תוספתא כפשוטה על יומא א:ח

134-35. למה פורש ובוכה מפני שצריך להשביעו, למה פורשין וכו'. במשנתנו פ"א מ"ה: מסרוהו זקני בית דין לזקני כהונה וכו', והשביעוהו וכו', הוא פורש ובוכה והן פורשין ובוכין. ועיין ירושלמי שם פ"א רה"ה, ל"ט ע"א, ובבלי י"ט ב'. ומדברי הפייטנים 41 בפיוט אתה כוננת לר' יוסי בן יוסי (קובץ מעשי ידי גאונים קדמונים, עמ' 113): ראשי שבטיו הם נעמתו לו להשביעו בשם בעליית רקחים, והעיר עליו הר"ח אלבק בהשלמות ותוספות לסדר מועד, עמ' 465. וכן יוצא ברור מכמה פיוטים אחרים, עיין בפיוטים שפרסם עלבוגען בשטודיען, עמ' 128, שם סוף עמ' 132. ועיין גם בקובץ מעשי ידי גאונים הנ"ל, סוף עמ' 22. וכן בסדר העבודה לראב"ע (בסידורי תימנים): סגני כהונה ישביעוהו. וכן לכאורה מסתבר, שאחרי שלמדוהו הלכות קטורת כיצד לתקן בפנים השביעוהו שלא יתקן מבחוץ, ולפיכך אמרו לו: אנו שלוחי ב"ד, כלומר, של זקני ב"ד שמסרו אותך לנו. מוכח שזקני כהונה השביעוהו, אבל מדברי תוספות ר"י הלבן, עמ' 68, מוכח שפירש שזקני ב"ד השביעוהו, וכן פירש המאירי בספרו משיב נפש, עמ' 552 ואילך, עיי"ש.

235-36. שכבר היה מעשה בביתסי אחד וכו'. וכע"ז בד, כי"ע וכי"ל. וכן להלן בסמוך: שהיו ביתסין או' וכו'. וכן בירושלמי הנ"ל: ולמה משביעין אותו מפני הבייתוסין שהיו אומ' יקטיר מבחוץ וכו'. אבל להלן שם בירושלמי: שהרי הצדוקין אומרים יתקן מבחוץ וכו'. וכ"ה בתו"כ אחרי מות פ"ג הי"א, פ"א ע"ב. וכן בבבלי הנ"ל: שחשדוהו צדוקי וכו'. ת"ר מעשה בצדוקי אחד (עיין דק"ס שם) שהתקין מבחוץ וכו'. ועיין מ"ש ע"ז הר"א פינקלשטין בספרו מבוא לאבות ואבות דר"ן, עמ' ל"ו, הערה 61. ועיין בקונקורדנציא לתוספתא של הרח"י קוסובסקי ערך בייתוסין, עמ' 15, ובמקבילות שם. ועיין מ"ש להלן סוכה רפ"ג על טיב הבייתוסין, ועיין מ"ש רי"מ גרינץ בירחון סיני חל"ב (תשרי-חשון תשי"ג), עמ' ל"ח ואילך.

336-37. ויצאה ענן הקטרת והרתיע את כל הבית. וכ"ה בכי"ע ובכי"ל. ובד: והרתיח וכו'. והיא היא, והכוונה שזעזע את כל הבית, דוגמת המליצה במדרש שה"ש הוצ' גרינהוט, ד' ע"ב: צעק צעקה גדולה והרתיע את העולם כולו. ופיסקא זו של התוספתא ליתא בירושלמי ובבבלי. ומלשונה נראה שהכהן הקטיר בהיכל, ומשם יצא ענן הקטרת וכו', ועיין במשנתנו פ"ה מ"א. ובפיה"מ להר"מ למשנתנו כאן כתב: שהצדוקים סוברים שיניח הקטורת על האש בהיכל . 42 כלומר, מיד שנטלו את הגחלים ממזבח הזהב הנתון שם. ועיין מ"ש הר"א פינקלשטין בקובץ מדעי לזכר משה שור, עמ' 244 (בגירסת הספרא).

437. שהיו ביתסין או' יקטיר עד שהוא בחוץ שנ' וכסה ענן וכו'. בתו"כ הנ"ל: והביא אל מבית לפרוכת ונתן את הקטורת על האש לפני ה', שלא יתקן מבחוץ ויכניס מבפנים (כלומר, מתחילה והביא, ואח"כ ונתן), שהרי הצדוקים אומרים יתקן מבחוץ ויכניס מבפנים, 43 עיין מ"ש על מחלוקת זו הר"א פינקלשטין בספרו הפרושים ואנשי כנסת הגדולה, עמ' פ', הע' 242, ובספרות שציין שם. אם לפני בשר ודם עושין כן קל וחומר לפני המקום, ואומר כי בענן אראה על הכפורת וכו'. וכ"ה בירושלמי פ"א ה"א, ל"ט סע"א. ועיין הלשון בברייתא שבבבלי נ"ג א'. ופירש"י שהצדוקים פירשו כי בענן אראה וכו' שלא יכנסו לפנים אלא בענן, כלומר, שהקטורת כבר מעלה־עשן בשעה שהוא נכנס. ולפי גירסת התוספתא פירושו שהצדוקים צרפו לפסוק ולא ימות כי בענן (ט"ז, ג') אף את הפסוק וכסה וכו' ולא ימות (שם י"ג), וטענו שאם לא יבוא בענן מבחוץ ימות, מפני שיראה כביכול שלא דרך הענן.

