תוספתא כפשוטה על יומא ד:א

11. יום הכפורים אסור באכילה וכו'. פיסקא ממשנתנו, רפ"ח, והוסיפה עליה התוספתא את הבבא שלהלן בסמוך.

22. אפי' באנפיליא של בגד. אנפיליא (inpilia) הן נעלי לבד, כפי ששמם מוכיח, אלא שהיטיב לראות ר"ב מוספיה (בערך אנפיליא) שיש מהן שהיו מחופות עור, כדי להגן על הלבד, והן הן אנפיליא של עור שנזכרו בירושלמי ובבבלי. ועיין בבבלי יבמות ק"ג א'. והנה בתוספתא כאן מפורש שאסור לצאת באנפיליא של בגד ביוה"כ. ובבבלי יבמות ק"ב ב': אחד מנעל וסנדל ואנפיליא לא יטייל בהן לא מבית לבית ולא ממטה למטה וכו', לא יטייל אדם בקורדקיסין בתוך ביתו, אבל מטייל הוא באנפילין בתוך ביתו, אלא לאו ש"מ כאן באנפיליא של עור, כאן באנפיליא של בגד. ולכאורה מוכח משם שלא התירו לצאת באנפיליא של בגד, אלא בתוך ביתו. ובמאירי שם (הוצ' ר"ח אלבק, עמ' 374): ונמצא דאנפליא של בגד לאו מנעל הוא ומטייל בהם ביוה"כ, ובחליצה אינה חליצה, וכדאיתא בפ' כל הגט, 1 כ"ה א', ומבואר שם שכוונת משנת יבמות רפי"ב: באנפיליא חליצתה פסולה, פירושה שאינה חליצה כלל, ואינה פוסלת לא לאחים ולא לכהונה משום שאנפיליא אינו מנעל כלל. ובשל עור אסורים ביום הכפורים וכו', וכן כתבוה גאוני ספרד (=הר"י מיגש), ולעניין יוה"כ מיהא, דאפילו באנפליא של בגד קאמר דוקא בביתו, ומשמע דברשות הרבים מיהא אסור, וה"ה לחצר שאינה מעורבת. וכן יש בתוספתא דיומא, אמרו בהדיא פ"ד 2 כחילוק הפרקים שלפנינו. שיוה"כ אסור בנעילת הסנדל ואפילו באנפליא של בגד, יש לתמוה, דהא רבה כריך סודרא ונפיק (יבמות שם, יומא ע"ח ב'). ותירצו בה גאוני ספרד ז"ל, דהתם סודרא, לא דמי דמנעל, וליכא מראית עין. 3 ומשמע מדבריו שאסור לצאת באנפיליא של בגד לר"ה משום מראית העין גרידא, מפני שיש לו צורת מנעל, ובצינעא לא חששו. וכן הבינו את דברי הר"י מיגש ברא"ש ובר"ן כאן שהבאנו להלן בפנים. ובמשיב נפש למאירי, עמ' 489, לא הביא כלל את טעמו של הר"י מיגש. ובמאירי שבת ס"ה ב' ד"ה המשנה השביעית: פירשו בה שלא הותרו (כלומר, סנדל של שעם, של היטני, או הוצי) אלא בחצר. וכן כתבוה גדולי המפרשים (=הראב"ד) שם באנפליא של בגד העשויה כתבנית מנעל, 4 מלשונו משמע קצת שהראב"ד לא כתב מה שכתב אלא על אנפיליא של בגד, והמאירי הוא שהסמיך את דבריו לסנדל של שעם וכו', אבל בספרו משיב נפש, עמ' 489, כתב: "וכן כתב הראב"ד על אנפליא של בגד העשויה כתבנית מנעל שאסור לצאת בשבת וביום הכפורים לרשות הרבים, הואיל ואין לה שם מנעל וכו', וכל מה שאמרו בהתר סנדל של שעם ודהיטני ודהוצי כלם לא הותרו אלא בביתו וחצרו אבל [לא] ברשות הרבים וכו', ומטעם הוצאה אתינן עלה. ועיין בכתוב שם להראב"ד ב"הסגלה" להרמ"ז חסידה, ח"מ, עמ' 25. ועיין בפ' רבינו יהונתן על