תוספתא כפשוטה על יומא ג:כ

193-94. יום טוב עושה לאוהביו שיצא בשלום. משנתנו פ"ז מ"ד. ועיין מה שהאריך בזה בס' עבודת ישראל, רי"ג רע"ב ואילך. אבל מתוך סמיכות הברייתא שלהלן לכאן, משמע שבשלום פירושו שלא אירע לו שום תקלה, כמעשה בשמעון בן קמחית. ומעשה שהיה ביום הכפורים ביום היה, עיין מ"ש להלן. ובח"ד פירש שהמעשה שלהלן היה בלילה במוצאי יוה"כ, בשעה שעושה יו"ט לאוהביו, עיי"ש, ואינו כן, עיין מ"ש להלן.

294-95. מעשה בשמעון בן קמחית שיצא לדבר עם המלך ערבית ונתזה צנורא מפיו וכו'. וכ"ה ("ערבית") גם בד. אבל בכי"ע ובכי"ל: ערבי. ובאבות דר"ן נו"א פל"ה, נ"ג ע"א: ביוה"כ, חוץ מר' ישמעאל בן קמחית שיצא להסיח עם הגמון אחד, ונתזה צינורא מפיו ונכנס אחיו וכו'. ובבבלי כאן מ"ז א': אמרו עליו על ר' ישמעאל בן קמחית פעם אחת (פירש"י: יוה"כ היה) סיפר עם ערבי אחד בשוק ונתזה וכו', ונכנס ישבב אחיו ושמש וכו'. ושוב אמרו עליו על ר' ישמעאל 69 במקצת נוסחאות במעשה זה: שמעון בן קמחית. ושמא יש לשער שאין כאן אלא מסורת אחת בשתי נוסחאות, ובאבות דר"ן נמסרה המסורת השניה, ואף שם יש שגרסו: "שמעוI" במקום "ישמעאל", עיין בהערות רש"ז שכטר. בן קמחית פעם אחת יצא וסיפר עם אדון אחד בשוק ונתזה וכו', ונכנס יוסף אחיו וכו'. ולפי הבבלי אירע לו לבן קמחית מעשה זה פעמים ושמשו במקומו שני אחיו ישבב ויוסף. ולפי נוסחאות כ"י בבבלי, אירע מעשה זה בפעם אחרת לאחיו אחר, ונמצא שארבעה אחים שמשו בכהונה גדולה. ומסיים שם בבבלי (וכן במקורות של א"י שנביא להלן): אמרו שבעה בנים היו לה לקמחית וכולן שימשו בכהונה גדולה. ויש מן החכמים ששערו שהוא שמעון בן ביתוס המכונה קנתירס ששימש בכהונה גדולה, ושגם שני אחיו היו כהנים גדולים, כפי שמספר יוספוס בקדמוניות סי"ט פ"ו, סי' ב' (297). ואין להשערה זו יסוד מספיק. ולעניין עצם המעשה הלשון שבכי"ע ובכי"ל "המלך ערבי" הוא מגומגם, והיה צ"ל: עם מלך ערבי, או המלך הערבי (עיין להלן). ולפי גירסת ד וכי"ו כאן פירושו שיצא לדבר עם המלך (כלומר, עם מלך ישראל) 70 והרוק שלו מטמא, עיין טהרות פ"י מ"ו, להלן נדה פ"ג ח"ג ועוד בכ"מ. ובמחז"ו, עמ' 538: וכגון יוסף בן אילם שנתזה צינורא של עם הארץ על בגדו בפ"ק דיומא (י"ב ב'). ופירש בו "פסול" צינורא של ע"ה. ערבית של יוה"כ. ובירושלמי פ"א ה"א, ל"ח ע"ד: עם המלך ערב יום הכפורים, אבל בירושלמי כי"ל חסרות המלים "יום הכפורים", ונוספו ע"י המגיה. וכן בירושלמי מגילה פ"א הי"ב, ע"ב ע"א (בגוף כי"ל): שיצא עם מלך ערבי. ובגליון שם הושלם ע"י המגיה: ערב יום כפורים עם חשכה. אבל בירושלמי הוריות פ"ג ה"ב, מ"ז ע"ד, גם בכי"ל: שיצא לטייל עם המלך ערב יום הכיפורים עם חשיכה. ובנספח לבבלי שם (בד"ו רפ"א): שיצא לטייל עם מלך הערבי ערב יום הכפורים עם חשיכה. נמצאנו למדים שהמלים "ערב יום הכפורים" או "ערב יום הכפורים עם חשיכה" הן בוודאי הוספה של פירוש בירושלמי, והנכון הוא בכי"ל ביומא ובמגילה, ומעשה שהיה ביוה"כ עצמו היה, ולא בערב יום הכיפורים עם חשיכה (שלא הספיק לטבול, וליטהר לערב), כפי שמפורש באבות דר"ן ובשאר מקורות א"י. ועיין בהי' מס' ביצה לבנו של הרמב"ן י"ח א' ד"ה איתביה. ובוי"ר פ"כ, י"א, הוצ' ר"מ מרגליות, עמ' ת"ע: מעשה בשמעון בן קמחית שיצא לדבר עם המלך הערבי וכו'. ובשנו"ס שם: מלך הערבי, מלך הערבי', מלך הערביים, ערבי אחד. ובפסיקתא דר"כ, אחרי מות, קע"ד רע"א: שיצא לדבר עם מלך הערביים וכו'. וכ"ה בתנחומא אחרי הוצ' בובר סי' ט' ובבמ"ר ספ"ב בכ"י אוקספורד (בד"ר שם: עם המלך הערבי). ובתנחומא שנדפס מכבר אחרי סי' ז': עם המלך של ערביים (וכ"ה בד"ק שם). נמצאנו למדים שהמסורת "ערב יום הכפורים עם חשיכה" אין לה שום יסוד חוץ ממקום אחד בירושלמי הוריות הנ"ל, ואף שם בנספח לבבלי קיימות שתי הנוסחאות, עיין לעיל. ולפי זה קרוב לוודאי שאף בתוספתא הנכון הוא כגי' כי"ע וכי"ל, וצ"ל שם: המלך [ה]ערבי, או: עם (ה)מלך ערבי. ולפי הגירסא "מלך הערבי" (עיין לעיל) אינה נמנעת האפשרות ש"מלך" כאן הוא שם פרטי, והכוונה למלך מערב (דוגמת ר' מלוך ערבאה, תלמידו של ר"י בן לוי), ולפיכך אמרו בבבלי: עם ערבי אחד. ולפי התוספתא, הירושלמי, נוסחת כ"י באבות דר"ן, ומדרשי א"י המעשה היה בשמעון בן קמחית, והוא סח עם גוי ביום הכפורים, ונטמא בצינורא מגוי, שדינו כזב, 71 עיין במאמרו של ר"ג אלון בתרביץ ש"ח, עמ' 137 ואילך. וצדק במסקנתו שטומאת גוים נתאששה ונתאשרה בגזירות י"ח דבר, אבל היתה קיימת למעשה מאות שנים לפני כן. ולא יצא בשלום מן העבודה, עיין מ"ש לעיל, שו' 93–94, ד"ה יום טוב. ולפי הבבלי מעשה שהיה בישמעאל בן קמחית היה. וכ"ה באבות דר"ן בנוסחאות שלפנינו, עיין מ"ש לעיל ד"ה מעשה.