538-39. והלא כבר נאמ' ונתן את הקטרת על האש לפני ה', הא כל המקטיר אין מקטיר אלא בפנים. וכ"ה בכי"ע ובכי"ל. וכן בתו"כ ובירושלמי הנ"ל: אינו נותן אלא מבפנים. והכוונה שהפירוש הפשוט הוא שנותן את הקטרת לפני ה' על האש. ונראה שהצדוקים פירשו שהוא נותן את "הקטורת על האש" (כלומר, הקטורת שהיא על האש) לפני ה', וממילא אין סתירה לדעתם, מסדר הכתובים. ובד נשמטה שורה ע"י הדומות. ועיין מ"ש להלן בסמוך. ועיין בבית תלמוד של ווייס ח"ד, עמ' 269 ואילך.

639-40. אם כן למה נאמ' וכסה ענן הקטרת מלמד שנותן בהן מעלה עשן. בכי"ע ובכי"ל: אם כן למה נאמר כי בענן אראה על הכפרת מלמד וכו'. ובתו"כ הנ"ל: אם כן למה נאמר כי בענן אראה על הכפורת, מלמד שהיה נותן בה מעלה עשן. ומנין שהוא נותן בו מעלה עשן תלמוד לומר וכסה הענן את הכפורת אשר על העדות ולא ימות וכו'. וכ"ה בירושלמי ובבבלי הנ"ל. ובד יש כאן חסרון, אלא שברור שאף שם הזכירו את הפסוק וכסה ענן הקטורת, וקרוב לוודאי שבכל הנוסחאות כאן ישנה השמטה, ועלינו לצרף את שתי הגירסאות של כי"ו וכי"ע וכי"ל, כבתו"כ, ירושלמי ובבלי הנ"ל. ולפי פשוטה פירושה, שחז"ל פירשו שבענן אראה על הכפורת אין פירושו ענני כבוד, אלא עשן ממש, ענן של עשן, והיינו שצריך להכניס לתוך הקטורת את העשב "מעלה עשן", והביאו ראיה מן הפסוק וכסה ענן הקטורת. ועיין בבבלי שם נ"ג א' שפירשו את הברייתא בכמה פנים, אבל בירושלמי לא פירשוה כלל, וכנראה, שלא ראו בה שום קושי.

740-41. הא אם לא נתן בה מעלה עשן חייב מיתה. בתו"כ, ירושלמי ובבבלי הנ"ל: הא אם לא נתן בה מעלה עשן, או שחיסר אחת מכל סממניה, חייב מיתה. ועיין ירושלמי פ"ד ה"ה, מ"א ע"ד (והגירסא הנכונה היא בראשונים, עיין אהצו"י שם, עמ' 54 ואילך), בבלי כריתות ו' א'.

841-42. כשיצא אמ' לאביו כל ימיכם הייתם דורשין ולא הייתם עושין עד שעמדתי וכו'. וכע"ז בירושלמי רה"ה, ל"ט ע"א. ובבבלי י"ט ב' (בשינוי סדר): כל ימי הייתי מצטער על המקרא הזה כי בענן אראה על הכפורת, אמרתי מתי יבוא לידי ואקיימנו, עכשיו שבא לידי לא אקיימנו. והוא ע"פ הסיגנון של ר"ע בבבלי ברכות ס"א ב'.

942-43. ואין אנו עושין וכו'. עיין בשנו"ס, ואף לפנינו הוא וי"ו הניגוד, עיין במבוא לנוה"מ למהרי"ן אפשטין, עמ' 1090.

1043. שומעין אנו לדברי חכמים. בירושלמי הנ"ל: כרצון חכמים היינו עושין. ובבבלי הנ"ל (בכ"י ב'): שומעין אנו לפרושים. ובהוצאות שם: מתיראין אנו מן הפרושים. ובדק"ס שם העיר שכ"ה בנדה ל"ג ב' גם בכ"י. ובתוספתא נדה פ"ה ה"ג: כולנו נשאלות לחכם.

1143-44. לא שהא שלשה ימים עד שנתנוהו בקברו. וכ"ה להלן פרה פ"ג ה"ח בכי"ו. ועיין בירושלמי ובבבלי הנ"ל. ושלשה ימים לאו דווקא, אלא ימים קלים, ימים מועטים, עיין להלן. וכנראה שזמן המאורע לא הוברר אצלם. ויש שאמרו שכהן זה הוא גם שנסך את המים על רגליו (סוכה ספ"ד) והוא גם הכהן שעשה את הפרה במעורב שמש, עיין מ"ש בתס"ר ח"ג, עמ' 219. ויש שאמרו: או דפרה ודסוכה חד, ודכיפורים חד, או דפרה ודכיפורים חד ודסוכה חד, עיי"ש בירושלמי. והכהן דפרה היה בזמן רבן יוחנן בן זכאי, עיי"ש בתוספתא. וביוחסין השלם, 13 ע"ב: ובפ' קמא דיומא בתוספתא שזה הכהן שהיה ביתוסי הגיד לאביו מה שעשה ביום הכפורים ומת לג' ימים. ועיין מ"ש להלן סוכה פ"ג, שו' 63, ד"ה ורגמוהו ואילך.