועובד בה עבודת יחיד, ובלבד שימסרנה לציבור. פשיטא (פירש"י: פשיטא דעובד בה, כיון דאמרת מוסרה לציבור). מהו דתימא ניחוש שמא לא ימסרנה יפה יפה 96 ואעפ"י שהם דברים שבלב, בהקדש שאני, עיין מ"ש לעיל שקלים פ"א, הע' 9. קמ"ל. ונחלקו הראשונים בפירוש "עבודת יחיד", רש"י פירש "הוצאת כף ומחתה, שאינה צריכה לציבור, אלא לפי שמוטלת עליו לפנות את המקום, לפיכך קורא לה עבודת יחיד". ולהלן מביא שם פירוש אחר ששמע שהכוונה לקריאת הפרשה שבמשנתנו רפ"ז, ודחה פירוש זה, שהרי שם לא נזכר כלל שצריך למסור הלבוש להקדש, ועיין בריטב"א בסוגיין. ובמאירי פירש עבודת יחיד קרבנות יחיד, אבל לא קרבנות ציבור. ואעפ"י שבמשנתנו מפורש שאם רצה להוסיף מוסיף משלו, לא אמרו כן אלא במסרם לציבור לפני שבא לעבוד בהם, עיי"ש. וכל הפירושים קשים מאד, כפי שכבר הרגישו רבותינו הראשונים ז"ל, עיין להלן. 97 ד"ה ולולא ובפי' הרש"ס שקלים פ"ד, כ"ט ע"א. ובפנים הנוסח שם: תניא אידך האשה שעשתה וכו'. וברייתא זו אינה בשום נוסח שם ולא במקבילות, וברור שהרש"ס הוסיפה ע"פ הבבלי, כפי שמוכח מן הלשון "תניא אידך," דבור שאינו נמצא בשום מקום בירושלמי, ואף המשך הירושלמי אינו מתבאר יפה לפי גירסא זו. ועיין בבבלי כ"ה א', ומשמע לכאורה שבעבודת יחיד הם בגדי חול. אבל כבר פירש ר' אליקים (לפי דק"ס, עמ' 63, הע' א'): ה"נ כהן שעשתה לו אמו כתנת ומצנפת לובשם, אבל אינו עובד בהם, הואיל ואינן של קדש. ולפי פירושו לא נקטו את הברייתא של רב הונא בר יהודה אלא לדוגמא, שלפעמים הם עושים בגדים משל עצמם להשתמש בהם בקודש בדברים שאינם צריכים בגדי כהונה. ובתו"י בסוגיין ד"ה ובלבד כתבו: ולא ידע רבינו יהודה מאי שנא מקטורת שיכולין להקטיר, אם עשאה יחיד ומסרה לציבור. ועיין בתוספות ד"ה ניחוש. ותירץ בריטב"א בסוגיין: שאני התם שמוסרה לציבור והוא מתרוקן ממנה, מה שאין כן בבגדים אלו שהוא עצמו לובש אותן. 98 במדרש במ"ר פי"ב, ריש סי' י"ח: ויקריבו אותם לפני המשכן (במדבר ז', ג') מלמד שהביאום ומסרום לצבור. ובהגהות הרד"ל שם הסמיכו לנידון שלנו. אבל הגירסא במדרש שם הוא תיקון של בעל מתנות כהונה, ובד"ק ובד"ו שם: מלמד שהביאו דמים ומסרום לציבור. ובכ"י אוקספורד שם: שעשאום דמים ומסרום וכו'. וכ"ה ("שעשאום דמים") בפסיקתא דר"כ פי' א', ט' ע"א, ובהוצ' ר"ד מנדלבוים, עמ' 13, בכל כתה"י, וכ"ה בילקוט ח"א רמז תשי"ג. ולפי גירסא זו בהכרח שלא קבלו מהם את הפרים אלא דמים שהתנדבו, ובדמים לקחו בהם את הפרים, וחששו שמא לא התנדבו יפה יפה, והקרבנות שלהם היו כקרבנות ציבור, ודחו את השבת (עיין ספרי נשא פי' נ"א ובבלי מו"ק ט' א'). ברם לפי גירסא זו אין להבין כיצד למדו שעשאום דמים. ולפיכך