תוספתא כפשוטה על יומא ב:ב

114. בא לו למזרח העזרה ולצפון המזבח. בכי"ע ובכי"ל מוסיף: הסגן מימינו וראש בית אב משמאלו. וכע"ז גם בד. וכ"ה במשנתנו פ"ג מ"ט, ובכי"ו קיצר את הפיסקא, כדרך הסופרים. ובתו"כ אחרי ריש פרק ב': ולקח את שני השעירים וכו' לפני ה' פתח אחל מועד. מעמידן בשערי ניקנור. ובמיוחס להר"ש שם (ס"ז ע"ד): ותנן וכו' בא לו למזרח העזרה לצפון המזבח, הסגן בימינו וכו', היינו שבא מסמיכות, כי היה עומד בין האולם ולמזבח (פ"ג מ"ח). וכן בסמ"ג עשין ר"ט, רכ"א ע"ד: בא לו למזרח העזרה לצפון המזבח, כלומר נגד האויר שבין מזבח לכותל צפוני בשער ניקנור, 21 וכ"ה בפיוטים: קדמה לשער איתון לצפון מזבח ילווהו וכו', קימת שעירים הלא שם היתה וכו' (אזכיר גבורות ליוסי בן יוסי בסדור רב סעדי', ריש עמ' רע"ג). ובא לשער התוך למזרח העזרה, ימצא שם שני שעירי עם וכו' (אתה כוננת עולם להנ"ל בקבץ מעשה ידי גאונים קדמונים, עמ' 116). והוא שער המזרח, הוא שער ניקנור, הוא שער איתון, הוא שער התוך, עיין ירושלמי עירובין פ"ה ה"א, כ"ד ע"ג. ועיין בכפו"פ פ"ו, צ"ו ע"ב. ועיין בפיוטים מן הגניזה אצל עלבוגען, שטודיען וכו', עמ' 138, שו' 13 ואילך, שם עמ' 160, שו' 18, שם עמ' 169, שו' 8 (מלמטה) ואילך, שם עמ' 179, שו' 19 ואילך. כדתניא בת"כ. ועיין בבלי ל"ז א', ומ"ש בשיח יצחק שם, ובהר המריה על הר"מ פ"ג מה' עבודת יוה"כ אות ה'. ועיין מ"ש מהרי"ן אפשטין במבוא לנוה"מ, עמ' 518.

