תוספתא כפשוטה על יומא ב:יב

198. נכנס ומהלך בהיכל עד שנמצא עומד בין מזבח הזהב למנורה וכו'. במשנתנו פ"ה מ"א: נטל את המחתה בימינו ואת הכף בשמאלו היה מהלך בהיכל עד שמגיע לבין שתי הפרכת וכו'. ומסמנת הברייתא שלנו את דרך הילוכו מן המזרח למערב, שהיה הולך מצד דרום ופונה לבין מזבח הזהב למנורה (עיין להלן), כדי שיכנס לפרוכת החיצונה הפרופה מן הדרום, כמפורש להלן. ופירשו בבבלי נ"ב א' שלפיכך אינו הולך בין המנורה לכותל דרום (בכיוון ישר מול פריפת הפרוכת החיצונה) משום שחששו שלא ישחיר את בגדיו בכותל שהיה מושחר מעשן המנורה שכנגדו. ועיין ירושלמי פ"ה ה"ג, מ"ב סע"ב, ובבלי נ"א ב'. ובירושלמי מפורש שר' יוסי סובר שמן השלחן ולצפון היה נכנס, כלומר מהלך ממזרח למערב בצד כותל הצפוני, ישר מול הכניסה לקדשי קדשים. ור' יוסי הרי סובר (במשנתנו שם ולהלן בתוספתא) שלא היתה שם אלא פרוכת אחת, ולפי הבבלי (נ"א ב', נ"ט א') היתה פתוחה מן הצפון, לשיטת ר' יוסי, ועיין להלן. ופירשנו "בין מזבח הזהב והמנורה" כל שטח ההיכל שכנגד בין מזבח הזהב והמנורה, והוא כמו שאמרו בבבלי ל"ז א': ותני כבין (כגי' כי"י וראשונים) האולם ולמזבח. וכבר העיר לנכון במרכבת המשנה בפ"ג מה' עבודת יוה"כ ה"ב (בח"א): "ואין זו הגהה בלשון המשנה, דוודאי כל הרצועה קל"ה אמה ברוחב כ"ב אמה מקרי בין האולם ולמזבח בכל הש"ס". וכן בירושלמי יבמות פי"ב סה"א, י"ב ע"ג: ובשילייתה היוצאת מבין רגליה, וכי מבין רגליה היא יוצאת, אלא נראית כמבין רגליה וכו', וכי מבין האולם למזבח היה נתון, אלא נראה כבין האולם למזבח. ועיין מ"ש מהרי"ן אפשטין במבוא לנוה"מ, עמ' 517 ואילך. ומסמנת התוספתא שכהן גדול כשנכנס מן המזרח פונה דרומה לשטח של בין מזבח הזהב והמנורה, ופוגע ראשונה במזבח הזהב שהיה משוך כלפי מזרח קצת, כבבלי ל"ג רע"ב. וכן פירש בעיקרו גם בח"ד, עיי"ש. ועיין להלן.

298-99. המזבח היה לפנים ממנו. כלומר, הכלי הראשון שפגע בו כשפנה דרומה היה מזבח הזהב, שהיה נתון מחצי הבית ולפנים, עיין להלן. ולהלן בתוספתא זבחים פ"ו ה"ז: פרים הנשרפין ושעירין הנשרפין כיון ששחטן 51 כ"ה בכי"ו, וכן הגיה בח"ד שם מדעתו. וזרק דמן (בח"ד הגיה: וקיבל דמן) נכנס ועמד בין מזבח הזהב למנורה, מזבח היה לפנים ממנו, טבל והזה שבע פעמים כנגד בית קדשי הקדשים וכו'. ועיין בח"ד שם. ולפי הגירסא שבד ובכי"ו " וזרק דמן", בהכרח שאנו מדברים בפר ושעיר של יוה"כ, שכבר זרק דמן בקדשי קדשים והולך עכשיו לזרוק את דמיהם על הפרוכת. ברם ברור שהגהת בעל ח"ד שם: (במקום "וזרק") היא הכרחית, שהרי מסיים: והזה שבע פעמים וכו', 52 ולא "אחת למעלה ושבע למטה". ובשאר פרים הנשרפים עסיקינן. והמזבח היה חוצץ בינו ובין הפרוכת , כפירוש בעל ח"ד. ועיין מ"ש במרכבת המשנה פ"ד מה' עבודת יוה"כ סה"ב (בח"א). וכבר ציינו המפרשים לתשובת הרשב"א ח"א סי' ש"צ, ועיין בשו"ת הרדב"ז לשונות הר"מ סי' רל"ג.

