תוספתא כפשוטה על יומא ג:יז

175-76. היכן שורפין אותן בבית הדשן הגדול חוץ לירושלם לצפונה של ירושלם, חוץ לשלש מחנות. בר"ח ס"ח א': תוספתא היכן שורפין אותן אבית (וכ"ה בכי"ע כאן) הדשן הגדול וכו'. והברייתא נכפלה להלן זבחים פי"א ה"ד, ואף שם: בבית הדשן הגדול. ובבבלי ס"ח סע"א, זבחים ק"ו א': כדתניא היכן נשרפין, לצפונה של ירושלים, חוץ לשלש מחנות. ר' יוסי הגלילי (כ"ה בזבחים וביומא בכ"י ב') אומר אבית הדשן נשרפין וכו'. אבל בתוספתא זבחים ספי"א: ר' יוסי הגלילי אומר בבית הדשן הגדול היו נשרפין. ועיין בכפו"פ פ"ו, עמ' ע"ו, ובהערה שם, עמ' ע"ז, הערה 1, שם סוף עמ' צ"ח, ובהערה 2 שם. וברור שלפי התוספתא בית הדשן הגדול הוא בית הדשן שמחוץ לשלש מחנות שלשם היו מוציאין את דשן מזבח החיצון, ושבו היו שורפין את הפרים והשעירים הנשרפין כמצותן. אבל בבבלי זבחים ק"ד ב' מפורש (תני לוי, וכן רבה בר אבוה בשם רב לעיל שם) שבית הדשן הגדול הוא בית הדשן שבעזרה שבו היו שורפין פסולי קדשים, ולפ"ז נקרא גדול משום שהיה בעזרה. אבל לפי התוספתא קראו בית הדשן הגדול לבית הדשן ששימושו היה מרובה, מקום דשן מזבח החיצון, ושם נשרפו הנשרפין כמצותן. 54 לפי תני לוי בזבחים ק"ד ב' הנ"ל נשרפו שם גם הפרים שאירע בהם פסול ביציאתם. [תיקונים והשלמות: כל ההערה הקצרה צריכה מחיקה. ושמא מקומה בדיוק שתי שורות למטה, וכתבתי ״גם״ הפרים וכו׳ ברמז למ״ש לעיל, עמ׳ 531.] ובר"מ פ"ז מה' מעשה הקרבנות ה"ג ואילך: שלשה מקומות לשריפה, אחד בתוך העזרה וכו', והמקום השני בהר הבית ושמו בירה (עיין זבחים ק"ד ב') וכו', ומקום השלישי חוץ לירושלים והוא הנקרא בית הדשן, ושם שורפין חטאות הנשרפות בזמן שהן נשרפות כמצותן. וכנראה שפסק ע"פ ר' יוסי הגלילי שבבבלי הנ"ל, וסתם בית הדשן הוא מחוץ לשלש מחנות, שפך הדשן, מקום ששופכין בו הדשן המסולק מן המזבח (רש"י ויקרא ד', י"ב), ושיהא שם דשן, שיהא קבוע לכך, עיין בבלי הנ"ל, תו"כ חובה פ"ה ה"ד,י"ח ע"ד, ועיי"ש ספ"ה, י"ט רע"א, בבלי פסחים ע"ה רע"ב, ומ"ש במאירי שם.

276-77. זקיפן של כהנים היו מעמידין סביבות המערכה וכו'. בר"ח הנ"ל: והיקיפין של כהנים וכו', וצ"ל: והזקיפין. ובד ובכי"ל: וזקיפין וכו'. ובכי"ע: וזוקופין וכו'. ועיין במלא"ש סוטה פ"ח מ"ו סד"ה ובעקבו, ובשנו"ס לב"ר פצ"ח, הוצ' אלבק, סוף עמ' 1252. והשוטרים היו שומרים על העם שהיו בהולים לראות את שריפת הפרים והשעירים, עיין רש"י ע' א' ד"ה ומאי מצוה.

378. אחד השורף ואחד המסייע בשעת שריפה וכו'. בתו"כ אחרי פרש' ה' ה"ח, פ"ב ע"ד: איזהו השורף המסייע בשעת שריפה. וכ"ה בירושלמי ספ"ו, מ"ד ע"א, ובבבלי ס"ח ב', וזבחים ק"ו א'. וכאן פירושו, אחד המשליך את האברין לאור (עיין מ"ש להלן בסמוך ד"ה והנה), ואחד המהפך בהן, או שמוסיף עצים בשעת שריפתן, וכדומה.