הרי"ף, עמ' של"א. שמאחר שאין לה שם מנעל, לא (כנראה שצ"ל: ולא) הותרה אלא בתוך ביתו ובחצרו, וביבמות פרק חליצה אמרו, אבל מטייל הוא ביוה"כ באנפליא בתוך ביתו, אלמא שברשות הרבים אסור וכו'. וברשב"א יבמות ק"ב ב': מדקתני בברייתא אבל מטייל הוא באנפיליא בתוך ביתו, ואוקימנא באנפליא של בגד, משמע דאפילו באנפיליא של בגד אסור לצאת ביוה"כ בחוץ, ולא התירו לו אלא טיול בתוך ביתו, והכי נמי משמע בתוספתא יומא פ"ד 5 כחילוק הפדקים שלפנינו, ועיין להלן, הע' 33. דתניא התם יום הכפורים אסור באכילה וכו' ואפילו באנפליא של בגד, וכן ראיתי משמו של הרמב"ן 6 עיין בארחות חיים ח"א, ה' יוה"כ סי' כ"ב, ק"ה רע"ג, מ"ש בשם הרמב"ן. נר"ו במסכת יומא, ותמיה לי וכו', וגרסי' נמי בירושלמי (יבמות פי"ב ה"א, י"ב ע"ג, כאן פ"ח ה"א, מ"ד ע"ד, תענית פ"א ה"ו, ס"ד ע"ג) בהדיא יוצאין באנפליא של בגד, ומדקאמר יוצאין, ולא קאמר מטיילין אלמא אפילו לצאת בחוץ שרי, והא דקתני בברייתא מטייל הוא באנפלא בתוך ביתו, לאו דווקא, אלא אגב רישא נקט ליה וכו' (עיי"ש שהסתייע גם מלשון הברייתא להלן, שו' 22), ותוספת יומא דקתני דאפי' באנפליא של בגד דלמא לא גרסינן של בגד, אלא באנפליא סתם (כלומר, והכוונה למחופה בעור), והיינו ברייתא דאייתינן בשמעתין, והכי נמי משמע בירושלמי (הנ"ל) וכו', ואפילו תאמר דגרסינן ליה (כלומר, של בגד), כיון דלא רמינן לה ביבמות ומשנינן לה, וכן נמי לא הוזכרה בגמרין ביומא ש"מ לא נשנית בבית המדרש ולא קי"ל כותה, ולא שבקינן מאי דאית' בירושלמי בהדיא ומשמע נמי דגמרין מדריב"ל וכו', ותפסינן ברייתא דלא ידעינן אי איתניא בבי מדרשא או לא. ובמאירי הנ"ל מסיק: ובתוספתא דקתני אפילו באנפליא של בגד שבוש הוא, ואנפליא סתם קאמר, ופי' בשל עור וכו'. וכן הביאו את התוספתא ברא"ש כאן פ"ח סי' ז' ובר"ן סי' תתקס"ח ודחו את פירוש הר"י מיגש הנ"ל. ועיין בר"ן הנ"ל ובמיוחס להריטב"א שבת ס"ו א' מ"ש בשם הרמב"ן, ובריטב"א וברמב"ן יבמות ק"ב ב'. ועיין בבעל המאור בסוגיין ובמלחמות שם. ובסמ"ג לאווין ס"ט, כ"ד רע"ג: ובירושלמי דיומא אמרינן יוצאין באנפליאות של בגד, וכן בפרק מצות חליצה תניא מטייל אדם בתוך ביתו באנפיליאות של בגד ובתוספתא אוסר. וכן בסמ"ק סי' רכ"א (ד' קרימונה, ק"ח ע"ב): באנפלי' של בגד מותר, ובתוספת' אוסר באנפלאות. ועיין בה"ג ה' יוה"כ, 7 ועיין במחז"ו, עמ' 377, ובהע' ע' שם, ומ"ש להלן. ד"ו ל' ע"ד, ד"ב, עמ' 154, ה' קצובות, 8 ושם מסיים: "אבל כל מנעל וסנדל, וכל מין עור ומין של עץ אסור", כלומר, אפילו במקום כאב, משום שיש לו צורת סנדל, או מנעל. וכנראה שאף הוא אוסר באנפיליא של בגד, משום שיש לו צורת מנעל, ודרכם לילך בו, ולא יצא מכלל יחף, דמידי מנעל כתיב בתורה. ומה