399. שלחן נתון בצפון משליש הבית ולפנים משוך וכו'. עיין בברייתא דמלאכת המשכן פ"ד, הוצ' רמא"ש, עמ' 28. ובירושלמי שקלים פ"ו ה"ד, נ' ע"ב: השלחן היה נתון מחצי הבית ולפנים משוך מן הכותל כשתי אמות כלפי הצפון. וכן מפורש להלן בסמוך: וכולם היו נתונין מחצי הבית ולפנים, ועיין מש"ש. ובבבלי זבחים צ"ח ב': תני חדא מחצי בית ולפנים היו מונחין, ותני חדא משליש הבית ולפנים היו מונחין. ולא קשיא, מר קא חשיב בית קדשי הקדשים בהדי היכל, 53 שההיכל היה אורכו ארבעים אמה, וקדשי קדשים עשרים אמה, וממילא כשהיו מונחים בעשרים אמה האחרונות של ההיכל, נמצאו בשליש הבית ולפנים. מר לא קא חשיב בית קדשי הקדשים בהדי היכל (ונמצאו מונחין בחצי ההיכל ולפנים). ועיין בבלי כאן ל"ג ב' ומנחות צ"ח ב' ואילך. ועיין ר"מ פ"ג מה' בית הבחירה הי"ז.

4101-102. מזבח הזהב ממוצע בנתים כנגד שני בדי ארון ומשוך כלפי מזרח. ברייתא דמלאכת המשכן הנ"ל, עמ' 27, עיי"ש. ובבבלי ל"ג ב': מזבח ממוצע ועומד באמצע, ומשוך כלפי חוץ קימעא. ונוקמיה להדיהו (כלומר, מכוון ביניהם), כיון דכתיב ואת המנורה נוכח השלחן , בעינן דחזו אהדדי. ועיין לשון רש"י על התורה שמות כ"ו, ל"ה. ובירושלמי שקלים הנ"ל: מזבח הזהב היה נתון באמצע הבית, חולק את הבית מחציו ולפנים, משוך קימעא כלפי הצפון . וכ"ה הגירסא (הצפון, צפון) בכל הנוסחאות לרבות הנספח לבבלי, שרי"ר, עמ' 136, הירושלמי עם פי' ר' משולם, הרש"ס, נ' ע"א, תוספות מנחות צ"ט א', 54 בד"י עד אמשטרדם ת"ז. ומשם ואילך הגיהו בתוספות: כלפי חוץ . פיר' תלמיד רשב"ש לשקלים, עמ' 76, וכן היה גם לפני ר' משולם שם אלא שהגיה, עיי"ש. ופירש הרש"ס שם שהמזבח היה נתון "לפנים מהנחתן של שולחן ומנורה לצד הפרוכת וכו' משוך קימעא כלפי צפון וכו'. משוך משהו מצד פנים לצד הפרוכת כלפי צפון וכו'". ועיין בפירוש תלמיד רשב"ש הנ"ל, ודבריו לא נתבררו לי כל צורכן, עיי"ש. ועיין בשו"ת הרשב"א ח"א סי' ש"צ. והר"מ בפ"א מה' בית הבחירה ה"ז ופ"ג הי"ז פסק כבבלי.

5102. וכולם חיו נתונין מחצי הבית ולפנים. בירושלמי שקלים הנ"ל: וכולהם היו נתונין משליש הבית ולפנים. עיין מ"ש לעיל, שו' 99, ד"ה שלחן נתון. ועיין בתוספות מנחות צ"ט א' הנ"ל סד"ה תרי.

6102-103. מהלך בהיכל עד שמגיע וכו'. משנתנו פ"ה מ"א.