478-79. אבל המסדר את המערכה, והמצית את האור באליתא אין מטמין בגדים. וכ"ה ("באליתא") גם בכי"ע, בכי"ל ובקג"נ. ובד: באילת' (בד"ח שבשו: לאלתר), והיא נוסחא נכונה, וכ"ה בסורית, עיין להלן, הערה 55. ובתו"כ הנ"ל: והשורף. לא המצית את האור, ולא המסדר את המערכה. וכ"ה בירושלמי ובבבלי הנ"ל. ופירש"י שם (ובזבחים): והאי תנא אית ליה כר' שמעון, דאין מטמאין בגדים עד שיוצת בהן האור. וכבר תמה על רש"י בקרן אורה לזבחים מה הכריחו לפרש כן, ומה עניין טומאת בגדים של המוציאים את הפרים לטומאת בגדים של השורפים, עיין מ"ש לעיל, שו' 74, ד"ה ר' יהודה. ובשיח יצחק הוסיף לתמוה עליו מן הגירסא בתו"כ הנ"ל שמסיים בסוף הברייתא דברי ר' יהודה (וכ"ה גם בכל הדפוסים הישנים שבבבלי ביומא כאן), והרי מתו"כ לעיל שם משמע שר' יהודה סובר כת"ק, שהמוציאים מטמאין בגדים משיצאו חוץ לחומה. ברם לגירסת התוספתא לעיל מוכח שר' יהודה סובר שהמוציאים אינם מטמאין בגדים אלא השורפין בלבד, והוא כפירוש רש"י בברייתא זו. ועיין במאירי ספ"ו סד"ה ולא. ובשי"ק לירושלמי ספ"ו תמה על סדר הברייתא בתו"כ ובתלמוד שנקטו הצתת האור לפני סידור המערכה. ובס' זבחי אפרים הביא את סדר שריפת הפרה ממשנת פרה פ"ג מ"ט שמוכח משם שמתחילה היו מניחים את הפרה על גבי המערכה, ואח"כ היו מציתים את האש, והוסיף: ומסתמא כן היו עושים ג"כ בפרים ושעירים הנשרפים שהיו מסדרים בתחילה את המערכה והיו נותנים עליה גוף הפרים והשעירים, ואח"כ הציתו אש באליתות וכו', והסדר בבבלי הוא בדרך זו ואין צ"ל זו. ולהלן שם כתב שהמצית את האור שבבבלי כוונתו להצתת האליתא, כבבלי יומא מ"ה א' (ובזה כיוון לאמת, כמו שמפורש בתוספתא כאן), לפני שמשליך אותה לתוך המערכה, אבל מי שמשליך את האליתא לתוך המערכה בוודאי מטמא בגדים. והנה מה שכתב כדבר פשוט שסדר שריפת הפרים והשעירים היה כסדר שריפת פרה אדומה אינו נראה כן. ובפרה אדומה אמרו "במקום שחיטתה שם תהא שריפתה" (ירושלמי תרומות פ"ו ה"א, מ"ד ע"א, ועיין בבלי זבחים קי"ג א'), ואם שרפה חוץ מגיתה פסולה (משנת זבחים רפי"ג ופרה פ"ד מ"ב. ועיין בפיה"מ לזבחים שם ובחיבורו פ"ד מה' פרה הי"א). ובהכרח שהיה מסדר את המערכה תחילה ושוחטה עליה, ואח"כ שורפה, שהרי לא ישחוט אותה על גבי מערכה בוערת. אבל בפרים הנשרפים היה מנתח אותם מתחילה לאבריהם (תוספתא זבחים פי"א סה"ד, תו"כ חובה פ"ה ה"ב, י"ח ע"ד, בבלי כאן ס"ח א' ועוד), ואח"כ היה משליכן לאור, כמפורש לעיל שו' 74: ר' יהודה אומ' משישליכן לאור. ולפ"ז נראה שהיו מתחילה מסדרים את המערכה ואח"כ מציתים את האליתא, 55 עיין בפיה"מ להר"מ פרה פ"ג מ"ח, עמ' 192, שציין לביצה ל"ג ב': הוה מפשח ויהיב לן אלואתא אלואתא. ופירושו שוכות של עצים, עיין הערת מהרי"ן אפשטין לפיה"ג טהרות, עמ' 104, הע' 29, שציין שכ"ה בסורית: אילתא (כגירסת ד כאן), שוכת עצים גדולה. כסדר התוספתא כאן, ואח"כ משליכין את האיברים למערכה הדולקת. והברייתא בתו"כ, בירושלמי ובבבלי הנ"ל היא מדרש הלכה, והוציאו בתחילה מן הכתוב "השורף", ולא המצית את האור, שהוא מדליק את העצים, ואינו שורף את הפרה, והוסיפו שגם המסדר את המערכה לשריפת הפרה אינו בכלל מסייע, ואין מסייע אלא המסייע בשעת שריפה, כגון שמהפך את האברים, כמפורש בירושלמי ספ"ו, ור"מ פ"ה מה' פרה אדומה ה"ד. אבל המשליך את האיברים הוא השורף ממש, וכמו שכתבנו לעיל ד"ה אחד השורף. ברם מתוך דברי הריטב"א ס"ח ב' ד"ה ולא מוכח שפירש שאף בפרים הנשרפין היו מסדרים את האברים תחילה, ואח"כ שורפין, עיי"ש. וצ"ע מדברי ר' יהודה שבתוספתא לעיל הנ"ל.