שהתירו בבבלי יבמות לטייל באנפיליא בתוך ביתו, הוא ללכת לבית המים, או לאשפה שבבבית, ומחמת טינוף אתינן עלה, כפירוש הרשב"א, וכפי שהוכיח מן התוספתא להלן, עיין מש"ש, שו' 23–24, ד"ה וברשב"א. ומוטב לו ללבוש בבית אנפיליאות שהם נעלי לבד ונועלים אותם בחוץ מחמת קור, כדי לעשות היכר שאינו עושה כן אלא כדי להגן על רגליו מן הטינוף. ואפשר שבזה מתבארת המחלוקת בין המקורות, והתוספתא כאן היא ברייתא בבלית (כמו שמצוי בתוספתא), ובא"י לא היו רגילים כלל לצאת באנפיליאות, ומשום הכי לא יצא מכלל יחף כשנועל אותן ביוה"כ. ובר"מ פ"ג מה' שביתת עשור ה"ז: וכורך אדם בגד על רגליו ויוצא בו, שהרי קושי הארץ מגיע לרגליו, ומרגיש שהוא יחף. ועיין בצפנת פענח שם. הוצ' ר"מ מרגליות, עמ' 98, שאילתות סי' קס"ח ומה שהאריך שם בהעמק שאלה אות ב'. ובס' יריאים השלם סי' ת"כ, עמ' 472: וכל מידי שאין דרך להלך בו מותר, שאינו יוצא מכלל יחף. ועיין ברי"ץ גיאת ה' יוה"כ, עמ' נ"ד ואילך, וביצחק ירנן שם, ובראב"ן ה' יוה"כ, ע"ה ע"ב, ובראבי"ה סי' תקל"א, ח"ב, סוף עמ' 199, ובהערות שם. ורוב הפוסקים הסיקו שבבתי רגלים שאינן של עור מותר לצאת לכתחילה, עיין בראשונים שצויינו לעיל וברי"ף בפירקין סי' תתקס"ח, באו"ז ח"ב סי' רע"ז, ובפיסקי ריא"ז שבשלטה"ג ברי"ף שם, ובטאו"ח סי' תרי"ד ובנושאי כלים שם.

32-3. קטנים מותרין בכולן, ואסורין בנעילת הסנדל מפני מראית העין. בבבלי ע"ח ב': תנו רבנן תינוקות מותרין בכולן, חוץ מנעילת הסנדל, ולא הזכירו את הטעם. ושאלו שם: מאי שנא נעילת הסנדל, דאמרי, אינשי עבדו ליה (כלומר, גדולים הנעילו אותו), הנך נמי (כלומר, רחיצה וסיכה) אמרי, אינשי עבדו ליה. ותירצו: רחיצה וסיכה אימר מאתמול עבדי ליה, סנדל לא אפשר דמאתמול עבדי ליה וכו'. ושוב שאלו: והא מותרין לכתחילה קתני (ופירש"י ד"ה ואחרים: שאם בא לימלך אומרים לו האכילהו ורחוץ אותו, והאי שפיר ידע דהיום עשאו לו)? אלא הנך דלאו רביתייהו גזרו בהו רבנן, הנך דרביתייהו הוא לא גזרו בה רבנן. ומסיגנון התלמוד מוכח שהטעם הראשון נדחה, ואין כאן עניין של חשד, אלא רחיצה וסיכה שהן מועילות לגידול הילד התירו אף לגדולים לעשותן לקטנים, מה שאין כן בנעילת הסנדל שאסרו לגדולים לעשותן לקטנים, ומכאן שאם הקטנים בעצמן נעלו את הסנדל אין מוחין בידיהן. וכן נראה מסתימת לשון ר"ח ע"ח ב' והרי"ף בפ"ח סי' תתקס"ח והרא"ש ועוד. ובמאירי ע"ח ב' ד"ה היתר מפורש: אבל נעילת הסנדל, הואיל ואין בה תועלת לגידולו אסור לעשות מיהא ע"י גדול, אלא שאם נעל בעצמו אין מוחין בידו. וכן הסיק בספרו משיב נפש, עמ' 499. אבל מלשון התוספתא כאן שהסיקו: משום מראית העין, הרי בהכרח הטעם הוא שנעילת הסנדל של קטן אסורה אפילו ע"י עצמו, מפני מראית