214-15. שני שעירים היו שם פניהם כלפי העם ואחוריהם כלפי הקודש, כהן גדול פניו כלפי הקודש. בתו"כ הנ"ל (כי"ר, הוצ' ר"א פינקלשטין, עמ' שמ"א): אחוריהן למזרח ופניהן למערב. וכן פסק הר"מ בפ"ג מה' עבודת יוה"כ ה"ב, וכ"ה ברלב"ג אחרי, קנ"ה סע"א, ובארחות חיים ח"א, ק"ח ע"ג. וכן במשיב נפש למאירי, סוף עמ' 558: ופניהם למערב. וכן בנוסח שפעת רביבים של סדר העבודה אתה כוננת עולם מראש: ושם שני שעירים פניהם למערב ואחריהם למזרח. ועיין בס' עבודת ישראל, ק"י ע"ב. והמפרשים מגיהים בתוספתא ע"פ הר"מ, אבל קשה להגיה ארבע נוסחאות. וכן בס' עבודת ישראל, קי"ב ע"ב (והעיר עליו בח"ד כאן): ומוהר"מ ניגרין כתב בשם הר"ר ששת 22 והוא אביו של הריב"ש, עיין בס' עבודת ישראל, קי"ג ע"ב, שכתב: ואני (כלומר, מהר"מ ניגרין) אנה ה' לידי ס' עבודה אשר תיקן הרב ר' ששת אביו של הריב"ש אשר הפליא עצה הגדיל תושיה לסדרו אליבא דהלכתא, כאשר יראה המעיין בו. ועיין בס' תשלום אבודרהם, עמ' 46, ובהערת רא"ל פרינץ שם, הע' 3, ובס' עבודת ישראל הנ"ל, פ"ד ע"א, ד"ה ומצאתי, רי"א ע"ב ד"ה הרי. ומהר"מ ניגרין מביא תכופות את פירושי רב ששת. וז"ל כתב הרב ר' ששת ז"ל פני השעירים כלפי העם ואחוריהם כלפי הקדש, וכ"ג פניו כלפי הקדש ואחוריו כלפי העם, ולפניו השעירים פנים כנגד פנים, אחד לימינו ואחד לשמאלו, כך מצאתי בתוספתא , והוא דבר נאה ומתקבל שיהיו פני השעירים כנגד פניו של כהן גדול בשעת הזכרת ה', ולא שיהיו אחוריהם כנגד פניו. והרמב"ם ז"ל ואחרים עמו כתבו בהפך, שמא לא נזדמנה להם התוספתא עכ"ל. ועיי"ש בס' עבודת ישראל, ובברייתא שבבבלי ל"ו א' ובר"ח שם ובגירסת התוספתא מנחות פ"י הי"ב, ומ"ש בתס"ר ח"ב, עמ' 259, ד"ה סומך במערב. ולפי דרכנו למדנו שהגירסא של כל הנוסחאות בתוספתא מקויימת אף ע"י רבינו ששת. ולא עוד אלא שהר"א פינקלשטין העיר לי שבכ"י מדרש חכמים גרס גם בתו"כ: אחוריהן למערב ופניהם למזרח, כמסורת שבתוספתא. ולפיכך לולא דברי רבותינו היה נראה שגירסת התוספתא מקויימת גם ע"י הבבלי והירושלמי. וכן שנינו במשנתנו פ"ד מ"ב: קשר לשון של זהורית בראש שעיר המשתלח והעמידו כנגד בית שלוחו, ולנשחט כנגד בית שחיטתו. ובבבלי שם מ"א ב': איבעיא להו "ולנשחט" אקשירה קאי (תוספות ישינים שם: ובית שחיטתו היינו צוארו), או אהעמדה קאי (הנ"ל: ובית שחיטתו היינו מקום ששוחטין אותו שם) וכו', ופשט הבבלי: שמע מינה אקשירה קאי, כלומר, שקושרין לשון לנשחט כנגד בית שחיטתו, היינו בצוארו. ושאלת התלמוד קשה מאד, וכיצד אפשר לפרש שמעמידין את הנשחט כנגד בית שחיטתו, והרי לשיטת התו"כ הוא עומד בשער המזרח בצפון ופניו כנגד הקודש, והוא קיים ועומד כבר כנגד בית שחיטתו, וכיצד אפשר לפרנס ע"פ שיטה זו ומעמידו אחר ההגרלה כנגד בית שחיטתו. 