תוספתא כפשוטה על יומא ג:יב

148-49. שעירי הרגל שלא קרבו ברגל יקרבו בראש חדש וכו'. להלן שבועות פ"א סה"א, מנחות פ"ז ה"ג, ירושלמי שבועות פ"א ה"ה, ל"ג ע"א, בבלי שם י"ב ב'. ובמשנת שבועות פ"א מ"ד: היה ר' שמעון אומר שעירי ראשי חדשים מכפרין על הטהור שאכל את הטמא, ושל רגלים מכפרין על שאין בה ידיעה לא בתחילה ולא בסוף, ושל יום הכפורים מכפר על שאין בה ידיעה בתחילה, אבל יש בה ידיעה בסוף. אמרו לו מהו שיקרבו זה בזה, אמר להם יקרבו וכו'. ופירש"י ב' ב': מהו שיקרבו זה בזה אם אבד שעיר שהופרש ליוה"כ ונתכפרו באחר ונמצא זה ברגל, או בראש חדש, מהו שיקריב לשם שעירו של יום. ועיין להלן. ובתוספתא שבועות הנ"ל: ומודה ר' שמעון 35 כ"ה בכי"ו, בד ובשו"ת הר"א בן הר"מ שנביא להלן. ובכי"ע שם בטעות: ומודה ר' יהודה . בשעיר שלא קרב ברגל שיקרב בראש חדש וכו'. וכ"ה בבבלי שם י"ב ב' הנ"ל. ומתוך דברי הבבלי י"ב א' (לפי הגירסא שלפנינו, וכן מעיד הרמב"ן שכן היא הגירסא בכל הספרים) מוכח שאף ר' יהודה ור' מאיר מודים בהלכה שלנו, ר' מאיר משום שסובר שכל השעירים כפרתן שוה, ור' יהודה משום שסובר לב ב"ד מתנה עליהן, ולפ"ז הברייתא שלנו הלכה היא. אבל בר"י מיגש שם י"א ב' מוכח שהיתה לו הגירסא שם: ממאי דר' יהודה היא, דילמא ר' מאיר (ומה שבאמצע חסר לפניו). וכן כותב ר' אברהם בן הר"מ, ברכת אברהם סי' ט', שכ"ה הגירסא הנכונה, והגירסא שבספרים שלנו היא תוספת פירוש. ופירש הר"י מיגש: ממאי דר' יהודה הוא ששאל לר' שמעון, הואיל ואין כפרתן שוה היאך הן קריבין זה בזה, והוא (כלומר, ר' יהודה) הרי סובר שאין קריבין זה בזה, וחולק על ר' שמעון, דילמא וכו'. ומה שאמרו בתוספתא שבועות: ומודה ר' שמעון וכו', כוונתו שהוא מודה לר"מ בעצם ההלכה שקריבין זה בזה, אלא לאו מטעמו של ר"מ משום שכפרתן שוה, אלא משום שמתחלה לא הוקדשו אלא על מנת לקרב על מזבח החיצון, כדלהלן. וכן מוכח מתוספתא שבועות הנ"ל שההודאה היא לר"מ, כפי שהעיר בשו"ת ר"א בן הר"מ הנ"ל. והברייתא שלנו כאן היא בהכרח כר' שמעון גרידא, כפי שמוכח מן הטעם שנתנה לדבריה. ודברי התוספות כאן מ' א' ד"ה תני קשים מאד, כפי שתמה בשיח יצחק שם. ושמא לא היו לפני בעלי התוספות הברייתות הללו, וקיצרן הסופר, מפני שהראשונות נשנו בתוספתא פסחים פ"ט, והאחרונות להלן בשבועות ובמנחות הנ"ל. ומ"מ לשיטת הר"י מיגש ברייתא זו אינה הלכה, משום שר' יהודה חולק עליה. וכן פסק הר"מ בפ"ד מה' פסולי המוקדשין ה"א בכל חטאות הציבור שאבדו ונמצאו אחר כפרה בין ראויה בין שאינה ראויה תרעה עד שתסתאב ותמכר ויפלו דמיה לנדבה, אבל היא עצמה אינה קריבה, ופירש את הסוגיא בשבועות כפירוש הר"י מיגש, כפי שבאר בשו"ת ר"א בן הר"מ הנ"ל, ולשיטתיה מה שאמרו חכמים שאין חטאת ציבור מתה אלא רועה (משנתנו רפ"ו כאן. ועיין תמורה פ"ב מ"ב) היא בכל חטאות