395. נכנס אחיו ושמש תחתיו וכו'. וכ"ה באבות דר"ן פל"ה הנ"ל, ולא נזכר שם אחיו. אבל בירושלמי, וי"ר ושאר מדרשות שנמנו לעיל: ונכנס יהודה (יודה) אחיו. ולפי הבבלי במעשה הראשון נכנס ישבב אחיו במקומו, ובמעשה השני, יוסף אחיו (וכ"ה בכי"מ גם בוי"ר הנ"ל), עיין מ"ש לעיל ד"ה מעשה.

496. ראת אמן של אילו שני כהנים גדולים בו ביום. בירושלמי, בבבלי ובמדרשות הנ"ל מסיים: שבעה בנים היו לה לקמחית, וכולן שימשו בכהונה גדולה. ולשיטת הירושלמי, הרי ברור שהיו מפרישין גם את הסגן לשבעה ימים, וכן נראה מלשון התוספתא פ"א, ואין סתירה לשיטה זו אף מן הבבלי (עיין מ"ש לעיל פ"א, שו' 11–12, ד"ה ובמאירי), וכהן ששימש ביוה"כ פעם אחת אינו יכול לעבוד אח"כ כסגן (עיין לעיל פ"א, שו' 14 ואילך), ומינה שמעון אח אחר לסגן, והאח ששימש כבר פעם אחת לא היה יכול לשמש לכתחילה באותו יום, מפני שלא נפרש ז' ימים לפני יוה"כ, ועבד הסגן ביוה"כ. ובקדמוניות היהודים, ס"כ רפ"ט (198) מעיר יוסיפוס שלחנן הזקן היו חמשה בנים שנפל להם (שקרה להם) לשרת בכהונה גדולה, 72 συνέβη ἀρχιερατεῦσαί. מה שלא קרה מעולם לכהן גדול אחר. ומלשונו משמע קצת שלא כולם נתמנו בקביעות, אלא היו כהנים עוברים.