העין שיחשדו בו שמא גדול הנעיל אותו, כטעם הראשון שבבבלי. וכן פסק הר"מ בפ"ג מה' שביתת עשור ה"ז: התינוקות אע"פ שהן מותרין באכילה ובשתייה ורחיצה וסיכה מונעין אותן ממנעל הסנדל. והוא כבתוספתא כאן. ברם בדק"ס, עמ' 253, הערה פ', מביא מבבלי כי"ל: כל מידי דאית ביה רבותא לינוקא וכו', והגיה הרב שצ"ל: אלא כל מידי וכו'. ואין צורך בהגהה, ולפי גירסא זו קיים הטעם הראשון וכבתוספתא כאן. וכן במאירי הנ"ל (ע' ע"ד מן הספר): ויש אומרים שלא הותר על ידי גדול אלא באכילה ושתיה, וסוגיא זו דוקא ע"י עצמו (כלומר, של קטן), ומנעל אף ע"י עצמו אין מניחין לו, והם מפרשים במה שאמרו והא מותרים קתני, כלומר ואם טעם ההיתר אינו אלא מפני שיאמרו מאתמול סכום והרחיצום היאך מותרים לכתחילה, עד שהשיבו שכל שמועיל בגדול התינוק הותר ע"י עצמו, ולא חששו לחשד הרואים, הא על ידי גדול אסור, ומנעל וסנדל אף ע"י עצמם אסור וכו'. וכע"ז בספרו משיב נפש, עמ' 498 ואילך. וכן בס' מנוח על הר"מ הנ"ל, ל"ח ע"א: מונעין אותן ממנעל וסנדל, ואמרי' טעמא בגמרא משום דאכילה ושתיה ורחיצה וסיכה הוי רבותא דינוקי וכו', ומשום הכי לא גזרו בהו רבנן דדלמא אתי למשרא בגדולים, אבל מנעל וסנדל, דלאו היינו רבותייהו גזרו בהו רבנן, דלמא אתי למשרי בגדולים, ומשום הכי מונעין אותן מהם, ואמרי' בתוספתא אסורין בנעילת הסנדל מפני מראית העין. ובראב"ן ה' יוה"כ, ע"ה סע"ב: ותינוקות מותרין באכילה ושתייה ורחיצה, ואסור' בנעילת הסנדל, דלא לימרו גדולים הנעילום ביום הכיפורים וכו', ועוד כיון דלאו רביתיה דינוק' הוא נעילת הסנדל גזרו רבנן, אבל אכילה ושתייה וסיכה ורחיצה, ורביתיה דינוקא הוא, לא גזרו בהו רבנן. וכע"ז גם בראבי"ה ח"ב סי' תקל"א, עמ' 202. ומוכח מתוך פירושם שלא גרסו בגמ' "אלא" (כגי' כי"ל), והטעם הראשון משום חשד לא נתבטל. 9 ועיין בשו"ת מהר"י ווייל סוף סי' קצ"ב ומה שנתקשה בו הגר"י ענגיל בגליוני הש"ס כאן ע"ח ב'. ובאמת דברי הר"י ווייל הם דברי הראב"ן והראבי"ה. ואף הוא לא גרס "אלא" בתלמוד. ועיין בסמ"ג לאווין ס"ט, כ"ד רע"ג, ובטאו"ח סי' תרט"ז ובב"י שם. ומתוך רהיטות הלשון של רבינו מנוח והראב"ן הנ"ל משמע שגם באכילה ושתייה ביוה"כ הוזהרו הגדולים על הקטנים, שהרי כללו את כל האיסורים יחד, והתוספתא כאן מתפרשת כפשוטה שהקטנים מותרין בכולן שנשנו לעיל, אם עושים מעצמם, אבל הגדולים אסורים בכולם לספות להם בידים. ואעפ"י ששנינו להלן בסמוך (ובבבלי ע"ז ב') בפירוש שמאכילים לקטנים בידים, הדברים אמורים בתינוקות שאין בהן דעת, ומשום חשש סכנה אתינן עלה, עיין מ"ש להלן, שו' 4–5, ד"ה ר' עקיבא. וכן במשיב נפש הנ"ל, עמ' 498: ואע"פ וכו' אמרו נותנת אשה פת לתינוק וכו' אכילה ושתיה יש בו סכנה לתינוק