הציבור. ועיין מ"ש להלן. והנה הבאנו לעיל את פירש"י שפירש שלא קרבו ברגל, כגון שאבדו ונתכפרו באחרים. אבל הר"י מיגש (שבועות י"א רע"ב) פירש: שעירי הרגלים ושעירי ראש חודש אי אירע מקרה ולא הקריבו שעיר של רגל ברגל. וכן כתב (להלן שם י"ב א'): לאו שאבדו והפריש אחרים תחתיהן וניתותרו עסיקינן, אלא שאירע מקרה ולא הקריבו שעירים עסיקינן וכו'. ועיין מ"ש בתוספת ראשונים ח"ב, עמ' 251. וכן פירש הר"מ בפיה"מ לשבועות פ"א. 36 כבנוסחאות שלפנינו, והיא מהדורא בתרא, כפי שמעיד הר"א בן הר"מ שהזכרנו בפנים: זה הוא נוסח פירושו במסכת שבועות בכתב ידו. ובפיה"מ להר"מ הוצ' ר"מ גאטטליעב היא מהדורא קמא, ועיי"ש עמ' 59. וכתב הר"א בן הר"מ שם: ור' שמעון לא איירי באבודין כלל. ולעיל שם הסתייע מן התוספתא מנחות פ"ז (עיי"ש ה"ג וה"ה) שמעניינה משמע שלא קרבו מפני שבית דין היו אנוסין או שוגגין, והוא כפירוש הר"מ הנ"ל. ומתוך העניין בתוספתא כאן משמע כפירש"י שהרי באבודין עסיקינן כאן, וכנראה, שהדין דין אמת בשתיהן לר' שמעון, וכאן מדברין באבודין, ובמנחות בשאירע מקרה ולא הקריבו אותם, אלא שלשיטת הר"מ הבבא שלנו אינה הלכה, מפני שר' יהודה והחכמים חולקין עליה.

250-51. שמתחלה לא הוקדשו לקרבנות צבור אלא על מנת לקרב על מזבח החיצון. וכ"ה בתוספתא שבועות פ"א סה"א ובירושלמי שם פ"א ה"ה הנ"ל. ובבבלי שם י"ב: שמתחלתו לא בא אלא לכפר על מזבח החיצון. תנא לא הוקדש אלא לכפר על מזבח החיצון. ומ"תנא" ואילך ליתא בכי"מ, ואף הרש"ל מחקו, והוסיפו כן בתלמוד ע"פ הר"ח שם שהסמיך את התוספתא לברייתא שבבבלי. 37 וכע"ז גם בבבלי להלן שם י"ג ב', עיין מ"ש להלן בסוף מכילתין. והברייתא שלנו דרך אגב מוציאה את שעיר הפנימי לאחר ההגרלה, שהוקדש למזבח הפנימי, ואינו קרב בעצמו בשום פנים [תיקונים והשלמות: ״ואינו קרב בעצמו בשום פנים״. תרגום מאידית יש כאן, וצ״ל: ואינו קרב לבדו , או בפני עצמו, בשום פנים. וכוונתי שאפילו למ״ד ששיריים מעכבים, ודינם ככפרה ממש, הרי אף הם אינם קרבים בפני עצמן על מזבח החיצון אלא בתערובת דמי הפר, ונמצא שאינו קרב בפני עצמו לא על המזבח הפנימי ולא על מזבח החיצון. 19 והאימורים אינם מעכבים לכולי עלמא, אם נאבדו אחרי זריקת הדם. ואין צורך בכל זה, ואפילו למ״ד שיריים מעכבים, עיקר הקרבתו הוא על מזבח הפנימי.]. ועיין מ"ש לעיל, שו' 39–40, ד"ה ירעו עד שיסתאבו.

351-52. מת שעיר המשתלח עד שלא נזרק דמו של ראשון אע"פ שלא התודה עליו יצא. וכ"ה בד ובכי"ע. וכן מעתיק בשם התוספתא בילקוט ת"ת כת"י, ויקרא פט"ז, י'. אבל הגירסא הנכונה היא בכי"ל ובקג"נ: מת שעיר המשתלח ונזרק דמו של ראשון וכו'. ולפנינו, כנראה, השמטה ע"י הדומות, וצ"ל: עד שלא נזרק דמו של ראשון [ישפך הדם. נזרק דמו של ראשון] אעפ"י וכו', ובכי"ל ובקג"נ נשמטה הרישא, ועיין לעיל שו' 41, ועיין להלן.

