תוספתא כפשוטה על יומא ג:ט

138. פר ושעיר של יום הכפורים שאבדו וכו'. בבבלי נ' א', ס"ה א', שבועות י"א א', י"ב א' נזכרו בברייתא זו אף שעירי ע"ז, אבל בכי"א בבבלי נ' א', ובברייתא הסמוכה שם ובהוריות ו' א' לא נזכרו שעירי ע"ז, ועיין בתוספ' ישנים נ' א' ד"ה ומאי נ"מ ובדק"ס הוריות, עמ' 17, הערה ג'.

238-39. והפריש אחרים תחתיהן, ולא הספיק להקריבן עד שנמצאו הראשנים ירעו עד שיסתאבו וכו'. בברייתא לא נתבאר אם ירעו דבוק ל"הראשונים", דהיינו שהשניים קריבים, והראשונים ירעו, או מתייחס לאחרים, כלומר, אם נמצאו הראשונים ירעו המופרשין האחרים, והראשונים קריבים. ונחלקו בזה אמוראים בירושלמי פ"ו ה"א, מ"ג ע"ג, ובבבלי ס"ה א', אם בעלי חיים נדחים, וכבר נדחו הראשונים, וירעו עד שיסתאבו, או שאין בעלי חיים נדחים, ומצוה להקריב את הראשונים. ובר"מ פ"ה מה' עבודת יוה"כ הט"ז: פר ושעיר של יוה"כ שאבדו וכו', אם נמצאו הראשונים קודם שיקרבו אלו, יקרבו הראשונים, וירעו השניים וכו'. ועיין בח"ד. [תיקונים והשלמות: נגררתי אחרי פירושי המפרשים בירושלמי. אבל באמת סוגיא זו בירושלמי סוברת בדעת ר׳ יוחנן שבעלי חיים נדחים, עיין במה״פ ד״ה איזה. ובנדחה פעם אחת יש לנו כאן פסוק מפורש ״ועשהו חטאת״, עיי״ש בירושלמי, ועיין בירושלמי שבועות פ״א ה״ה, ל״ג ע״א. ובנדחה פעם שנייה דינו ככל הקרבנות ובעלי חיים נדחים לכולי עלמא, לפי סוגיא זו. ועיין מ״ש בנועם ירושלמי במקומו. וגם לר׳ שמעון שיטת הירושלמי היא שבעלי חיים נדחין אם דחאו בידים, עיין מ״ש לעיל, עמ׳ 646. ועיין בתוספות זבחים י״ב ב׳ ד״ה וש״מ (מתחיל י״ב א'), ובגליון אפרים זבחים ט' א'.]

339-40. ירעו עד שיסתאבו וימכרו ויפלו דמיהן לנדבה. ואמרו בבבלי שבועות י"ב א', שאעפ"י שהם זכרים, מ"מ לא יקרבו בעצמן עולה (אחרי שקרבו הקרבים), משום גזירה אחר כפרה אטו לפני כפרה, ולפני כפרה הרי עדיין הם בקדושת חטאת, ואי אפשר להקריבן עולה. וכן פסק הר"מ בפ"ד מה' פסולי המוקדשין ה"ב, אבל בירושלמי לא נזכר טעם זה, ושמא פירשו שם שהטעם הוא מפני "שמתחילה לא הוקדשו לקרבנות ציבור אלא על מנת לקרב על מזבח החיצון", 31 להלן, שו' 50–51, ושבועות פ"א סה"א, ירושלמי שם פ"א ה"א, ל"ג ע"א, ובבלי שם י"ב ב'. פרט לשעיר הנעשה בפנים שהוקדש מתחילה (בשעת ההגרלה) על מנת ליקרב ע"ג מזבח הפנימי. ועיין בתוספות שבועות י"ב ב' ד"ה שמתחלה. ועיין היטב בשאלה ששאלו להר"א בן הרמב"ם בברכת אברהם סוף שאלה ט'.