וכו'. ומה שלא הזכירו בבבלי ע"ח ב' אכילה ושתיה משום שבהן אין חשד, שהרי אינו ניכר שהקטן אכל, ואפילו לוא היה ניכר אין כאן חשד, מפני שטבעי הדבר שהילד יאכל מעצמו, מה שאין כן ברחיצה וסיכה שאין הילדים נוטים לעשות כן מעצמן, 10 וכן בנעילת הסנדל ביוה"כ, ובאותו יום עדיין חם בארצות הדרום, והילדים מעדיפים ללכת יחף. ועיין בתוספות ישנים ובר"ן בריש פירקין, והם דייקו מה שדייקו לפי פירושם בגמרא. ועיין מ"ש להלן בפנים. ויבואו לחשוד בגדולים שרחצו וסכו אותם. ובשאלת ר' משה מפונטיזא לר"ת (ס' הישר סי' תרכ"ו, ע"ו סע"ב, הוצ' מק"נ, עמ' 108): ילמדנו רבינו, כי רבו עובדי אלקים המתפרשים בטהרה ובפרישות בישראל, ואינם רוצים להאכיל את בניהם הקטנים ביה"כ, אע"פ שלא הגיעו לחינוך, ועל המאכילים אומרים שהם עוברים בלאו וכו', ויש מתירין בדבר, משום דקא מסיים התם כל מילי דאית ביה רבותא לינוקא לא גזרו רבנן (כלומר, והם פירשו שהכוונה לגדולים כמפרשים שהבאנו לעיל). ומאן דאסר סבר משם ראיה (כלומר, להפך) כל מילי דגזרינן, ומדרבנן הוא בגדולים (כשיטת בעלי התוספות והר"ן ששאר עינויין מדרבנן) וכו', אבל מידי דמאורייתא גדול מוזהר עליו וכו'. והשיב ר"ת (שם סי' תרל"א, הוצ' מק"נ, עמ' 111): ועל המאכילים קטנים שלא הגיעו לחינוך נראה היתר גמור, דאמרינן (ע"ז ב') מדיחה אשה ידה במים ונותנת פת לבנה קטן וכו', דלא תאכילום להזהיר גדולים על הקטנים לא שייך אלא בדברים שאסורים 11 כלומר, מחמת עצמן, ולא מחמת היום. ועיין בתוספות שבת י"ב ב' ד"ה ר"נ ובמקבילות. ועיין במאירי עירובין מ' ב', וקרוב לוודאי שהעתיק שם את הדברים מס' הישר לר"ת, והוא לא הזכיר כלל לא "אפשר" ולא "אי אפשר", אלא: "שלא אמרו אלא באסורין", ולא יותר. ואפשר, כמו שרצים, דם ותרומה 12 עיין רש"י ע"ח ב' ד"ה אינשי שאינו מחלק, כפי שהרגיש ר' משה השואל מר"ת. ביבמות (קי"ד א'), אבל אכילה ושתייה (כלומר, ביוה"כ) אי אפשר, דאע"ג דלא סכנה היא חיישינן, ולא גזור, ולא דמו לשרצים, וסיכה ורחיצה נמי אע"ג דאיפשר, כיון דרבותא דינוקא הוא לא גזור (ואף הוא מפרש שברחיצה וסיכה לא הוזהרו הגדולים על הקטנים). ועוד ראיה גדולה, דאמרינן בשילהי בכל מערבין (עירובין מ' ב') גבי זמן יום הכפורים, ניתביה לינוקא וכו' והאי מלתא בבר דעת, דאית ליה סירכא, כדאמרינן בשבת (קל"ט א') גבי כשותא, ועוד תניא בתוספתא תינוקות מותרין בכולן, ולכתחילה ספינן להו מוכחא שמעתא (כלומר, בבבלי ע"ח ב'), ובשילהי הך מתני' תניא (להלן, שו' 4) ר' עקיבא היה מבטל ת"ת להאכיל לקטנים, שמאי לא רצה וכו', וגזרו עליו להאכיל בידו. ונעתקו חלק מן הדברים הללו (עם הפיסקא מן התוספתא) במאירי עירובין מ' סע"ב. והנה רבינו והמאירי הנ"ל לא נקטו כאן את לשון התוספתא, אלא