452-54. שנ' יעמד חי עד מתי יהא זקוק להיות חי עד וכלה מכפר את הקדש וגו' דברי ר' יהודה. ר' שמעון אומ' עד שעת וידוי. עיין בתוספות מ' א' ד"ה תני. ובתו"כ אחרי פ"ב ה"ו, פ"א ע"א: יעמד חי לפני ה', מה תלמוד לומר? לפי שנאמר לשלח אותו, שילוחו למיתה. יכול שילוחו לחיים, תלמוד לומר יעמד חי לפני ה' לכפר עליו, הא כיצד עמידתו חי לפני ה', ומיתתו בצוק. 38 להוציא מן "לפי פשוטו לשלח אותו חי אל העזים אשר במדבר, כמו שמצינו בציפרי מצורע וכו'" (רשב"ם ויקרא ט"ז, י' ופענה רזא שם). עד מתי הוא זקוק להיות חי ? לכפר, עד שיכפר, שנאמר וכלה מכפר את הקודש את אהל מועד ואת המזבח דברי ר' יהודה. ר' שמעון אומר כפרה שהיא בגופו (כלומר, בשעיר עצמו, והוא וידוי דברים). וכן להלן שם פ"ד סה"ג, פ"ב ע"א: והקריב את השעיר החי, עד כאן הוא זקוק לו להיות חי. והברייתא שלפנינו גם בירושלמי פ"ו ח"ב מ"ג ע"ג, ושבועות ספ"א, ל"ג ע"ג: עד מתי הוא חייה עד וכלה מכפר את הקודש דברי ר' יהודה. ר' שמעון אומר עד שעת הוידוי. וכע"ז בבבלי מ' ב'. ולפי זה משמע שגלה הכתוב בפירוש שאם היה חי עד לאחר מתן דמים לר' יהודה ועד לאחר וידוי לר' שמעון יצא, ואין צורך בשעיר אחר, אם מת המשתלח, ומצות שילוח אינה אלא כשהשעיר חי. ורש"י ס"ה א', ד"ה אלא מת, תפס כדבר פשוט ששילוח עצמו אינו מעכב לדברי הכל. ברם כבר העיר במרכבת המשנה פ"ה מה' עבודת יוה"כ הי"ט על הירושלמי הנ"ל שאמרו שם: שלחו בלא וידוי על דעתיה דר' יהודה 39 צ"ל: דר' שמעון, כמו שהגיהו בנועם ירושלמי שם ובמרכבת המשנה שהזכרנו בפנים. ולפנינו נסתרסה הגירסא. צריך להביא שעיר אחר, על דעתיה דר' שמעון 40 דר' יהודה, עיין לעיל הע' 39. אינו צריך להביא שעיר אחר. ודייק מלשון הירושלמי דשילוח מעכב לכ"ע. 41 פשיטא שאין מכאן ראייה גמורה, ואפשר שהוא הדין בברח, והעיקר הוא שהוידוי מעכב לדעת ר"ש, אבל לר' יהודה, מכיון שאין הוידוי מעכב אף בברח הדין כן ונתכפרו, כדברי רש"י. ועיין בהמשך הירושלמי, והפירוש הנכון הוא בנועם ירושלמי שם, ס"ח א'. ועיין בפי' הר"ח מ' ב' שגרס כגי' שהביא רש"י בשם "ואני שמעתי", ועיי"ש בפירושו. ובבבלי ס"ח ב': דקסבר ר' יהודה כיון שהגיע שעיר למדבר נעשית מצותו. ובמאירי שם (ס' ע"א מן הספר): ומכל מקום פסקו רבים שאין הלכה כר' יהודה, וכל שמת עד שלא נדחה צריך להביא אחר, ויש שפוסקים שאם מת אחר שנתודה עליו אין נזקקין לו, כמ"ש בפ' קלפי (מ' סע"א, ל"ו רע"ג מן הספר). ופסק זה של רבים קשה מאד, שהרי כאן אמרו בפירוש שאם מת לאחר מתן דמים בלא וידוי יצא, וה"ה לר' שמעון כשמת אחר וידוי. ברם אפשר שאין הדין אלא במת, אבל אם לא מת, אלא שברח לפני שילוחו 42 עיין במרכבת המשנה פ"ה מה' עבודת יוה"כ הי"ט שהזכרנו בפנים ובגבורות ארי ס"ו ב' ד"ה עתי אפי' בשבת. אפשר שלא יצא, ואין השעיר מכפר, אלא היום מכפר, כמו אחר חורבן הבית. ובירושלמי פ"ו ה"ג, מ"ג ע"ג: "משמת שמעון הצדיק היה בורח למדבר והסרקיים אוכלין אותו". אבל יצאו ידי חובתן, כמפורש לעיל שאם הגיע למדבר נעשית מצותו, וכבר קיים מצות שילוח. 