23 במאירי למשנתנו (ל"ה סע"א מן הספר): או אהעמדה קאי, כלומר שיעמידוהו במקום שראוי לשחוט בו, והוא באיזה מקום שבצפון בתחום מקום שחיטה שבו וכו'. ופירוש זה קשה, שהרי בפירוש אמרו להלן (פ"ה מ"ד): הביאו לו את השעיר, שחטו וכו', ומכאן שמתחילה לא היה עומד במקום שחיטה. ועיין בפי' הרלב"ג פרש' אחרי מות קנ"ה ע"ב. ועיין בשיח יצחק במקומו ד"ה כנגד, ולא הבינותי את דבריו. אבל לשיטת התוספתא הדברים מבוארים יפה, והיינו ששני השעירים עמדו בשעת ההגרלה ופניהם למזרח, ולפיכך מזיז את שעיר המשתלח לצד דרום קצת כנגד הכבש, בית שילוחו (בתשלום אבודרהם, עמ' 52: ופירוש כנגד בית שלחו, כנגד הכבש שהוא יוצא דרך שם להשתלח וכו'. ועיין פ"ו מ"ד, ומשנת שקלים פ"ד מ"ז. ומסתבר שבנו את הכבש מערב יוה"כ לצד דרום קצת, מפני נחשא טבא, וקיוו שהגורל לעזאזל יעלה בשמאלו של כה"ג, שעמד ופניו למערב, ושמאלו לדרום), ומהפכים את השעיר שעלה עליו הגורל לה'. ומעמידים אותו ופניו למערב, והיינו כנגד בית שחיטתו, ויש מקום להסתפק בפירוש המשנה, לפי שיטת התוספתא. ובירושלמי לא העירו כלום על משנתנו. וכבר העירו 24 עיין מ"ש הר"ח אלבק, השלמות ותוספות, עמ' 468. על סדר העבודה ליוסי בן יוסי (אזכיר גבורות בסדור רב סעדיה, עמ' רע"ג) שפייט: קשר שני בראש המשתלח דחפו למדבר, וזה לבית שחיטה. וכן פיטו הרי"ץ גיאת 25 בסדר העבודה שלו (עיין לעיל פ"א, הע' 84): ונשחט מטהו לבית שחיטה. ור"י הלוי (לפי מהר"מ ניגרין שהביא בעבודת ישראל, קי"ט ע"א). וכן סדר יוסי בן יוסי בפיוט אתה כוננת עולם מראש: אף שעיר שהוא של שם יעמידנו כנגד בית שחיטתו. 26 סדור רב עמרם ח"ב, ע"א, סדור רב סעדי', רע"ח רע"א. וגירסא זו מקויימת ע"י הרא"ש כאן בס' העבודה שלו, האבודרהם 27 עיין תשלום אבודרהם, עמ' 52, ס' עבודת ישראל, קי"ט ע"א. ופי' ר"י נחמיאש (יאהרבוך הפרנקפורטי ח"ו), עמ' 2, ועמ' 6. וכן בסדר העבודה להראב"ע (בסידורי תימן): שעיר השם כנגד בית שחיטה יעמידנו. וכן בעקידה שס"ג, קפ"א ע"ב: היה נותן את שעיר השם כנגד בית שחיטתו, ואת שעיר עזאזל כנגד בית שלוחו. הרי לנו עדות קדומה מאד של יוסי בן יוסי (וכנראה שאחריו נגררו שאר הפייטנים) שבא"י פירשו שהעמידו את השעיר לשם כנגד בית שחיטתו, 28 בגבורות ארי מ"א ב' ד"ה אלא כתב: אלא לאו אקשירה קאי. איני יודע אי אקשירה לחוד קאי, והעמדה לא צריך, או העמדה כנגד בית שחיטתו נמי צריך. ועיי"ש שציין לרש"י ס"ו ב', והסיק: "הרי לפירושו לפי המסקנא אהעמדה נמי קאי". ולא זכיתי לעמוד על כוונת דבריו, עיי"ש ברש"י. ברם עצם פירושו ז"ל מפורש בעיטור ה' יוה"כ, הוצ' רמא"י, ק"ה ע"א, ותירץ בה שיטת הפייטנים שאין דבריהם סותרים את מסקנת הבבלי. ולפי פירוש זה אף לדעת הבבלי מוכח ששעיר הנשחט לא עמד בשעת ההגרלה ופניו כלפי קודש, וכשיטת התוספתא. ועיין מה שהאריך בשיח יצחק מ"א ב' (ס"ב ע"ג מן הספר). והוא לא יתכן לשיטת התו"כ שכבר עמד כנגד בית שחיטתו מתחילה, משעת ההגרלה. ובריטב"א מ"א ב': "והעמידו אותו כנגד בית שלוחו. פיר' ראשו למזרח, שמוציאין אותו דרך שם בשעת שילוחו: אהעמדה קאי ? פיר' שיהא ראשו כלפי עזרה". וכנראה שרבינו פירש שהשעירים היו עומדים כדרך שהפר עמד (עיין פ"ג מ"ח), והיינו שעמדו בשער המזרח בצפונו, אחד אחוריו לצפון ופניו' לדרום, 29 ועקם את ראשיהם למערב בשעת ההגרלה, עיין בבלי ל"ו א'. והשני אחוריו לדרום ופניו לצפון, שניהם פנים כנגד פנים, והכהן כנגדן, ופניו למערב. ולפיכך פירש שאחרי ההגרלה הפכו את השעיר לעזאזל ופניו למזרח, דרך בית שילוחו (ואח"כ כשהתוודה עליו, עמד כשיטת התוספתא), ואת השעיר לשם הפכו ופניו למערב, כנגד בית שחיטתו. וצ"ע בדבר.