את לשון הברייתא בבבלי, ולא הזכירו את התוספתא אלא כדי להוכיח שהברייתא בבבלי היא התוספתא שלנו, ובסיפא אמרו כאן בפירוש שמותר להאכיל את הקטנים בידים, ומכאן מוכח שאף ברישא במקום שהתירו לגדולים לעשות לקטנים התירו בכולן ממש, ואף באכילה ושתייה. ומתוך לשון רבינו שהדגיש "דאע"ג דלא סכנה היא", "והאי מילתא בבר דעת", מוכח שבא להוציא מדעת הסוברים שלא התירו להאכיל בידים לתינוק אלא משום חשש סכנה (כמפורש במשיב נפש במאירי הנ"ל), ובתינוק שאינו בר דעת, עיין מ"ש להלן, שו' 4–5, ד"ה ר' עקיבא. מעכשיו אין לתמוה על מי שאסר להאכיל בידים לתינוק בר דעת, שאפשר להעמיד לפניו אוכלין, 13 ובזה אין משום מאכיל, אם אינו אומר לו כלום, כמפורש ברשב"א יבמות קי"ד א': דמעמידין אותו סמוך לנבילה, כדי שישלח ידו ויאכל. ויטול מעצמו. ומכל הראייות שהביא ר"ת הדגיש שהראיה העיקרית ("ראיה גדולה") היא מעירובין מ' ב' שאמרו שם שאי אפשר לומר זמן על הכוס ביוה"כ, משום: כיון דאמר זמן קבליה עליה (כלומר, כבר קבל עליו את קדושת היום) ואסר ליה וכו', ליתביה לינוקא, לית הלכתא כרב אחא, דילמא אתי למיסרך. ופירש"י, שמא יגרר התינוק אחרי המנהג הזה "ולשתות ביום הכפורים אחר שיגדיל". ומכאן שבתינוק בר דעת עסיקינן, שבא לכלל חינוך מצות (אבל לא לכלל חינוך תענית, עיין ברשב"א ובריטב"א שם), ומ"מ מותר לו להשקותו בידים. ברם ר"ת שם כתב בעצמו: "ואי דחית בדלא קיבל, מאי סרכא איכא". ולא זכיתי לרדת לסוף דעתו של רבינו, שאם בכגון דא, בזמן שהקטן עדיין לא קיבל עליו קדושת היום, אין לחשוש לסרכא, הרי באמת קשה, למה לא יקדש האב על היין מבעוד יום, ויתן את הכוס לשתות לקטן, שעדיין לא קבל עליו קדושת היום, והרי בכגון דא אין לחשוש לסרכא לשיטת ר"ת. ברם בה"ג ברכות פ"ו, ד"ו ח' סע"ב, מפורש: דילמא אתי ינוקא למיסרך, ואמר הוה מקדשינן ביום הכיפורים. כלומר, כשהקטן יראה שבכל יוה"כ היה אביו מקדש, אף הוא כשיגדיל יקדש וישתה, והא כבר נאסר בשתייה אפילו מבעוד יום אחרי שברך זמן. 14 במחז"ו, עמ' 356: ופירשו לן ליתביה לינוקא וליבריך ינוקא, אי אפשר לומר כן וכו'. ונראה שהמפרש סובר כרב צדוק גאון (תשה"ג אסף ח"א סי' ל"ט, מדעי היהדות ח"ב, עמ' 60) שרמז לו הרי"ץ גיאת בח"א, עמ' ח', שהמברך צריך שיטעום הוא ולא אחר, ואם טעם אחר היא ברכה לבטלה. אבל מתוך דברי בה"ג שהזכרנו בפנים מוכח שרצונו לומר שהאב מקדש והקטן טועם, עיי"ש. ולפי זה לולא החשש של סרכא, אין כאן איסור כלל להאכיל בידים, שהרי עדיין לא קדש היום, והקטן לא אמר זמן. ושיטת האוסרים אינה בטלה מכל וכל, ואפשר לפרש את התוספתא כאן כפשוטה שהקטנים מותרים בכל, דווקא כשעושין כן בעצמן, מה שאין כן בנעילת הסנדל מונעין אותן מלנעול את הסנדל.