נ"ל שכוונת המדרש היא לא לפרים אלא לעגלות, וכמו שאמרו בפסיקתא שם: מלמד ששני נשיאים היו מביאים עגלה, כל שבט ושבט הביא פר, ויקריבו אותם לפני המשכן , מלמד שעשאום דמים ומסרום לצבור, והכוונה לעגלות, שכל אחד מהם הביא עגלה משלו, והואיל ולא הוצרכו אלא לשש עגלות בחרו מהן שש מובחרות, ושמו אותה בדמים (עיין משנת קידושין פ"א מ"ו, ב"מ פ"ה מ"ט, תמורה פ"ה מ"ה ועוד. ועיין בבלי קידושין כ"ח סע"א) ושלם הנשיא השני את מחצית דמיה לבעל העגלה. ודורש מן הפסוק "ויקריבו אותם וכו' " שכל אחד ואחד מן הנשיאים הקריב גם את העגלות. וכן הפירוש במדרש שהש"ר פ"ו, ד': עגלה על שני הנשיאים, ושור לאחד, מלמד שלא לקחום בדמים (כלומר, ששנים לקחו בשותפות) אלא זה הביא שור וזה הביא שור, זה הביא עגלה וזה הביא עגלה , ויקריבו אותם לפני ה', מלמד שמסרום לציבור, כלומר עשאום דמים ומסרום. ולפי זה אין דברי המדרשות עניין כלל לנידון שלנו. ועיין בהגהות יפה עינים בסוגיין שחידש מעצמו סברא זו, ורצה לומר שעבודת יחיד היא רבותא, ומכל שכן עבודת ציבור, וחוא דחוק מאד. ובר"מ פ"ח מה' כלי המקדש ה"ג כתב: ושתיהם בשלשים מנה משל הקדש, ואם רצה להוסיף מוסיף משלו ומקדיש התוספת, ואחר כך עושה בה הכתנת. 99 וכבר ציין בסוף שיח יצחק להר"מ ספ"א מה' בית הבחירה ולתוספתא מגילה פ"ב, עיין מש"ש, שו' 53–54. ועיין בירושלמי בסוגיין ומ"ש במנחת חינוך מצוה צ"ט. ולהלן שם ה"ז: ויחיד שהתנדב בגד מבגדי כהונה מוסרו לציבור ומותר וכו', אף כל קרבנות הציבור שהתנדב אותן יחיד משלו כשרים, ובלבד שימסרם לציבור. הרי לך ברור שרבינו לא חילק בין קרבנות ציבור וקרבן יחיד. וכבר העיר במל"מ במקומו שם שהר"מ סמך על כמה סוגיות אחרות בש"ס שלא חילקו בהם, וכמו שמוכח גם מן הירושלמי. ועיין בגבורות ארי לתענית כ"ח א'. ולולא דברי רבותינו הראשונים ז"ל היה נראה לפרש כעין פירוש הרש"ס בשקלים, כ"ט ע"א, שהכוונה בברייתא הנ"ל שבכל עבודת יחיד מותר לו ליחיד להקדיש את הכותנות על מנת שהוא יחנך אותה בראשונה, 100 עיין בתוספות קידושין נ"ד א' סד"ה בכתנות. אעפ"י שכבר מסרם מתחילה לציבור, מה שאין כן בעבודת ציבור, עליו למסור לציבור מתחילה בלי שום תנאי, והם יכולים ליתנם למי שרוצים. והוא כדברי ר' שמעון בן אלעזר בתוספתא דמאי פ"ה הי"ח: אף בכתנות מקדש כן. 101 עיין מ"ש ע"ז לעיל ה"א, עמ' 258, ד"ה אף בכתנות מקדש. כיצד אמר הרי עלי מאתים זוז לכתנות כהונה רשיי שיאמר לו הילך סלע זו ותנם לבן בתי כהן, הרי לך שלכל הפחות בעבודת יחיד יכול להתנות שכהן מיוחד יעבד בהם בראשונה. והברייתא בבבלי מסיימת: ובלבד שימסרנה לציבור, כלומר, אחר שעבד בה מוכרח למסרה לציבור, 102 הפירוש בתחילת הדברים הוא