316. עשרה פעמים מזכיר את השם באותו היום ששה לפר שלשה לשעיר וכו'. ירושלמי פ"ג ה"ז, מ' ע"ד, בבלי ל"ט ב'. ומדרש תמוה מאד במדרש על התורה: 30 מאן בספרו The Bible as Read וכו', עמ' ר"י. וגלה לו (כלומר, למשה רבינו) סוד שם המפורש. ושלש עשרה פעמים היה כהן גדול מזכירו בטהרה ביום הכפורים ששה בפר וששה בשעיר ואחד בגורלות. ועל הלשון "סוד שם המפורש" עיין בבאור הגר"א או"ח סי' ה' ובמורה נבוכים ח"א בפ"ב ועוד, ומ"ש לעיל הערה 14. ושמא טעה הסופר, וצ"ל: ושלשה בשעיר, "ושלש עשרה פעמים" כולל גם ברכת כהנים, עיין ר"מ פי"ד, מה' תפילה ה"י והי"ד.

417. וקלפי היתה שם ובה שני גורלות של אשכרוע וכו'. משנתנו פ"ג מ"ט. ובירושלמי פ"ג ה"ח, מ"א ע"א: מהו אשכרוע. פסקינון, והוא כנראה ביטוי עממי במקום פקסינון. ובתשלום אבודרהם כ"י ברלינר (עיין תשלום אבודרהם, עמ' 51 הערה 2) מעתיק בשם הירושלמי: בוקסינון (πυξίνος), והוא מפרש: והוא בערבי אלבקס (Boxwood), ועיין באהצו"י, סוף עמ' 39 ואילך, ומ"ש לעף, פלורה ח"א, עמ' 316 ואילך.

517-18. ועשאן בן גמלא של זהב. משנתנו הנ"ל. ואמרו בירושלמי פ"ה ה"ב, מ"ב ע"א: והקטן לפי קוטנו, אפילו כבן גמלא שלא היתה ידו מחזקת אלא כשני זתים. וכבר העיר בככר לאדן שם (בשם הר"מ לונזאנו) שבן גמלא הוא כינוי בלשון סגי נהור. ועיין אהצו"י, עמ' 59 ואילך.

618. בן קטין עשה שנים עשר דד לכיור. משנתנו פ"ג מ"י. ולפי מ"ש לעיל בסמוך יתכן שבן קטין היה ענק (עיין בירושלמי הנ"ל מ"ש על בן קמחית) ונקרא בן קטין בלשון סגי נהור, ושמא הוא בן קמחית, עיין ירושלמי הנ"ל, ובבלי מ"ז א'.

719. שנים עשר כהנים מקדשין הימנו. בבבלי כ"ה ב', ל"ז א': כדי שיהיו שנים עשר אחיו הכהנים העסוקין בתמיד מקדשין ידיהם ורגליהם בבת אחת. ופירשו בבבלי שם שלא מנו את השוחט, מפני ששחיטה כשירה בזר. אבל מנו את הזורק, את המדשן של המזבח הפנימי, את מדשן המנורה ותשעת הכהנים שעסקו בהולכת האברים והנסכים, עיין במשנתנו פ"ב מ"ג. אבל בירושלמי פ"ג ה"ח, מ"א ע"א, אמרו: אמר ר' יונה כיום מרובה של תמיד, כלומר כמשנתנו פ"ב מ"ה, וחשבו רק את הכהנים העוסקין בהולכת איברים ואילך, כפירוש בעל ק"ע.

8שמתחלה לא היו בו אלא שנים. משנתנו פ"ג מ"י.

