תוספתא כפשוטה על יומא ב:יג

1108. החיצונה פרופה מן הדרום וכו'. משנתנו פ"ה מ"א, וחוזר לדברי חכמים. וכל הברייתא בתוספ' רי"ד נ"ב ב'.

2110. הגיע לארון ודחף את הפרכת במתניו, ונתן המחתה בין וכו'. במשנתנו ליתא "ודחף את הפרכת במתניו". ובבבלי נ"ב ב': במאי עסיקינן, אילימא במקדש ראשון, מי הוו פרכות, 56 כלומר מי היו שם שתי פרוכות, עיין בפיה"מ להר"מ למשנתנו שם. אלא במקדש שני, מי הוה ארון וכו', ומאי הגיע לארון, מקום ארון. והא קתני נתן את המחתה לבין שני הבדין, אימא כבין שני הבדים. ובתוספ' רי"ד שם תמה מן התוספתא כאן, מדקתני "דחף את הפרוכת במתניו, אלמא כי הבדים היו שם, והיו בולטין בפרוכת כמין שני דדי אשה (כמפורש להלן), ומשום זה היה צריך לדחוף את הפרוכת במתניו, כדי שיכנס בין שני הבדים, ואם בבית שני שלא היו שם בדים, מה צורך לדחוף את הפרוכת". אבל לפי שפירשנו בשיטת התוספתא והירושלמי שלחכמים אף בבית ראשון היו שתי פרכות, משנתנו והברייתא כאן מדברים בבית ראשון, וכן מוכח ממשנה ב': משניטל הארון וכו', ומכאן שמשנה ראשונה מדברת בזמן בית ראשון. ובס' העבודה ליוסי בן יוסי: 57 סידור רב סעדיה, עמ' רע"ג. ראשי הבדים כמראה שדים לחוצים בפרכת ואין דרך לעבור. רב כח יודיע וידחה בפרכת ויבא וכו'. ומקורו מן התוספתא כאן.

3112. ומתפלל תפלה קצרה וכו'. משנתנו הנ"ל. והתפילה נתבארה בירושלמי (פ"ה ה"ג, מ"ב ע"ג), בבלי נ"ג ב', וי"ר פ"כ, ד', הוצ' ר"מ מרגליות, עמ' תנ"ה, פסיקתא דר"כ, קע"א ע"א, תנחומא, בובר, אחרי סי' ד'.

4113-114. מעשה בכהן גדול שהאריך אמרו לו מה ראית להאריך וכו'. בירושלמי הנ"ל: מעשה באחד שהאריך וגמרו להיכנס אחריו. אמרו שמעון הצדיק היה. אמרו לו למה הארכת וכו'. ובבבלי הנ"ל: ת"ר מעשה בכהן גדול אחד שהאריך בתפלתו ונמנו אחיו הכהנים ליכנס אחריו. התחילו הם נכנסים והוא יוצא. אמרו לו מפני מה הארכת וכו'.