כעין פירוש המאירי בסוגיין, אלא שהוא פירש את הסיפא "ובלבד שימסור לציבור," הייגו קודם שיעבוד, עיי"ש. וכבר אינו רשאי לעכבה לעבודת יחיד שלו, בזמן אחר. 103 וע"ז שאל התלמוד: פשיטא, כלומד בוודאי מוכרח למסור לציבור, שאם לא כן הרי יש כאן כלי שרת משל יחיד. ומתרץ שהרבותא היא שאין חוששים שמא לא ימסור יפה יפה, הואיל ומתחילה עשאה שיעבוד הוא בה בראשונה. וראיתי בעקידה אחרי מות: 104 שער ס"ג ד"ה ובירושלמי, ד"ו ש"ו, ק"פ סע"א. ועיי"ש שפירש עבודת יחיד כשתי הלשונות שברש"י. גם הוצאת כף ומחתה אינה בבגדי הבד הראשונים רק בבגדי בד אחרים שהוא עושה לעצמו לכך, שאינם נגנזים , אלא מוסרם לצבור וכו'. ומוכח מתוך דבריו שפירש ומוסרם לציבור אחר עבודתו, וכן מוכח מלשון הבבלי בברייתא שלפנינו כאן בסיפא, עיין מ"ש להלן בסמוך. ואפשר שהברייתא של רב הונא בר יהודה בבבלי היא בשיטת ר"ש בן אלעזר שבתוספתא דמאי, והחכמים חולקין עליו.

3100-101. כתנת ממאה מנה והיה עומד ומקריב על גבי המזבח. וכן בירושלמי הנ"ל, ועלה והקריב על גבי המזבח. וכבר אמרנו לעיל שלפי מסורת התוספתא והירושלמי מדברים כאן בעבודת יוה"כ, ובעבודה של שחרית בבגדי לבן שהקריב את האימורים של הפר ושעיר (פ"ו מ"ז), וקמ"ל שיכול לעשות את הכל בבגדים שלו שהקדישם מקודם לציבור. אבל בבבלי הנ"ל: שעשתה לו אמו כתונת של מאה מנה ולבשה ועבד (כ"ה בכי"י ובראשונים) בה עבודת יחיד ומסרה לציבור. ולפירוש המאירי בסוגיין בהכרח מדברים בשאר ימים ולא ביוה"כ, שהרי לפירושו אין עבודת יחיד ביוה"כ, 105 ולשיטתו צריך לפרש שעבד בה לפני שנתמנה כה"ג, שהרי כה"ג בשאר הימים עובד בשמונה בגדים, ולמה לו כתנת של מאה מנה, כתנת שהיתה תחת המעיל. ודווקא בבגדי לבן של יוה"כ (שלא היה עליהם ההידור החיצוני של בגדי זהב) דקדקו הכהנים להדר פני מלך בבגדים פשוטים, אבל יקדים. כמו שכתב שם בפירוש. ומלשון הברייתא מוכח שמסרה לציבור אחרי שעבד בה, 106 וכן הוכיח הרש"ס בשקלים פ"ד, כ"ט ע"א, הנ"ל (בפנים). לעשות בה מה שירצו, ויכולים ליתנה לכה"ג אחר, לכשיתמנה אחר במקומו. אבל לפירש"י שפירש "עבודת יחיד" הוצאת כף ומחתה בהכרח לפרש שמסרם לציבור לפני העבודה, שהרי אחרי העבודה טעונים גניזה. אבל עיין בס' העקידה הנ"ל שמפרש שבגדי לבן של הוצאת כף ומחתה אינם טעונים גניזה, והוא הדין שאינם צריכים להיות חדשים וכשרים גם לשנה הבאה. ועיין מה שהאריך בח"ד. [תיקונים והוספות: ״וכבר אמרנו לעיל שלפי מסורת התוספתא והירושלמי מדברים כאן בעבודת יוה״כ, ובעבודה של שחרית בבגדי לבן שהקריב את האימורים של פר ושעיר (פ״ו מ״ז)״ וכו'. ולהלן שם (לשו׳ 102): ״והיה עומד ומקריב על גבי המזבח וכו' וכן בירושלמי הנ״ל: ועלה