תוספתא כפשוטה על יומא ג:ז

131-32. אמ' ר' יוסה זה סימן כל היוצא בפנים להינתן בחוץ ניטל מן הסמוך לפנים. וכע"ז בד ובקג"נ (אלא שבשניהם: היוצא מבפנים). וכן בירושלמי פ"ה ה"ז, מ"ב סע"ד, בכי"ל: אמר ר' יוסה זה סימן כל הניטל מבפנים להינתן בחוץ נותן מן הסמוך לפנים. 20 והמגיה תיקן בגליון כי"ל כלפנינו בירושלמי, עיין להלן בפנים ד"ה אבל. וכן בבבלי זבחים נ"ח ב' (לפי דפוסים ישנים): זה סימן כל הניטל בפנים לינתן בחוץ אינו נוטל אלא בסמוך שאין לפנים הימנו. וכן בתו"כ אחרי פ"ג ה"ז, פ"א רע"א (לפי כי"ר, הוצ' הר"א פינקלשטין, עמ' שמ"ג): אמר ר' יוסה זה סימן כל הנוטל מבחוץ וכו', וכל היוצא מבפנים להינתן בחוץ ניטל מן הסמוך בפנים. וכן בכי"ר השני שם (בבבא שניה): וכל היוצא מבפנים להנתן בחוץ ניטל מן הסמוך או לפנים. ועיין מ"ש להלן בשם הראב"ד. וקשה להגיה את כל הנוסחאות. ולפי גירסא זו נראה שהכוונה לשיירי הדם, ופירושה שכל היוצא מבפנים (ממזבח הזהב) להינתן בחוץ (על גבי מזבח העולה) נוטל מן הסמוך לפנים (=בפנים, כגי' תו"כ כי"ר הנ"ל), כלומר מן הסמוך (שבפנים) למזבח העולה, והיינו שיירי הדם שגמר להזות על טיהרו של מזבח בצד דרום מזרח (עיין בבלי נ"ט א') של מזבח הזהב נותן על יסוד מערבי של מזבח החיצון (כמפורש בכתוב: אל יסוד מזבח העולה שעל פתח אוהל מועד) סמוך לדרום, 21 עיין בבלי זבחים נ"ח א' ואילך, כאן נ"ט א' ובתוספות שם מ"ו א' ד"ה אבל. ונמצא שנטל מן הסמוך למזבח העולה שאין סמוך ולפנים הימנו. ובפי' הראב"ד לתו"כ, פ"א רע"ב: זה סימן כל הנוטל מבחוץ וכו', וכל הנוטל בפנים לינתן בחוץ נוטל הסמוך לחוץ , והוא כפירוש שלנו. אבל עיין בראב"ד שפירש ע"פ הבבלי הנ"ל, וקשה מאד לפרש כן ע"פ גירסא זו, עיי"ש. ובירושלמי פ"ה ה"ז, מ"ב סע"ד: והזה עליו (כלומר, על טיהרו של מזבח הזהב) לא על אפריו, עליו לא על גחליו. אית תניי תני צד צפוני, אית תניי תני צד דרומי [וכו']. 22 בבבלי נ"ט א': ר' יוסי אומר בצד דרומי הוא נותן וכו', סבר פיתחא בדרום קאי (פירש"י: פתחא דהיכל בדרומו של מזבח קאי), וכו', היכא דגמרן מתנות דקרנות התם יהיב על גגו. ומכאן שהתנא הסובר שנותן בצד דרומי סמוך למזרח הוא ר' יוסי שלנו. אמר ר' יוסה זה סימן כל הניטל מבפנים להינתן בחוץ וכו'. הרי מסמיכות העניין משמע שהכוונה לשיירי דמים. וכן בבבלי זבחים נ"ח ב': כל הניטל בפנים לינתן בחוץ מאי ניהו, אילימא שירים, בהדיא כתיב בהו אל יסוד מזבח העולה אשר פתח אהל מועד. ולפי גירסת הספרים הישנים שהבאנו לעיל הרי אין לקושיא זו מקום, ועיי"ש בהמשך הסוגייא. ועיין מ"ש ע"ז להלן, שו' 32–33, ד"ה ומתוך הבלבול. אבל בכי"ל כאן: זה סימן כל הניטל מבחוץ להנתן בפנים ניטל מן הסמוך לפנים. וכע"ז בכי"ע: כל הניטל מבחוץ ונתן (צ"ל: לינתן) מבפנים נוטל מן הסמוך או לפנים. וכגי' כי"ל כ"ה גם בתו"כ, 23 בנוסחאות שלנו. וכ"ה בפסיקתא זוטרתי, בילקוט רמז תקע"ב ובמדרש הגדול, עמ' 417. וכן מוכרח מן העניין שם ששנו: מעל המזבח, יכול כולו, ת"ל אשר לפני ה', הא כיצד הסמוך למערב. א"ר יוסי זה סימן וכו', ובעל כרחינו אנו אומרים שר' יוסי בא לפרש שכל הניטל מבחוץ (והיינו גחלים לקטורת) ניטל מן הסמוך לפנים, כלומר ממערב המזבח, ואפילו גחלים לקטורת בכל יום. וכן תיקן המגיה גם בירושלמי: כל הניטל מבחוץ להינתן בפנים ניטל מן הסמוך לפנים. ובתו"כ כי"ר (הוצ' הר"א פינקלשטין הנ"ל): כל הנוטל מבחוץ להנתן בפנים נותן על הסמוך בפנים. ובכי"ר השני שם: ניתן על הסמוך או לפנים. ולפי גירסא זו לכאורה פירושה שנותן את הגחלים על הסמוך לפנים, ומתחיל שם להקטיר, כמשנת תמיד פ"ו מ"ג, ועיין בבלי כאן נ"ג רע"א ובר"ח שם. ופירוש זה הוא דוחקי דוחקין, וקרוב לוודאי שצריך להגיה: ניטל מן הסמוך בפנים, כלומר ממערב מזבח החיצון.