440. שאין חטאת צבור מתה. ר' יהודה או' תמות. משנתנו פ"ו מ"א, תמורה פ"ב מ"ב. ורמז לתוספתא זו המפרש בהוריות ו' סע"א (נדפס ע"ש הר"ח בהוצ' ראם, ז' סע"א). ועיין ירושלמי שקלים פ"א ה"ד, מ"ו ע"א. ובפי' תלמיד רשב"ש שם (עמ' 11): ר' יהודה אומר תמות. והכי תנן בשני שעירים וכו' (משנתנו הנ"ל) ור' יהודה, דתניא [נמי] בתוספתא דיומא פ"ד 32 והיה לפניו חילוק הפרקים בבכי"ע. ומייתינן לה פ"ק דהוריות וכו'. ועיין בבבלי ס"ה א' מה שהקשו מר' יהודה על ר' יהודה, עיי"ש. ובבבלי הנ"ל (לעיל שו' 38, ד"ה פר ושעיר): ר' אלעזר ור' שמעון אומרים ירעו עד שיסתאבו, שאין חטאת ציבור מתה. ועיין במשנת תמורה פ"ב מ"ב הנ"ל. ואעפ"י שהפר בא מממונו של כהן גדול הרי אף הכהנים מתכפרים בו, ואינה חטאת יחיד, עיין בבלי נ' א', הוריות ו' א' ובתוספות ישנים כאן נ' א' ד"ה ומאי נ"מ.

541. ועוד אמ' ר' יהודה נשפך הדם ימות המשתלח. מת המשתלח ישפך הדם. משנתנו פ"ו מ"א, בבלי זבחים ל"ד ב', מנחות נ"ט ב'. ועיין בתו"כ אחרי פרק ב' ה"ז, פ"א ע"א, ובקרבן אהרן שם. ופירשו בבבלי ס"ד ב' שר' יהודה סובר שבעלי חיים נדחים, ולא זו בלבד שלר' יהודה ימות המשתלח כשמת השעיר לשם לפני השחיטה, ומגריל על שני אחרים, אלא אפילו אם כבר שחט את השעיר לשם, ונשפך הדם ימות המשתלח, ומגריל בתחילה. אבל החכמים חולקים עליו, וסוברים שמגריל על שני אחרים, והשעיר לעזאזל הראשון משתלח, והשני ירעה עד שיסתאב וימכר ויפלו דמיו לנדבה. ובמת המשתלח ישפך הדם, מפני שלר' יהודה צריך להיות חי עד מתן דמיו של חבירו. ובמאירי למשנתנו: ואף חכמים מודים בה, 33 כלומר, ואפילו לר' שמעון הסובר (בבלי מ' א' ס"ג ב' ומקבילות) שאם מת המשתלח מביא אחר שלא בהגרלה, הוא דווקא בשלא שחט עדיין את השעיר הפנימי, ובעלי חיים אינם נדחים, אבל אם כבר שחטו, אף לר' שמעון שופך את הדם ומביא שנים אחרים ומגריל עליהם, עיין רש"י זבחים ל"ד ב' ד"ה בכוס. שהרי שחוטים נדחים הם לדברי הכל, וכן הלכה. ועיין בתוספות מ' א' ד"ה ואזדו שכתבו שלר' שמעון שסובר יעמד חי עד שעת וידוי (להלן שו' 54) אם מת המשתלח קודם וידוי וקודם זריקת דמי חבירו יזרק הדם של חבירו, ומביא שעיר אחר בלא הגרלה ומתודה עליו וכו', עיי"ש. ועיין בשיח יצחק, ועיין מ"ש להלן, שו' 51–52. ובר"מ למשנתנו: ואין הלכה כר' יהודה, ומשמע שאין הלכה כמותו בשתיהם. ומדברי הר"מ בפ"ב מה' עבודת יוה"כ ה"ו משמע שפסק כר' שמעון, עיין בבלי ל"ו ב', תוספות ישנים שם מ' ב' ד"ה לכפר, וירושלמי כאן פ"ו ה"ב, מ"ג ע"ג. ועיין במה"פ שבועות ספ"א ד"ה יעמד, וכאן פ"ו ה"ב ד"ה יעמד. ומה שאמרו במשנת מנחות פ"ג מ"ו: שני שעירי יוה"כ מעכבים זה את זה פירושו שאם אין להם אלא שעיר אחד, אין יכולים לעשות את העבודה, עיין בתו"כ אחרי ריש פרק ב', פ"א ע"ד, והוא בניגוד לאין מעכבין שבמנחות פ"ד מ"א ואילך.