והקריב על גבי המזבח וכר. ובעבודה של שחר יוה״כ עסיקינן, וכמ״ש לעיל, אבל בבבלי הנ״ל: 6 ל"ה ב'. שעשתה לו אמו כתונת משתי ריבוא ולא הניחוהו אחיו הכהנים ללובשה, מפני שנראה כערום וכר, והכוונה לעבודת יוה״כ של שחרית״ 7 כלומר בבגדי לבן. וכו'. אמנם הדגשתי שם שפירושי הוא לשיטת הירושלמי והתוספתא גרידא, אבל קיצרתי ולא בארתי את הסוגיא שמוכיחה על ההבדל בין שיטת בני א״י לבין הבבלי בהקטרת חלבים ואימורים של פר ושעיר הנשרפין ביוה״כ. בבבלי ע׳ א׳ ואילך הביאו ברייתות שמפורש בהן שכה״ג היה מקריב את האמורים בבגדי זהב אחר קריאת הפרשה. וכן בסוגיין ס״ז ב׳ פירשו את משנתנו (פ״ו מ״ז) ששנתה: נתנן במגיס והקטירן על גבי המזבח, שכוונתה להקטירן על גבי המזבח, כלומר להקטירן אח״כ בבגדי זהב על גבי המזבח, עיין בפירש״י במקומו. 8 אמנם רש״י הניה שם את הגירסא הישנה, עיין בדק״ס, עמ׳ 101, הע׳ ט', בראשונים במקומו ובמבוא לנוה׳׳מ למהרי׳ן אפשטין, עמ׳ 614 ואילך, אבל אף לפירושי שאר הראשונים הכוונה שמקטירן אח״כ בבגדי זהב כמפורש להלן בבבלי ע׳ א׳. וכבר העיר רצ״מ פינילייש בדרכה של תורה, עמ׳ 35: ״אמנם בירושלמי לא העיר כלל, וכן בתוספתא לא נמצא זכר לאימורי חטאת בין בדברי ר׳ אליעזר ובין בדברי ר״ע״. והסיק שלפי הירושלמי והתוספתא משנתנו מתפרשת כפשוטה שהקטירן מיד אחרי שהוציא. ומה שכתוב במקרא (ויקרא ט״ז, כ״ד ואילך): וכפר בעדו ובעד העם. ואת חלב החטאת יקטיר המזבחה. והמשלח את השעיר וכו׳, ואת פר החטאת ואת שעיר החטאת אשר הובא את דמם לכפר בקדש יוציא אל מחוץ למחנה וכו׳, היא חזרה לבאר תשלום פרטי העבודה בבגדי לבן, ודיני המשלח והשורף, והקדים הקטרת האימורין לשריפת הבשר, כסדר משנתנו לפי פשוטה. וכללות סדרי העבודה במקרא מסתיימים ב״וכפר בעדו ובעד העם״. ואעפ״י שלא הביא ראייה לדבריו נראה להלן שצדק בהנחתו. והנה לא מצאתי בשום סדר עבודה קדום מפייטני א״י זכר להקטרת האימורים של פר ושעיר הנשרפין ביוה״כ בבגדי זהב. 9 ובקשתי את ידידי פרופ' שלום שפיגל לבדוק בכת״י הגניזה שבידו וקיים את דברי. אבל סדרי העבודה הבבליים הלכו בשיטת הבבלי. וכן בסדר "אתה כוננת עולם מראש" לפייטן בלתי ידוע (סדור רב סעדיה, עמ׳ ר״פ): קרען והוציא את אמוריהן נתנן במגיס והקטירן על גבי המזבח (בקטע מן הגניזה: ונתנם במגס להקטירם על גבי וכו׳. והוא תיקון ע״פ הבבלי ס״ז ב׳. ועיין גם להלן, הע׳ 14 וכו׳, הביאו לו בגדי זהב ולבש וכו׳ ועשה את אילו ואת איל העם ואת אימורי חטאתו וכו׳, ועיי״ש בשנו״ס. וכן בפיוט רב סעדיה עצמו (שם עמ׳ רפ״ז, שו׳ 160-159): ברשף המשנים והכרים והמוספים עמם ישף ריח ניחוח ופדרים (כצ״ל כגירסת רוב הנוסחאות, עיי״ש בשנוים) וכו׳. וכן