232-33. וכל הנוטל מבפנים להנתן בחוץ ניתן על הסמוך בפנים. וכע"ז גם בד ובקג"נ. ובירושלמי הנ"ל: וכל היוצא מבפנים להינתן בחוץ ניתן מן הסמוך לפנים. ולפי גירסת הירושלמי שבכי"ל ברישא של הברייתא, היינו רישא היינו סיפא, וכנראה שצ"ל שם כלפנינו (על, במקום: מן), והכוונה לבזיכי לבונה שהיו ניטלין מן השלחן שבפנים, ונקטרין על הסמוך לפנים, כלומר על צד מערבי של מזבח החיצון, עיין במשנת תמיד ספ"ב, בירושלמי בסוגיין הנ"ל ובבלי זבחים נ"ח א'. והברייתא השתמשה ברישא "כל היוצא" משום שכיוונו לשפיכת דמים, ובסיפא "וכל הנוטל" משום שכיוונו לנטילה לשם הקרבה. ואף גירסת כי"ע וכי"ל בבבא זו קרובה לגירסא שלנו. ומתוך הבלבול הגדול בנוסחאות שלפנינו (ברישא) כאן, בתו"כ, בירושלמי ובבבלי, נראה קצת שהברייתא מקוצרת, והיו כאן שלש בבות: גירסת כי"ו, ד, תו"כ בכי"ר, ירושלמי כי"ל, בבלי בספרים ישנים ברישא, ונתקצרה שם האמצעית, דין הגחלים של מזבח החיצון לקטורת שניטלין מן המערב, כלומר: כל הניטל מבחוץ להנתן בפנים ניטל מן הסמוך לפנים, ובכי"ע, כי"ל כאן, ובנוסחאות הדומות להן נתקצרה הבבא שברישא כאן, והיינו ששירי הדמים ניטלין ממערבו של מזבח הפנימי לצד דרום. ובבבלי הנ"ל בספרים ישנים צ"ל: כל הניטל בפנים לינתן בחוץ אינו נוטל אלא בסמוך שאין לפנים הימנו [כל הניטל בפנים לינתן בחוץ אינו נותן אלא בסמוך שאין לפנים הימנו]. ובספרים שלנו בבבלי צ"ל: כל הניטל בפנים לינתן בחוץ אינו [נוטל אלא בסמוך שאין לפנים הימנו כל הניטל בפנים לינתן בחוץ אינו] נותן וכו'. ומקשה הבבלי על בבא זו: אילימא שירים, כלומר שגם הבבא האמצעית עוסקת בשירי דמים, והיא מלמדת שנותנין אותם על מערבו של מזבח החיצון, הרי כן מפורש בכתוב עצמו. ועיין בירושלמי בסוגיין.