919-20. שנים כהנים מקדשין הימנו. ובלבד שהיו בו מים כדי קידוש ד' כהנים, כנגד אהרן ובניו ופנחס עמהם, עיין ר"מ פ"ה מה' ביאת המקדש הי"ג. ורש"י (זבחים י"ט ב') פירש כנגד אהרן ובניו ומשה עמהם בשבעה ימי המילואים. [תיקונים והשלמות: כדי להבין את העניין עלינו להעתיק את כל לשון הברייתא שם פ״ב ה״ב (עמ׳ 230, שו׳ 18 ואילך): בן קטין עשה שנים עשר דד לכיור, שנים עשר כהנים מקדשין הימנו, שמתחלה לא היו בו אלא שנים, שנים כהנים מקדשין הימנה והנה בכי״ע גורס כאן: שמתחילה לא היו בו אלא שנים, ושנים עשר כהנים מקדשין הימנו. ונמחקה המלה ״עשר״ ע״י נקודות, 16 צוקרמנדל בשנו"ס שלו לעמ' 183, שו' 14, מעיר שבכי"ע חסרה שם המלה "עשר", כלומר, הגירסא שם: בן קטין עשה שנים דד לכיור. ולהלן שם בשנו"ס לשו' 15 הוא מעיר: "אחר ושנים כתב הסופר בטעות עשר ונקד עליו, ובשורה שלפניה השמיט מלת עשר". וכל זה אינו מדוייק, ולמעלה לא השמיט הסופר מלת "עשר", והגירסא שם כלפנינו בכל הנוסחאות. וממילא אין מקום לומר שהמלה "עשר" בכי"ע נכנסה שלא במקומה כהשלמה לשורה שלמעלה, והרי אין שם שום חסרון למעלה. עיין בשנו״ס שם. לא הזכרתי כלל גירסא זו בבאור הארוך, מפני שהיא נראית שיבוש ברור, שהרי כשהכהנים מקדשים זה אחר זה אין שום טעם לומר כמה כהנים מקדשין הימנו. ולא עוד אלא שגירסא זו מנוגדת לדפוסים, כי״ו וכי״ל. ברם עכשיו אני רואה שאין לבטל לגמרי גירסא זו, שהרי הלשון ״שנים כהנים (במקום: שני כהנים) מגומגם קצת, אעפ״י שהוא מצוי לפעמים בספרות שלנו. ולא עוד אלא שבכי״ו גורס לעיל: בן קטין [עשה שנים] עשר עשר דד לכיור. ושמא הכנים הסופר את המלה ״עשר״ בטעות מן הגליון שלא במקומה, וצריך היה לכתוב בשורה שלמטה: שנים עשר כהנים מקדשין וכו׳, כגי׳ כי״ע. ונראה בפירושה שהכוונה היא שלפני מעשה בן קטין היו אותם שנים עשר כהנים מקדשין בו זה אחר זה. וכן אמרו בבבלי ל״ז א׳: תנא שחרית במילואו מקדש ידיו ורגליו מן העליון, ערבית בירידתו מקדש ידיו ורגליו מן התחתון. ועיין בר״ח שם ל״ז רע״ב, ובהגהות הרש״ש ל״ז א׳. וברייתא זו מפרשת את הבבא האחרונה שבמשנתנו, והיינו כשלא היו בו אלא שנים, היו הדדים זה על גבי זה, ובשחרית כשהיה הכיור מלא היו שנים עשר כהנים שהיו עסוקים בתמיד מקדשין מן הדד העליון, ובערבית, בשירדו המים אחרי הקידושין, היו כולם מקדשין מן הדד התחתון. ובירושלמי למשנתנו, מ״א ע״א: ויעשו דדין זה על גבי זה. וכנראה שצ״ל שם: ועשו דדין זה על גבי זה, והיא מעין הברייתא שבבבלי הנ״ל, אלא שהירושלמי פירש מקודם את הסיפא (מחמת קיצור הפירוש) ואח״כ נושא ונותן ברישא, כמצוי בירושלמי. 17 ז« עיין לדוגמא ירושלמי שביעית פ״ב רודה, ל״ז־ ע״א (מהו תרמילו וכו'), שבת פ״כ, י״ז סע״ג (כיני מתניתא וכו׳), עירובין פ״י, כ״ו ע״ב: רב אמר בפיתה (צ״ל: בכיחה) וכו', מו״ק פ״א ה״ח, פ׳ ע״ד (כדרכו ממלא וכו׳), ועוד בכ״מ. ועיין מ״ש בח״ה, עמ׳ 1313, סוף הערה 20. ובטעם הדבר נראה שלפני שעשו מוכני לכיור היה נוח להם לכהנים יותר לקדש מן הדד העליון שבכיור, ולפיכך נהגו בולם לעשות כן בשחרית, אבל בערבית כשירדו המים אחרי הקידושין מוכרחים היו להתכופף ולקדש מן התחתון, אבל אחרי שעשה אותו בן קטין גם מוכני לכיור לא היה צורך בכך, והיה אפשר להגביה את הכיור בקלות ולקדש בכל זמן מן הדדין שהיו כולם למטה. 18 עיין בירושלמי בסוגיין ובמפרשים שם, אבל דברי הירושלמי עדיין לא נתחוורו לי. ועיין בנועם ירושלמי ובס׳ ניר שם. והתוספתא מלמדת שבן קטין קיצר את זמן הקידוש פי שתים עשרה ולא פי שש, ושיעור דבריה: שנים עשר כהנים מקדשים הימנו [בבת אחת], שמתחלה לא היו בו אלא שנים, שנים עשר כהנים מקדשין הימנו [זה אחר זה]. סוף דבר מידי ספק לא יצאנו, ואפשר שגירסת כי״ע היא הנכונה.]