בפיוט לר׳ משולם בר׳ קלונימוס (עלבוגען, שטודיען וכו׳, עמ׳ 130): טס כנשר וגבור כארי, טול אמרי׳ צפיר ומרי , חניכיו ישרפו חוצה לתומים וכו' ועדה זהבים וכו׳ הקריב אילו ושל עדת אהובים, המוספים וחלבי חטאת להובים. ובע״ז בסדרי העבודה הבבליים המאוחרים. ובסדר העבודה של שחרית ליוסי בן יוסי: 10 "אזכיר גבורות", בסדור רב סעדיה, עמ׳ רע״ד. תיקן איש מועד לשלחו עלה והקטיר חלב פר ושעיר וכו׳, תאר שעיר לראש המדבר משכוהו לשנן כחוקי עשור. ובסדר אתה כוננת עולם ברוב חסד 11 קובץ מעשה ידי גאונים קדמונים, עמ׳ 116. ליוסי בן יוסי: קרעם והוציא חלבם והקטיר, פרחי כהונה יסבלום כמוטות וכו׳, פשט שעיר לראש המדבר וכו׳. וכן בפיוט א״י שפרסם עלבוגען: 12 שטודיען וכו׳, עמ׳ 164. רץ מהיר למלאכתו ולא קם, רצון חלבים פר ושעיר הקטיר, רישפם כליל בדשן ולא במחתה, שינן סדר לעם וטבל וקידש. וידידי פרופ׳ שלום שפיגל העתיק בשבילי קטע מסדר העבודה ליוסי בן יוסי: 13 "אספר גדולות לעושה גדולות", עיין שטודיען הנ״ל, עמ׳ 81 ועמ׳ 118. רגיל שילחו לצוק וציר הקטיר חלב , חניכיו ישרפו בחוץ עור ובשר ופרש, רץ ושינן כסדר, וקידש וטבל ועטה שמונה וכו׳. וכן הודיע לי ידידי הנ״ל שבעוד ארבעה פיוטים מן הגניזה הלשון הוא: והקטיר, או הקטיר. 14 ועיין שטודיען הנ״ל, עמ׳ 111, 180. אמנם בסדר עבודה קדום (ע״פ המשנה) סדר (שטודיען הנ״ל, עמ׳ 112): קרען והוציא את אימוריהן להקטירן על גבי המזבח. אבל אין ספק שיש כאן תיקון של חזן מאוחר ע״פ הבבלי, עיין לעיל הע׳ 9, ואין ממש בעדות בודדת זו עד המון הפיוטים הקדמונים של א״י. ואם בכמה פיוטים אפשר לפרש את הלשון ״והקטירן״ ע״פ אשגרת לשון המשנה, 15 וכן מוכרחים לפרש את סדרי העבודה של הבבליים. כהשערת בעל תוספות ישנים (יומא ס״ז סע״ב), הרי הלשון ״וציר הקטיר חלב״ אין לפרש כן. ואף הלשון ״ועלה והקטיר חלב״ אין לפרשו אלא עלה על גבי המזבח והקטיר, כלשון הירושלמי הנ״ל: ועלה והקריב על גבי המזבח. ולא עוד שאפילו הפייטנים האחרונים נגררו אתרי פייסני א״י ותפשו את לשונם. וכן בסליחות הראב״ן למוסף של יוה״כ: 16 "אכפרה פני מלך רב". בא למזבחה סגור וטיהרו וכלל קרנותיו, צת חלבים 17 וכבר תמה עליו הגאון ר׳ יצחק מלעמגע בפירושו לתוספתא יומא, בספר לקוטי צבי, אמשטרדם תקס״ט, עמ׳ 1 : "והרי צת חלבים היינו הקטרת אימורין, והיאך סדר אותם בבגדי לבן קודם שילוח השעיר, ולית מאן דסבירא לי׳ הכי. וצ״ע". וכו' וברור שבא״י תפסו כדבר פשוט ששורפין את הפר והשעיר אחרי הקטר אימורים, כדין פרים הנשרפין של העלם דבר ופר כהן המשיח, כסדר המקרא (ויקרא ד' י״ט-כ״א), וכמו שפסק הר״מ בפ״ז מה׳ מעשה הקרבנות ה״ב. ולפ״ז אם מוציאים את הפר והשעיר