333-34. נתן מקצת הפר בפנים בחוץ, ומדם השעיר בפנים בחוץ, הפנימיין עלו לו והחיצונין לא עלו לו. כלומר, שמתחילה נתן מדם הפר בקדשי קדשים, ואח"כ נתן מדם הפר על הפרכות, ואחריו נתן מדם השעיר בקדשי קדשים ואח"כ על הפרכת. נמצא שבפנים תיקן אח"כ את הסדר שנתן את דם השעיר אחר דם הפר, אבל בחוץ נתן שלא כסדרן שהרי נתן את דם הפר על הפרכת לפני שנתן את דם השעיר בקדשי קדשים. וכן בירושלמי פ"ד סה"א, מ"א ע"ג: במתנות הפרוכת שעיר מעכב את הפר, היך עבידא שאינו יכול ליתן מדם הפר על הפרוכת עד שיתן מדם השעיר על בין הבדים. ועיין בירושלמי פ"ה ה"ח, מ"ג ע"א. וכן בבבלי מ' א': אילימא דאי אקדים מתנות דפר בהיכל מקמי מתנות שעיר בפנים, חוקה כתיב בהו. ומפירש"י שם ד"ה חוקה וכן תוספ' ישנים שם ד"ה מקמי מוכח שגם הפנימיים לא עלו לו, מפני שהפסיק בדם הפר על הפרוכת לפני שנתן מדם השעיר בין הבדים, שלא כדעת התוספתא כאן, וכן מוכח גם מדברי רש"י ס' סע"א שבמקום שהסדר מעכב אם שינה את הסדר מתבטלת העבודה שעשה מקודם. ולפ"ז מה שאמרו במשנתנו ספ"ה: הקדים דם השעיר לדם הפר יחזור ויזה מדם השעיר לאחר דם הפר, הוא דווקא בהזיות שבהיכל (כבבלי מ' א', ס"א א'), והסדר שבהיכל אינו מעכב, ואינו מבטל את ההזייה הקדומה, אבל בנידן שלפנינו ששינה בקדשי קדשים, ונתן את דם הפר בהיכל לפני שנתן מדם השעיר בין הבדים פסול, וצריך להביא פר אחר. ברם כבר ראינו לעיל, שו' 19–22, ד"ה אמ' ר' יהודה ואילך שלשיטת התוספתא והירושלמי אין שום הבדל בין עבודה שבקדשי קדשים ובין עבודה בבגדי לבן בהיכל לעניין שינוי הסדר, וממילא אנו מוכרחים לפרש במשנתנו ספ"ה שאין עבודה מאוחרת שלא כסדרה מבטלת את המוקדמת, ואם הפסיק בעבודות פנים בעבודה שלפני זמנה, לא פסל את הראשונה לא בעבודות שבקדשי קדשים ולא בעבודות שבהיכל. ועיין גם בתוספות ישנים מ' א' ד"ה נהי, ס' א' (על הגליון בהוצ' ראם ס"א סע"א) ד"ה אבל, ומ"ש בהר המריה פ"ה מה' עבודת יוה"כ ה"ב אות ה', ומ"ש לעיל, שו' 12–13, ד"ה ולעצם העניין. ובכי"ל כאן נמצאת הלכה זו לעיל שו' 22 ואילך, ובמקום הלכה שלנו כתוב שם: נתן מן הקרן מיכן ומיכן כשר, חוץ מן הקרן ולפנים פסול, שינה מתן קרנות פסול, חיסר מן המתנות או לא נתן אלא אחת כשר, גמר את המתנות שבפנים ונשפך הדם יביא אחר ויתחיל בתחלה על הפרוכת, גמר את המתנות שעל הפרוכת ונשפך הדם אע"פ שלא נתן כנגד היסוד יצא וכו', כלהלן בסמוך, עיין מש"ש. והנה הרישא שבהוספה זו היא לפנינו לעיל, שו' 10 ואילך. אלא ששם ובמקבילה בזבחים פ"ו: אם חיסר אפי' אחת מן המתנות פסול, ומדברים בחטאות פנימיות, אבל בכי"ל כאן מפורש שאם חיסר מן המתנות, או אפילו לא נתן אלא אחת כשר, ובהכרח שמדברים בחטאות חיצוניות, ואף בהם שינה מתן קרנות פסול, כפסק הר"מ בפ"ב מה' פסולי המוקדשין ה"ח, עיין מ"ש לעיל שו' 11, ד"ה שינה מתן קרנות. וכן נתגלתה לפנינו בבא שחסירה בכל נוסחאות התוספתא לעיל, עיין מ"ש לעיל שו' 22–23, ד"ה, ובתו"כ ובבבלי.

434-37. נתן מקצת המתנות שבפנים ונשפך הדם יביא אחר ויתחיל, על המזבח. נתן מקצת המתנות על המזבח ונשפך הדם [כו'] אע"פ שלא נתן כנגד היסוד יצא. הלכות אילו כבר נשנו לעיל, שו' 22 ואילך, ומסדר התוספתא שנה שם את הברייתות מתו"כ כסדרן, עיין מה שכ"ש. וכאן שאב ממקור אחר (עיין להלן) וחזר על ההלכות שלעיל וקיצר. והכוונה היא: יביא אחר ויתחיל [בתחילה. נתן מקצת המתנות על הפרכת ונשפך הדם יביא אחר ויתחיל כתחילה על הפרכת. גמר את המתנות שעל הפרוכת ונשפך הדם 24 כגי' כי"ל, עיין מ"ש לעיל בפנים, שו' 33–34, ד"ה ובכי"ל כאן. יביא אחר ויתחיל] על המזבח. נתן מקצת המתנות על המזבח ונשפך הדם [יביא דם אחר ויתחיל כתחלה על המזבח. גמר את המתנות על המזבח ונשפך הדם] אע"פ שלא נתן כנגד היסוד יצא. ועיין בשנו"ס מד, כי"ע כי"ל, וקג"נ, וכל סופר קיצר באופן אחר.