43 בפירוש המיוחס להר"ח הוצ' הגרי"מ בן מנחם ז"ל זבחים, עמ' כ"ב: ושעיר המשתלח נמי הא אמרי' בפ' שני שע' יום הכיפ' (ס"ד א') אמרי במערבא דחייתו לצוק זו היא שחיטתו, ואין בו טומאה חמורה (עיין בקומץ מנחה על מנחת חינוך סי' קפ"ה ד"ה והנה בפנים), מכיון שיצא חוץ מירושלם חשוב הוא כאילו נעשית מצותו, וכאילו דחאוהוא, והרי הוא מטמא את שולחו, ולעולם לא אתו (צ"ל: אתי) לכלל נבילה דמטמאה טומאה בכזית וכו'. הרי לך מפורש שאפילו מת השעיר לאחר שיצא מירושלים אינו מטמא משום נבילה דהוי ליה כאילו נעשית מצותו, ואינו דומה לעגלה ערופה, שלא קיים את מצותה אלא בעריפה גרידא, ואם שחטה וניבלה בשעת שחיטתה מטמאה משום נבילה (כמפורש בבבלי זבחים ע' ב'), אבל שעיר המשתלח נעשית מצותו אפילו לא דחאו, ואין צריך להמיתו אלא משום מצוה לכתחילה (עיין להלן, שו' 65, ד"ה ירד). ובחי' הרשב"א שבועות י"ג ב' ד"ה בירושלמי כתב: מה שאין כן בשעיר שאינו מכפר אעפ"י שהגרילו עליו אא"כ נשתלח, ושלוחו קרי קרבן וכו'. ופירושו מיוסד על נוסחא מוטעית בירושלמי, עיין להלן שם שחזר בו מפירושו. ועיין היטב בתוספות כריתות י"ד א' (לפי השמטות וחידושין משטטמ"ק שם שבסוף המסכת, סוף אות י"ב), ומ"ש להלן, עמ' 1338. ובתרגום המיוחס ליונתן ויקרא ט"ז, כ"ב, והביאו בריקנטי שם, מפורש שלא היה צריך להפיל אותו כלל. ובמדרש שה"ש, הוצ' גרינהוט, כ"ט ע"א: ובשעה שהיו רואין שעיר המשתלח חוזר , היו יודעים שכעס הקב"ה על עולמו.

554-55. ר' יוסה אומ' כך הוא או' חטאו עוו פשעו לפניך עמך בית ישראל. במשנתנו פ"ו מ"ב סדר הוידוי הוא: עוו פשעו חטאו לפניך עמך בית ישראל, והיא כר' מאיר לעיל רפ"ב, עיין מש"ש. אבל ר' יוסי סובר כחכמים, שמזכיר את החטאים ואח"כ את העונות ואת הפשעים. וכן בראבי"ה ח"ב סי' תק"ל, עמ' 195: וכי היכי דפליגי ר' מאיר וחכמים בוידוי של פר, הכי נמי פליגי בתוספתא ר' מאיר ור' יוסי בוידוי של שעיר המשתלח. וכ"ה במרדכי כאן סי' תשכ"ז. ברם בכי"ע ובכי"ל חסר כאן "עמך בית ישראל". ולפ"ז אפשר שעיקר כוונת דברי ר' יוסי הוא שלא הזכיר את המלים "עמך בית ישראל". וכן בירושלמי פ"ו רה"ב, מ"ג ע"ג: תני בר קפרא עוו פשעו חטאו, שלא להזכיר גנויין של ישראל. ופירשו בפ"מ ובלשון ראשון בק"ע שלדברי בר קפרא לא הזכיר את המלים "עמך בית ישראל", והוא כגירסת כי"ע וכי"ל כאן. אבל מ"מ ראיית הראבי"ה במקומה עומדת, שהרי ר' יוסי נקט את סדר החכמים, ולא את סדר ר' מאיר. אבל בר קפרא הסמיך את דבריו למשנתנו, ולא חלק אלא על המלים, "עמך בית ישראל". 44 ועיין מ"ש בעיטור בכורים כאן ד"ה כך, ומ"ש לעיל פ"ב, הע' 15.