לפני קריאת הפרשה, הרי פשוט הוא שכבר הקטירו את האימורים, והכהן הגדול עדיין בבגדי לבן. ולפ״ז, ורק לפ״ז, מתבאר הירושלמי ביומא פ״ו ה״ה, מ״ג ע״ד. אנן תנינן בא לו אצל הפר, אית תניי תני בא לו כהן גדול לקרות. אמר ר׳ חנניה קרא מסייע למתניתן. והמשלח את השעיר לעזאזל יכבס בגדיו . מה כתיב בתריה, ואת פר החטאת ואת שעיר החטאת [יוציא אל מחוץ למחנה] . ופירושו: אנו שונים במשנתנו בא לו אצל הפר וכו׳ והקטירן על גבי המזבח וכו׳ והוציאן לבית השריפה, והיינו שהקטיר את החלבים בבגדי לבן, 18 בבבלי ס׳ סע״א: א״ר יהודה וכו׳ דברים הנעשים בבגדי לבן בחוץ וכו׳. ופירש״י: כגון הגרלה, וידוי ושפיכת שירים וכו׳. ובר״ח שם: כמו שחיטה והגרלה וכו׳. ופשיטא שלשיטת הבבלי אי אפשר היה לבלול הקטרת חלבים של פר ושעיר בבגדי לבן שהרי לשיטתו הקטרת חלביהם היא בבגדי זהב, כמו שכתבנו לעיל בפנים. ומיד הוציאו את הפר והשעיר לשריפה, ואח״כ קרא את הפרשה, כסדר המקראות הנ״ל, שמונים את תשלום העבודות (ויקרא ט״ז כ״ה): ואת חלב החטאת יקטיר המזבחה (כלומר, מיד אחר שילוח השעיר), וכשגמר להקטיר כבר יצא השעיר את חומת ירושלים (וטימא את המשלח ובגדיו, כמשנתנו פ״ו מ״ז), ולפיכך (שם כ״ו): והמשלח את השעיר לעזאזל יכבס בגדיו , ואח״כ (כלומר, אחרי הקטרת החלבים) מוציאים את הפר והשעיר לשריפה, ולפיכך (שם כ״ו): ואת פר החטאת ואת שעיר החטאת וכו׳ יוציא אל מחוץ למחנה וכו׳. ולזה כיוון ר׳ חנניה שאמר: קרא מסייע למתניתן, שהרי מיד אחלי טומאת המשלח (כלומר, כשיוצא מירושלים) כתובה הוצאת הסר והשעיר, והאימורים כבר הוקטרו כמפורש בפסוק (ט״ז, כ״ה) הנ״ל. ברם האית תניי תני (תנייא ברייא) שנה במקום ״בא לו אצל הפר וכו׳ והקטירן על גבי המזבח״: ״בא לו כהן גדול לקרות״, וחולק על משנתנו (פ״ז מ״ב): ״הרואה כהן גדול כשהוא קורא אינו רואה פר ושעיר הנשרפין וכו׳ ומלאכת שניהן שוה כאחת״, שהרי לדידיה עדיין לא הוציא את אימוריהן, ואי אפשר לשרוף אותן לכולי עלמא. ותנא זה סובר כשיטת הברייתות שבבבלי, שהקריבו את חלבי הפר והשעיר בבגדי זהב, ולא שנה כלל משנה ב׳ בפ״ז, ושנה במשנה ג׳: אם בבגדי בוץ קורא וכו׳ הביאו לו בגדי זהב וכו׳, בא לו אצל הפר והשעיר הנשרפין קרען וכו׳ והקטירן על גבי המזבח וכו׳ והוציאן לבית השריפה, והשריפה היא אחרי הקטרת האימורין, כדין שריפת פר העלם דבר וכהן המשיח. אבל לשיטתו קשה סדר הכתובים, שהיה צריך לומר: והמשלח את השעיר לעזאזל יכבם בגדיו, ואת חלב החטאת יקטיר המזבחה, ואת פר החטאת ואת שעיר החטאת וכו׳ יוציא אל מחוץ למחנה וכו׳. ולזה תירץ ר׳ מנא שם: ואפילו כהן(כאהן דתנינן) תנייא ברייא אתיא היא, כאנש דסלק מטבריא לציפורין, עד דהוא בטיבריא