7104. זהו מקום הדביר שעשה שלמה. זו היא הוספה למשנתנו הנ"ל. ומפרשת התוספתא ששתי הפרכות הוא מקום הדביר. ובבבלי נ"ג א' הסתפקו בפירוש הפסוק (מ"א ו', י"ט) אם הדביר הוא מבפנים, או מבחוץ. ולשיטת הבבלי שם (ועיי"ש נ"ב א') עשו שתי פרכות בבית שני מחמת ספק, עיי"ש ועיין בתוספות ובתוספ' ישנים נ"א ב' ד"ה ועבוד, ובריטב"א ובתוס' ישנים ד"ה מספקא, ובר"ח שם. ברם בירושלמי אין זכר מזה, ואמרו שם (פ"ה ה"ב, מ"ב ע"ב): וביניהן אמה. אמר ר' הילא זכר לדבר, כהיא דתנינן תמן (מדות פ"ד מ"ז) אמה טרקסין וכו'. ובברייתא דמלאכת המשכן ספ"ז: ושתי פרוכות של זהב היו פרוסות עליהן מלמעלה, והיה נקרא מקום אמה טרקסין. ונסתפקו בירושלמי אם אמה טרקסין היא כלפנים או כלחוץ, ועיין גם בירושלמי כלאים פ"ח ה"ה, ל"א ע"ג. 55 עיין מ"ש בפירושו ב"אשכולות" ס"ג (ירושלים תשי"ט). עמ' 89. ולדעת הירושלמי שתי הפרכות בבית שני הן כעין (זכר לדבר) אמה טרקסין של בית ראשון, אלא שדרך אגב העירו שבאמה טרקסין עצמה יש ספק אם היא כלפנים או כלחוץ, אבל לא אמרו שמטעם זה עושין שתי פרכות. ומדברי התוספתא להלן מוכח שבכל מקום היו שתי פרכות מדינא, עיין מ"ש להלן.

8ר' יוסה או' לא היה שם וכו'. פיסקא ממשנתנו הנ"ל. ור' יוסי הביא ראיה מן הכתוב (שמות כ"ו, ל"ג) שלא היתה אלא פרוכת אחת, שהרי אמרו "והבדילה" לשון יחיד.

9105-106. אמרו לו מה ת"ל בין הקדש ובין קודש הקדשים. בירושלמי פ"ה סה"ב, מ"ב סע"ב: מה טעמא דרבנן, והבדילה הפרכת לכם וגומר. ואף כאן הכוונה לראש הפסוק, והיינו והרי נאמר (שמות שם): והבאת שמה מבית לפרכת את ארון העדות, והבדילה הפרכת לכם בין הקדש וכו', ולמה צריך לכפול את המלה "הפרכת", והיה צ"ל: והבדילה לכם וכו', שמע מינה מכאן שהיתה שם עוד פרוכת שהבדילה בין קדש וקדשי קדשים (עיין שתא"י, ריש עמ' 255). וסוברים החכמים שגם במשכן היו שתי פרכות. וכן בבית ראשון אף שהיה שם דביר של בניין ודלתות (כמפורש במ"א ו', ל'-ל"א) הרי אף שם היתה פרוכת, כמפורש בדבה"ב ג' י"ד, עיין במיוחס לרש"י שם. ועיין בברייתא דמלאכת המשכן פ"ז ולהלן, שו' 110, ובמקבילות ומש"ש. וחכמים, כנראה, סוברים (לשיטת התוספתא והירושלמי) שהיו גם במקדש ראשון שתי פרכות, והחיצונה פרופה מן הדרום, והפנימית מן הצפון, והפנימית חוסמת בפני הפתח של החיצונה בדרום, והחיצונה חוסמת בפני הפתה של הפנימית בצפון. ולאו מטעם ספק אתינן עלה. ועיין בערוגת הבשם הוצ' ר"א אורבך ח"א, עמ' 93.

10106-107. אמ' להם בין קדש העליון לקדש התחתון. וכן בירושלמי הנ"ל: מה עבד לה ר' יסי? בין קודש קדשים שלמעלן לקדש קדשים שלמטן. כלומר, הפסוק בא לרבות עוד פרוכת בעלייה, ועיין לעיל שקלים פ"ג, שו' 43, ומש"ש.

11107. דבר אחר בין נוב לגבעון לשילה לבית עולמים. השתמשו במליצת הכתוב "בין הקדש וכו'", והכוונה ללמד שהיתה פרכת בין לנוב בין לגבעון וכו'.