אמרין בציפורין הוא יתיב. ופירושו, כנראה, שאמרו בתחילה ״ואת חלב החטאת יקטיר המזבחה״ על שם העתיד, והקדימה משום שהיא עבודה שבמקדש, וכאילו כבר קיים אותה. ועיין בבלי ע״א א' אלא שהכל לשיטתם, שהוציאו את הפר והשעיר לשריפה לפני הקטרת האימורים. נמצאנו למדים שאף הירושלמי ידע על ברייתא שסברה שהקטרת חלבי פר ושעיר הנשרפץ היא בבגדי זהב, אלא שאף תנא זה הצריך הוצאת הפר והשעיר לאחר הקרבת האימורין. ולפי זה סתם משנתנו, התוספתא וסתם הירושלמי סוברים שהקריבו את האימורים בשחרית בבגדי לבן, ולפיכך שנו בתוספתא: שעשתה לו אמו כתנת משתי רבוא, והיה עומד ומקריב על גבי המזבח, 19 בירושלמי: ועלה והקריב על גבי המזבח. והורידוהו אחיו הכהנים, מפני שנראה מתוכה ערום. ובהכרח שהמעשה היה ביוה״כ, שהרי בשאר הימים כה״ג מקריב בשמונה בגדים, והמעיל מכסה את הכתונת, ולא היה נראה ערום, ומן העניין בתוספתא ברור שעבד בכהונה גדולה ביוה״כ. וכן לעיל בסמוך שם: מעשה בישמעאל בן פיאבי שעשתה לו אמו כתנת ממאה מנה, והיה עומד ומקריב על גבי המזבח . וכן בירושלמי שם: ועלה והקריב על גבי המזבח. ואין ״הקרבה״ בבגדי לבן אלא באימורים של פר ושעיר הנשרפין, כשיטת התוספתא, הירושלמי והמשנה (לפי פירושן של בני א״י) שהבאנו לעיל. אבל בבבלי ל״ה ב׳: אמרו עליו על ר׳ ישמעאל בן פאבי וכו׳, ולובשה ועובד בה עבודת יחיד 20 ופירש״י: הוצאת כף ומחתה. ועיין מ״ש שם, עמ׳ 750, פירושים אחרים. וכו׳, אמרו עליו על ר׳ אלעזר בן חרסוס שעשתה לו אמו כתונת משתי ריבוא, ולא הניחוהו אחיו ללובשה, מפני שנראה כערום. והכוונה שם שלא הניחו לו ללובשה לעבודת שחרית בבגדי לבן (להכנס לפניי לפנים, להזות על הפרוכת ועל מזבח הזהב), ולא שנו ״להקריב״ מפני שלשיטתם אין הקרבה בבגדי לבן, והקטרת האימורין של הפר והשעיר נעשתה אח״כ בבגדי זהב. ובין התוספתא והירושלמי ובין הבבלי מודים שמדברים בעבודת שחרית בבגדי לבן, כפי שמוכח מסמיכות התוספתא למשנתנו, אלא שבני א״י ובני בבל נחלקו במהות העבודה. וכל מה שכתבתי שם בח״ד, עמ׳ 752, מדוייק לפי שיטתי. ולעצם העניין נראה שמסורת זו מלמדת שישמעאל בן פיאבי הקריב בכתונת שעשתה לו אמו, ולא חשדו בו בצדוקי, 21 והצדוקים הרי סוברים שאפילו בקרבן תמיד יחיד מתנדב ומביא, עיין בריש מגילת תענית ובבבלי מנחות ס״ה אי. ואפשר שמשום בך היה קיים חשש ״שמא לא ימסרנה יפה יפה״ (עיין מ״ש בעמ׳ 750), שאעפ״י שלמעשה שמעו לדברי חכמים (עיין מ״ש ביומא, עמ׳ 731, שו' 43) מ״מ יש מקום לחשוש על דברים שבלב. משום מעשה שהיה, 22 עיין תוספתא פרה פ״ג ה״ו. מפני שכהן גדול כשר היה, 23 עיין תוספתא פרה הנ״ל ובבלי יומא ט׳ א׳. ומסר את הכתונת לציבור, כמפורש בבבלי ל״ה ב׳.]